יום האשה 2021: כשטיפות הרוע ניתזות גם על פריבילגים

מוסדות הרווחה קרסו, תקציבים הוקפאו, ניהול משבר הקורונה הופקד בידי גברים, ובינתיים נשים נרצחות, מעגלי האלימות והעוני הולכים ומתרחבים וסיפורי מי-טו נחשפים מכל עבר. לרגל יום האשה ומשבר פוליטי מתמשך, שוחחנו עם ארבע פעילות חברתיות על על הצלחות קטנות וגדולות, על ההתעוררות של הציבור ועל תקווה לימים אחרים

והנה שוב הגיע 8 במרץ – יום האישה הבינלאומי. תרועת הפסטיבלים אפילו לא מחרישה את האוזן, רק עשויה להביך את מי שפני המציאות אינן זרות לה. אין לנו יותר מדי סיבות לעלוז או לרכוש שפתון במבצע: גל מחודש של מי-טו ישראלי מאיים להטביע אותנו, אחת לאיזה זמן מתפוצצת פרשה של אונס קבוצתי וכל זמן קצוב נרצחת אישה בביתה. כל אלה מעלים על הדעת את האלימות השגורה שאינה מדוברת, שעוד לא גלשה אל תחום הציבור, ואת אזלת היד של הרשויות, שלא לומר ההפקרה.

שנת הקורונה היתה קודרת במיוחד, לאור הדיווחים על עלייה של מאות אחוזים באלימות כלפי נשים, פרט שאינו מפתיע לנוכח מדיניות הסגר שננקטה בישראל ועלייה שערורייתית באחוז המובטלות מקרב כלל המובטלים. אבל נחמה מסוימת חבויה במבט המשתאה אל מול העשייה הנחרצת, הבוטחת והאמיצה של פעילות שמקדישות את חייהן למאבק, לעתים כנגד כל הסיכויים. שוחחנו עם ארבע נשים מעוררות השראה על הצלחות קטנות וגדולות, ועל התקווה לימים אחרים.

*

הציבור מבין שיש פה מנגנון דפוק |

ד"ר שולה מולא, אשת חינוך ואקטיביסטית

"השנה הזו הייתה נוראה ואיומה, החשיכה אותנו, בכל המובנים," קובעת מולא, שבשנה האחרונה רוב המוצ"שים שלה נצבעו בצבעי בלפור, כשהפגינה בגוש ההולך וגדל נגד אלימות משטרתית. היא מדווחת על סכנה גדולה שטומנת התקופה הזו ומדיניות הממשלה בתוכה לשכבות המוחלשות, ומשערת שהבנת ממדי האסון שהקורונה המיטה על החברה בכלל ועל המוחלשים בתוכה בפרט עוד לפנינו.

"ההתגברות של האלימות קשורה לסגירה ולחושך שנוצר בתקופה הזו ולדחק שנוצר. מי שממילא היה להם קשה, עמדו בפני מצוקות וסכנות גדולות יותר. את ההתמודדות של הקהילה שלנו, הקהילה האתיופית, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע. גם בהיבטים של הטיפול בקורונה, ההנחיות שניתנו לקהילה הגיעו נורא מאוחר. המבוגרים שלנו ידעו מה שצריך רק מהילדים שלהם – קטעי מידע שבורים ולא מבוססים – ולא ממקור מוסמך. בשבועות הראשונים כשהיינו מתקשרים למחלקת קורונה במגן דוד אדום, לא הייתה אמהרית, גם לא ערבית".

מולא מציינת בצער כי שינוי מסתמן רק כאשר האלימות מופנית כלפי שכבות חזקות חברתית, כמו במקרה של אלימות משטרתית כלפי המפגינים בבלפור או כשנשים לבנות ומבוססות יחסית נרצחות. "כשאישה אתיופית או ערבייה נרצחות, אני מאמינה שהציבור כולו חש כאב או אמפטיה, אבל כשאישה לבנה נרצחת – אז כל אמות הסיפים מזדעקות. גם התקשורת מתנפלת על זה כמוצאת שלל רב – כי זה אומר שכל אחת יכולה להימצא במקום הזה. עד כמה שנורא לומר דבר כזה, רק כשהציבור מבין שהאלימות עלולה לדפוק בדלת של כל אחת, אפילו על דלתן של נשים עם השפעה, כוח ופריבילגיה – רק אז יש סיכוי להתעוררות".

