המאבק על הזכות לערוך מחקר ארכיוני

בימים אלה פרשת ילדי תימן חזרה לרגע לכותרות על רקע החלטת הממשלה להציע פיצוי כספי לחלק ממשפחות הנעדרים, אלה שהעידו בפני ועדות החקירה הממלכתיות. הממשלה גם מביעה תקווה כי צעד זה של המדינה "יהיה בו כדי לסייע להליך השיקום והאיחוי של הפצע החברתי אשר פרשה זו יצרה בחברה הישראלית". עוד נכתב, כי "ממשלת ישראל מביעה צער על האירועים שהתרחשו בימיה הראשונים של המדינה, ומכירה בסבלן של המשפחות אשר ילדיהן היו חלק מפרשה כאובה זו". אולם אין בהצהרה מופשטת זו קבלת אחריות על ההתרחשויות והסבר סדור מה הביא להן, ועל כן היא גם לא תורמת להמשך חקר הפרשה.

העצומה שבתחתית פוסט זה נוסחה עוד קודם לפרסום החלטת הממשלה, וללא שום קשר להשתלשלותה, אך היא מקבלת משנה תוקף בעקבותיה. העניין הציבורי המחודש בפרשה מחזיר לקדמת הבימה את סוגיית האפשרות לחקור אותה כפי שמתחייב מעצם המשך הוויכוח על שאירע. במקביל, חוזר לכותרות הדיון על הסוגיה המחקרית המרכזית שהיא מעלה, הלוא היא בירור גורלם של הילדים הנעדרים. היבט זה כרוך ללא הפרד עם שאלת הגישה לחומרים ארכיוניים שאמורים להשלים את מה שנלמד מהעדויות בעל פה ומהמסמכים שנחשפו בעבר.

אולם הגישה למכלול החומרים הארכיוניים שנשמרו במוסדות המדינה, כך מתברר עתה, עדיין נתקלת בקשיים ובחסמים מסוגים שונים. על כן מתפרסמים בזאת עצומה הקוראת לחשיפת חומרים ארכיוניים הקשורים לפרשה, וכן נייר עמדה המונה את גופי הידע העיקריים שהיו בידי המדינה בתקופת ועדת החקירה הממלכתית וטרם נחשפו. הן העצומה והן נייר העמדה הם תוצרי מאמץ קולקטיבי להציג את הנושא בשיתוף פעולה בין חוקרים לבין פעילים בארגונים המרכזיים הפועלים לחשיפת הפרטים החסרים ולגבי ההחלטות שהתקבלו, כך שגורל הילדים נותר מעורפל.

כך למשל, נפקד מהחומרים שנחשפו בארכיון המדינה כל תיעוד עבודת המטה של הוועדה בעיבוד החומר והדיונים שהתקיימו בין חבריה, שעל בסיסם התוותה את מהלך פעולותיה וגיבשה את מסקנותיה. בין החומרים החסרים נכלל מחשב הוועדה שהופקד לשמירה מיוחדת בארכיון המדינה מיד עם סיום עבודת הוועדה בשלהי שנת 2001, מחשב שבו אף רוכז כל המידע האישי המפוזר באלפי התיקים שנחשפו. חסויים גם פרטים אישיים רבים, המושחרים במסמכים שהונגשו, למרות שעברו כבר יותר משבעים שנים מאז ההתרחשויות בשנים 1949—1950, שנות השיא של הפרשה. בנוסף, עשרות תיקי משטרה המתייחסים לפעילות המשטרה במחנות עולי תימן וכן לתלונות וחקירות על הפרשה עדיין חסויים.

הגבלות אלה על גישה לחומרים הארכיוניים מצריכות מאבק משותף מצד חוקרים ופעילים חברתיים למען הזכות לבצע מחקר ארכיוני. במאבק כזה גלומה קריאה להתייצבות סולידרית לטובת קבוצה שנמנעת ממנה זכות כלשהי שכן מוקנית לאחרים, הזכות לדעת את ההיסטוריה שלה. בה בעת, המאבק הזה מהווה בראש וראשונה ביטוי למחויבות לעגן את הידע ההיסטורי בקשר ישיר עם המאורעות כפי שנרשמו על ידי מי שחיו אותם, מחויבות לזכותם של החוקרים לבצע את עבודת הבילוש המרגשת, ובמקרה זה גם הערכית, שלהם. המחקר הארכיוני הוא עבודת נמלים המתבססת על התקווה שהתיעוד שביצעו פקידים ופקידות בעבר יאיר את האפשרות לומר: "הנה, נמצאה פיסת אמת". הריגוש העצום שבעבודת הבילוש הארכיונית מעוגן במעמדו של המסמך כעדות טרום פרשנית להליך ביורוקרטי, המגלם את העבר כפי שהתרחש 'באמת' ולא כפי שתורגם על-ידי מאתרי המסמך ואלו העושים בו שימוש.

