נגד האפרטהייד, הלכה למעשה: יונתן פולק ותוגת השמאל הישראלי

התנגדות לכיבוש היא לא דעה, לא השקפת עולם, ובטח שלא סלוגן. הפעולה של יונתן פולק מפרקת את האפרטהייד – לא כמערכת חוקית וסימבולית, אלא כמערכת יחסים בין ישראלים ופלסטינים במציאות החיים היומיומית והקונקרטית
אילת מעוז

ביום שבת האחרון, בדרכו להפגנה בבקעת הירדן, נעצר פעיל השמאל יונתן פולק על ידי משטרת ישראל. נגד יונתן תלוי כתב אישום על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו במהלך הפגנה נגד הכיבוש וההתנחלויות שהתקיימה באיזור בית לחם בשנת 2017. הוא נעצר משום שהוא מסרב להגיע לדיונים המשפטיים בתיק זה, כמו גם לכל הדיונים בכתבי האישום המרובים שהוגשו נגדו בשנים האחרונות. הדיון הבא בתיק צפוי להתקיים בחודש מאי, ויונתן צפוי להישאר במעצר עד אז, לפחות.

״כשתיכנס למעצר בפעם הבאה״, אמרתי לו בקיץ האחרון, ״אני אכתוב משהו על המעצר שלך. הפעם אני מבטיחה שאכתוב.״ ״ומה תכתבי?״ הוא שאל אותי, בציפייה שהיה מהול בה קצת צחוק. ״אני לא יודעת״, עניתי באירוניה, ״אולי משהו על כוחן של מחוות פתטיות.״ הכוונה ההיתולית שלי הייתה ברורה לשנינו. יונתן ידע שאני תומכת, באופן עקרוני, בהחלטה שלו לשוב ולסרב להופיע בפני בית משפט ישראלי בשל התנגדות שלו למשטר שבו הזכות למשפט הוגן אינה מוקנית לכל באופן שוויוני. הוא יודע שאני מעריכה את הסירוב העיקש שלו לנורמליזציה של הכיבוש בציבוריות הישראלית. אבל בינינו, הוא גם הבין שהבדיחה שלי משקפת איזו אמת שהפכה שגורה במקומותינו, לפיה ״אין מה לעשות״ וכל פעולה פוליטית שאינה הולכת עם הזרם נידונה להיכשל או להיבלע בשטף הברברת.

בשנים האחרונות, יונתן ואני ניהלנו עשרות שיחות שבהן ניתחנו את המצב הפוליטי. שנינו יודעים, כמו רוב שותפינו בשמאל, שהכוחות הנאבקים בכיבוש התדלדלו עד מאוד והביאו אותנו למצב של חוסר אפשרות היסטורית. מתקפות הצבא ושירות הביטחון הכללי על המאבק העממי הפלסטיני, מעצרים תכופים של כל החשודים בהתנגדות ופירוק ההנהגה הלאומית, השיגו את יעדיהם. זאת, לצד ירידת העניין הבינלאומי בסוגיה הפלסטינית והתמיכה המובהקת בכיבוש בקרב רוב אזרחי ישראל. לנוכח מצב עניינים זה, פעולה סמלית כמו לסרב להישפט ולהישלח לכלא, נראית כמו מחווה ריקה. מרשימה אולי, אך בעיקרה חסרת תוחלת.

בשביל מה הוא צריך את ההקרבה הזאת עכשיו, בעת הזאת, שבה אין אפילו תנועה פוליטית שתהפוך את המעשה הפרטי שלו לבעל תהודה נרחבת או משמעות?