היא מאשימה, בין היתר, את השימוש הקלוקל בפוליטיקה של זהויות ובתפיסה השגויה של רב-תרבותיות בישראל. "בסופו של דבר זה יצא נגדנו. המדינה אומרת – בגלל הרגישות התרבותית יעני, בגלל העמדה הרב תרבותית, 'אנתנו ניתן לכוחות הפנימיים לטפל בסכסוכים'. אבל ׳כבוד המשפחה׳, צמד המלים הזה, זה משהו שמצדיק רצח? אלימות בכלל? זה ייתכן רק כי אתם חושבים שחיים של אנשים מסוימים הם לא שווים, או שווים פחות. זה תקף גם כלפי החברה הערבית וגם כלפי הקהילה האתיופית. הם מנערים את חוצנם, ואומרים 'בואו נשתמש במנגנונים המסורתיים של הקהילה כדי ליישב סכסוכים בין בני זוג."

ד״ר שולה מולא: ״כשאישה אתיופית או ערבייה נרצחות, הציבור כולו חש כאב או אמפטיה, אבל כשאישה לבנה נרצחת – אז כל אמות הסיפים מזדעקות״

"באתיופיה זה עבד, כי המבנה הקהילתי היה אחר. אנשים לא מעזים להרביץ, כי האישה נמצאת בפיקדון אצל משפחת הבעל. האיש הכי אלים יודע כמה הוא יכול להרביץ. יש מנגנון של פיקוח. כל המנגנון הזה התפרק בארץ, המשפחות לא גרות ביחד. הסוכנות היהודית סילקה במכוון את המנגנון הקהילתי – שלחה ילד לשדרות ולנתניה ואת הסבא לקריית גת. אנשים הגיעו מכפרים שונים – שום דבר לא מחבר אותם כקהילה. לכי תמצאי בלוד 'שמגלה' שיש לו הבנה במה שמתרחש אצל הזוג המסוכסך שהגיע בכלל מאזור אחר. זו שרלטנות של הרווחה, של הג'וינט, שחשבו שזה יכול להיפתר במסגרת קהילתית. הם לקחו את הדבר היפה והמתקדם הזה של רב-תרבותיות והשתמשו בו כדי להצליף בנו, ואנחנו הלכנו שבי אחרי זה. לדעתי זה מכוון".

התפיסה הרווחת של אלימות כעניין שבשוליים החברתיים מתערערת לדבריה, כשהציבור השאנן נדחק פתאום לפינה, באינטנסיביות, לנוכח האלימות שזלגה למקומות שלכאורה אינם מורגלים בה. "אותה לוגיקה פועלת במקרה של האלימות המשטרתית. כשהשוטרים הפעילו כוח בבלפור, זה היה טוב לנו – שנאבקים שנים באלימות כלפי הילדים והנערים שלנו. פתאום הציבור מבין שיש פה מנגנון דפוק. זה לא יהודה ביאדגה או סלומון טקה שהם דפוקים, זו המשטרה אלימה, המשטרה דפוקה, המשטרה נטולת ערכים ותוכנית עבודה, המשטרה משרתת שלטון טוטליטרי. הגישו לא מעט כתבי אישום על הפרת סדר או הפרעה לשוטר במילוי תפקידו נגד אתיופים בשנים האחרונות, אבל מי ידע ומי שמע. אני שמחה שהשיטה כל כך רקובה, שהטיפות של הרוע הזה ניתזות גם על אזרחים פריבילגים. רק ככה אולי נוכל לחבור אלה לאלה ולשנות יחד את השיטה".

שולה מולא. צילום: רועי רוזנפלד

איך עברה השנה הזו על נשים בקהילה האתיופית?