מעמדו של מסמך נחשב על ידי רבים עשרות מונים גבוה יותר ממעמדן של עדויות של מי שנחשפו לנוראות הכוח. על מוסרי העדויות בעל פה ניתן לומר דברים קשים, כפי שלמשל אמרה עליהם חנה ארנדט שסברה שסבל המחנות שיבש את העדויות שמסוגלים לתת מי ששרדו אותם. לכאורה, הארכיון משוחרר משאלת העיוות המחשבתי ששינה את משמעות ה'עובדות'. במאמר באתר זה משנת 2018, ביקר תום פסח את המעמד האפיסטמולוגי המיוחד של מסמכי ארכיון כפטישיזם של מסמכים, שהמאפיין המרכזי שלו הוא היעדר ספק: "אם קיים מסמך כתוב רשמי, ניתן לצרף צילום שלו ולהכריז בביטחון שנפתרה תעלומה". ואכן, במאבק האפיסטמולוגי, רבים מתרחקים כיום מהירארכיה זו בין מקורות.

מעמד מיוחד זה של עדויות בכתב איננו מקובל על מי שאוחזים, כמוני, ב'אפיסטמולוגיה של חשד', שכן כל מסמך עלול להיות מזויף ואין כל ערובה למחויבות לאמת של מי שהפקידו מסמכים בתיקים ושל מי שבהמשך דאגו לאוצרם. ההיסטוריון גדי אלגזי, שכתב את הערך 'ארכיון' באנציקלופדיה של הרעיונות, מסביר את הלהט שבחיפוש מסמכים כתקווה לאתר לא רק את עקבות התהוותו של ה'זיכרון' ואת השתלשלות הכתיבה שלו, אלא גם את הניסיונות ואף ההצלחות למחיקה שלו. התקווה לאיתור 'ראיות' מכוונת את החוקרים גם לאיתור עקבות של מהלכי 'טשטוש ראיות' ואף בידוי ראיות. או במילותיו של דרידה (שם): "מסע בתוך החולות הנודדים של העבר אל הגבולות הפרומים של האמת".

במאמרם ״אלימות בגדאד (1950–1951), אלימות הארכיונים״ (״תיאוריה וביקורת״, 2017), חנן חבר ויהודה שנהב לא הסתפקו בטיעונים כלליים אלו והבליטו את ממד המשילות שבארגון הארכיון על פי הנרטיב שהריבון זקוק לו לחיזוק הלגיטימציה של פעולותיו. לטענתם, "זיכרון הוא ביסודו פעולה רפלקטיבית של צירוף פיסות ידע יחדיו, כשהאחת משחזרת את חברתה. מרכיבי הרפלקסיה, נדבך על גבי נדבך, הם שקובעים את הרטוריקה של המעבר מדור לדור. הזיכרון לעולם אינו הומוגני. הריבונות פועלת להשיג שליטה על תהליכי מסירת הזיכרון, ושליטה זו מאפשרת לה במידה רבה לסנן ולנווט אותו לצרכיה הפוליטיים. המסמך לדור העתיד הוא אקט מובהק של כינון זיכרון באמצעות התנועה מהנתון הראשוני אל התוצר של הרפלקסיה המופעלת עליו". טיעונם זה מצביע על הצורך לנקוט בעבודה בארכיונים ממסדיים גישה חתרנית, מתוך תפישת מוסדות אלו, על המסמכים שהשתמרו בהם ועל אלו החסרים מהם, כמגלמים של האינטרס המדינתי בתחום עיצוב הזיכרון הקולקטיבי.

אני כותבת דברים אלו בכדי לסמן לשוחרי האמת ולאלו הנאמנים למאמץ לקדם מחקר המכוון לאמת במדינת ישראל, כי בכל הנוגע לחומרים הארכיוניים בפרשת של ילדי תימן, המזרח והבלקן, המדינה – חרף הצהרותיה – טרם סיימה את פרק ההסתרה ואת המגמה להכשלת חקר הפרשה. מלאכה רבה עומדת כיום בפני אלו שמקבלים על עצמם את המחויבות לאפשר מחקר ארכיוני בישראל. זוהי המלאכה של הנעת מערכה ציבורית רחבה שתחזק בציבור, על כלל שכבות הגיל וקבוצות האוכלוסייה, את משמעותו של מחקר ארכיוני כקריטריון מרכזי של סדר חברתי דמוקרטי המגן בנחישות על הזכות לדעת את האמת. מערכה רחבה כזו תוכל לחזק את התביעה לחשיפה לאלתר של חומרים נסתרים נוספים על פרשה זו, וכן פרשות אחרות לצידה.

דבי ברנשטיין, כלת פרס ישראל, אמרה על עבודת הארכיון שלה בראיון לרגל זכייתה: "אני מחפשת בין הניירות האלה של הארכיון, ואני מגלה חיים; חיפוש בפינצטה כדי להגיע לסיפור, לאישי, בין השורות של המוסדות". בפרשת ההעברה הכפויה של אזרחים למעברות חשפה ברנשטיין כבר בשנת 1980 את ביטויי הכפייה והאירועים שנלוו אליהם על בסיס עדויות בעל פה, כאשר טענותיה אוששו בהמשך על ידי מחקר ארכיוני. על בסיס מחקר זה הראה דוד דרעי בסרטו 'סלאח, פה זה ארץ ישראל' את משמעויותיה של הכוחנות הגזענית שננקטה כלפי העולים.

בפרשה הנדונה, דווקא בגלל שבוערו בעבר ארכיונים ומסמכים רבים הקשורים לה, חשוב לחשוף את כל שנותר, פתיחה שתאפשר קישור דומה בין עדויות בעל פה ועדויות בכתב.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן

לקריאת נייר העמדה והעצומה – הקליקו