כמו רבים מאוהביו של יונתן, לא סברתי שאוכל להניא אותו מעמדתו ולא ניסיתי לעשות זאת. יחד עם זאת, כמי שמודעת למחירים העצומים שהוא משלם על פעילות משמעותית וארוכת שנים, גם חששתי לו מאוד. ידעתי שמעצר ארוך יחמיר את מצבו הבריאותי, ויעלה לו ככל הנראה גם באובדן מקום העבודה ואולי אף ביכולת ההשתכרות בעתיד. בשביל מה הוא צריך את ההקרבה הזאת עכשיו, בעת הזאת, שבה אין אפילו תנועה פוליטית שתהפוך את המעשה הפרטי שלו לבעל תהודה נרחבת או משמעות? ואמנם, בפעם האחרונה שיונתן נעצר על סירובו להופיע בפני בית המשפט, לדיון בקובלנה פלילית שהגיש נגדו ארגון הימין ״עד כאן״, השמאל הישראלי, ברובו, שתק. אף אחד לא יצא בקמפיין סולידריות, ומעטים הקדישו את זמנם אפילו לכתיבת פוסט בפייסבוק. יונתן, מצידו, לא ביקש להתקדש כמרטיר או להתהדר בגבורה מיוחדת. להפך, הוא מסתייג מאוד מעמדה כזאת, שהופכת את הפעולה שלו למשהו נשגב ויוצא דופן.

יונתן פולק בבית המשפט בירושלים, ינואר 2020. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

לעומת זאת, זמן קצר אחרי שנעצר התחילו לזרום אליו עשרות מסרי תמיכה מפלסטינים ופלסטיניות מכל רחבי הגדה המערבית, מהארץ ומחו״ל. נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, כאלה שמכירים אותו וכאלה שלא, כתבו לו שהתרגשו מאוד מהפעולה שלו ושהם איתו. מעבר לכל הניתוחים המלומדים, לדיונים על כוח פוליטי ועל תנאי אפשרות, הם ראו במעשה של יונתן את מה שהוא בדיוק: פעולה שמפרקת את האפרטהייד – לא כמערכת חוקית וסימבולית אלא כמערכת יחסים בין ישראלים ופלסטינים במציאות החיים היומיומית והקונקרטית. פעולה שמייצרת מערכת יחסים אחרת, שוויונית יותר, במציאות בלתי נסבלת.

התרגלנו לספר לעצמנו שצדק הוא חזון שיוכל להתממש רק בעתיד, כשיבשילו התנאים לשינוי משטרי כולל. כך אנחנו מקיימים הפרדה נוחה בין הדברים שבהם אנחנו מאמינים לבין הצורה שבה אנחנו חיים

בחודשים האחרונים החלו קולות בולטים בשמאל היהודי והעולמי להשתמש במושג אפרטהייד כדי לאפיין את המשטר בישראל. באופן פרדוקסלי, ההמשגה המושחזת זוכה לעדנה דווקא ברגע שבו המאבק נגד הכיבוש נמצא בשפל. דבר זה מעורר את החשד שהכרזות רדיקליות באות לטשטש ואף להצדיק חוסר עשייה גורף, כך שמי שעושה פחות מוכרח לצעוק יותר בקול רם שהוא צודק. למען האמת, התרגלנו לספר לעצמנו שצדק הוא חזון שיוכל להתממש רק בעתיד, כשיבשילו התנאים לשינוי משטרי כולל. באופן הזה, אנחנו מקיימים הפרדה נוחה ומגוננת בין הדברים שבהם אנחנו מאמינים לבין הצורה שבה אנחנו חיים, על הפער ההולך וגדל ביניהם.

״אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה יקרה בעתיד, וזה גם לא משנה״, אמר לי יונתן באחת משיחותינו, ״לכן, בפוליטיקה לא צריך להיות אופטימי או פסימי, שתי העמדות האלה חסרות ערך.״ עבור יונתן, התנגדות לכיבוש היא לא דעה, לא השקפת עולם, ובטח שלא סלוגן. היא לא מסתכמת בהתייצבות הפגנתית מול ״המדינה או ״המשטר״ כאילו היו אלה ישויות מופשטות, שפועלות בנפרד מאתנו ואפילו נגדנו. בפעולה שלו, בסירוב האקטיבי שלו, יונתן מצביע על כך שאפרטהייד הוא לא רק מצב חוקי אלא צורת חיים שאנחנו מקיימים בעצמנו. צורת חיים שהדרך היחידה לפרק אותה היא לבחור, כל יום ובכל פעם מחדש, בצורת חיים אחרת.

אילת מעוז היא אנתרופולוגית פוליטית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שיק ליזה

    לוחם צדק כל הכבוד….. נמאס ממדינת האפרטהייד עוד מעט זה יגיע לבית המשפט בהאג שבו יישפטו כל פושעי המלחמה בישראל

  2. אהוד

    תודה אילת, כתבת כל כך מדויק.