"להתרשמותי, ישנם הרבה סכסוכים, גירושים, נשים שעוברות לגור אצל ההורים שלהן ומתרחקות מהבית עד יעבור זעם. בנוסף קיים קושי אדיר לעזור לילדים שהופקרו בבית לתקופות ארוכות, שלא מדברים עליו – קושי שהוא כאילו טכני אבל מהותי; הרבה נשים אתיופיות המשיכו לעבוד – בסיעוד, בניקיון, במוסדות שגם בסגר תפקדו כרגיל. הן משאירות את הילדים בבית ומתקשות לשמר את הקשר שלהם עם בית הספר, עם מערכת הלימודים. בתחילת הקורונה, ראיינתי כמה עשרות של נשים חד הוריות ל-The Times of Israel ושמעתי איך הן יוצאות בבוקר מהבית וכשהן חוזרות – מוצאות את הילדים ישנים. אם הם כבר קמים, הם רבים על המחשב האחד שיש בבית. אמא אחת סיפרה לי שהיא החביאה את המחשב כי פחדה מהמריבות שיתחוללו בזמן שהיא לא שם. כמו כן נערים שנמאס להם להיות בבית יוצאים לרחוב, חוטפים מכות, דו"חות, מעצרים. כלומר אותם דברים שגרתיים של פעם, רק במחשכים. אנחנו עדיין לא יכולים לזהות את ההיקפים של הנזק ואת ההשלכות שלו."

בכנסת ה-24 שתקום עלינו לטובה, מה צריך להיות בראש סדר היום ביחס למציאות חייהן של נשים בישראל?

"אני מסתכלת על המועמדים ואומרת לעצמי – אילו הייתי חייזר, הייתי חושבת שבמדינה הזו יש רק גברים לבנים בני ארבעים פלוס. בכל אופן, פוליטיקאיות נשים ופוליטיקאים בעלי אג'נדה פמיניסטית או סתם כאלה שאכפת להם מבני אדם צריכים ליזום חקיקה עקרונית שתשנה את הפוקוס מכיבוי שריפות ויחס לנשים כקורבנות לטיפול באלימות ובגברים אלימים, וכמובן צריכים לדאוג להקצאה משמעותית של משאבים: לא האישה עם ארבעת ילדיה צריכה לעזוב את הבית במקרה של אלימות, אלא הגבר האלים. לחקיקה כזאת יש גם היבטים כלכליים: אני מכירה גברים שיצאו מהבית והם מסתובבים, שותים, הם גם קורבנות של הדבר הזה. אסור לזרוק את הגבר מהבית בלי טיפול, והסיבה שזה לא מטופל היא כי זה נתפס כבעיה של עניים. בכלל, אנחנו יודעות שלצאת למקלט לנשים מוכות, זה ממש לא פתרון. אין למדינה באמת משאבים ותוכניות פעולה לטיפול באישה מפורקת וילדים בטראומה״.

משהו אופטימי לסיום?

"השנאה, הקיטוב, השסעים בין הקבוצות השונות הולכים ומתרחבים וזה יצא משליטה. בשישי האחרון הייתי בהפגנה הגדולה באום אלפאחם. אף פעם לא הייתי באום אלפאחם, למרות שאני יודעת בלב שאני ממש איתם ובעדם. הייתי שם, עמדתי במעגל גדול של נשים, צעירות ומבוגרות, עם כיסוי ראש, בלי כיסוי ראש, ונפעמתי מהחיבור הרגשי העצום שהיה לי שם. לא הבנתי כמעט כלום ממה שנאמר אבל הייתי בהתרגשות עצומה. הבנתי שוב, שאנחנו חייבות כולנו לחבור אחת לשנייה כדי למגר את הדבר האיום הזה שנקרא אלימות משטרתית ואלימות בכלל. אנחנו חייבות למצוא את השיטה שתתייחס לכולנו כאל שוות ושווים."

*

להפוך את הנשים הנזקקות לחלק מהמאבק |

עו״ד ספיר סלוצקר עמראן, אקטיביסטית, "שוברות קירות"

עבור עורכת הדין והפעילה החברתית ספיר סלוצקר עמראן, ״יום האשה 2021״ הוא גם סיכום שנת פעילות ראשונה שלה ושל שותפתה כרמן אלמקייס בתנועה הפמיניסטית שהקימו ״שוברות קירות״. אבל אלימות נגד נשים לא נענית לימי שנה ולתאריכים עגולים, ולדבריה העומס המטורף של הפניות אל מול אזלת היד של המדינה הולך וגדל בשנים האחרונות, הרבה לפני הקורונה. ״אנחנו כבר כמה שנים בתקופת בחירות, בלי ממשלה יציבה, ויש תחושה ברורה שהמערכות כבר לא פועלות – אין התוויית מדיניות, אין העברת תקציבים, אין תוכניות שיוצאות לפועל. כולם מחכים והכול על ׳הולד׳ נצחי. בינתיים, עוד ועוד נשים מתווספות למעגל העוני ומתמודדות עם אלימות במשפחה ועם אבטלה״.

בתוך כל זה, היא מספרת, נסגרו ארגונים שהיו אמונים על טיפול בפניות פרטניות בנושא עוני, כמו עמותת ׳ידיד׳, וכן חל צמצום כללי בהיקף הפעילות שלהם ושל חלק מהקליניקות המשפטיות. ״גם ככה בתחום של מיצוי זכויות, המענה העיקרי היה מצד ארגוני המגזר השלישי. בלתי אפשרי כרגע לבצע מיצוי זכויות כי מערכת הרווחה בקריסה, אין לה תקציבים ואין לה יכולות לתמוך במטופלים/ות שלה. מבחינת ביטחון תזונתי, למשל, הכול נשען כעת על עמותות שמגייסות שוב ושוב כספים מהציבור. או במקרה של נשים חד-הוריות שעקב ההגבלות של ביטוח לאומי לא עובדות בעבודה מסודרת ומנסות לעבוד בשחור, כדי שהקצבה שלהן לא תיפגע – עבורן אין שום מענה ושום פיתרון. הן פוטרו, אבל לא מגיע להן שום דבר. הן אולי לא חלק מהסטטיסטיקה, אבל מאוד ברור מה קורה איתן בפועל.

״אני כן רואה עכשיו התארגנויות קהילתיות, האנשים בעצמם מנסים לקחת אחריות ולהתארגן. זה אמור היה להיות מצב זמני, והממשלה כבר הייתה צריכה לעשות משהו, אבל במקום זה באופן אבסורדי, ברווחה מפנים נשים אלינו. מישהי אפילו הגיעה אלי דרך חברת כנסת״.

ספרי קצת על הפניות שאתן מקבלות.

״האמת היא שלא תכננו – לא אנחנו ולא המתנדבים והמתנדבות שעובדים איתנו – לטפל בכל כך הרבה פניות פרטניות, רצינו לעסוק יותר במדיניות. אבל יצא ככה, כי יש מצוקה מאוד גדולה בשטח. במקום לדחוף לשינוי מדיניות, אנחנו מוצאות את עצמנו עוזרות לנשים במצבי חירום. גם כשעשינו קמפיין לשינוי הקריטריונים של קבלת תלושי מזון, שניתנים רק למי שיש הנחה של 70% בארנונה – מה שלא קיים במקרה של חד הוריות, למשל, אלא רק במשפחות מרובות ילדים עם הכנסה נמוכה – באותו יום שעלינו איתו, קיבלנו עשר פניות מאנשים שביקשו מאיתנו עזרה בהשגת תלושי מזון. אבל אנחנו לא רוצות להיות מי שמארגנות את התלושים, זה תפקידה של הממשלה לקחת אחריות ולשנות את הקריטריונים כדי להגדיל את המפעל הזה של ביטחון תזונתי! בכל הנוגע לאלימות כלפי נשים, כרמן ואני מקבלות המון פניות מנשים שנמצאות במערכות יחסים אלימות. הן לא סומכות, ובצדק, על המערכות הקיימות. לא על המשטרה ופעמים רבות גם לא על הארגונים הפמיניסטיים היותר גדולים״.

אתן מצליחות לעזור?

״ברוב המקרים – כן. אבל יש נושאים שכואב לי לומר שאין שום דבר שאנחנו יכולות לעשות לגביהם כרגע. בכל מה שקשור לאחריות של המדינה, נניח משרד השיכון ודיור ציבורי, אין כמעט מול מי לעשות את הפינג פונג הזה ולהגיע לתוצאות״.

כרמן אלמקייס וספיר סלוצקר-עמראן. צילום: וידי בילו

לתחושתך, האם שנת הקורונה גרמה לאנשים יותר להתכנס ולעסוק בבעיות הפרטיות שלהם או שדווקא הובילה לסולידריות ולהתגייסות חברתית?

״היו המון התארגנויות לכיבוי שריפות, הכול פתאום היה דחוף. הרצון שלנו להתעקש על הקשרים יותר רחבים, יותר פוליטיים, לסמן מי אשם במצב ולא רק להגיד ׳צריך לגייס כסף לסלי מזון׳, הרצון הזה נעשה יותר מורכב. אבל בפן החיובי, הצלחנו ב׳שוברות קירות׳ להגיע ליעד הראשוני שלנו: 400 תומכים חודשיים בסכום של 20,000 ש"ח. לא היינו בטוחות שזה יצליח, כי זו תקופה כלכלית קשה לאנשים. אבל אנחנו רוצות להיות עצמאיות, ולא לקפוץ מקמפיין לקמפיין. שתי נשים מזרחיות, לסביות, בלי הון מהבית, אף אחד לא עומד בתור לתת לנו כסף, והנה הן בכל זאת הצלחנו. נשים מרגישות בנוח לפנות אלינו״.

עו״ד ספיר סלוצקר עמראן: ״כל מי שמבקשת מאיתנו עזרה, בכל דבר, תמיד חשוב לי להגיד לה שנעשה כל מה שאנחנו יכולות כדי לעזור, וברגע שהיא תרים את הראש שלה מעל המים, אנחנו רוצות שהיא תצטרף אלינו לעשייה״

סלוצקר עמראן מסבירה שאחד הדברים הכי חשובים להם הוא לבנות קהילה ולהפוך את הנשים הנזקקות לחלק מהתנועה ולכאלה שיסייעו לנשים אחרות ויובילו מהלכים של שינוי: ״כל מי שמבקשת מאיתנו עזרה, בכל דבר, תמיד חשוב לי להגיד לה שנעשה כל מה שאנחנו יכולות כדי לעזור, וברגע שהיא תרים את הראש שלה מעל המים, אנחנו רוצות שהיא תצטרף אלינו לעשייה״.

בשבועיים האחרונים היא ליוותה את תקווה (שם בדוי), שסיפורה פורסם בתקשורת, בין היתר על ידי לי ירון בעיתון ״הארץ״. תקווה עמדה לדין בעוון תקיפה כי גזרה את בגדיו של בן הזוג המתעלל שלה. 25 שנה הם היו בקשר, יש להם ביחד חמישה ילדים, היא הגישה מספר פעמים תלונות למשטרה. כאשר סופסוף הוציאה אותו מהבית ודרשה ממנו לשלם מזונות – הוא סירב. היא באה לבית הוריו וראתה שהוא בזבז את כספי המזונות על בשמים ובגדי יוקרה, אז היא גזרה אותם. ״הוגש נגדה כתב אישום על תקיפה ואיומים, היא זוכתה אבל הפרקליטות ערערה והשבוע היה דיון בבית המשפט המחוזי בירושלים. נפגשנו, היינו בבית המשפט, הפגנו מחוץ לבית המשפט. עכשיו לשמחתי היא מצטרפת ל׳שוברות קירות׳. זו נקודת אור מאוד מאוד גדולה עבורי, ואני שמחה לראות שינוי ביחסי הכוח בין מי שפועלת כאקטיביסטית לבין מושא הפעילות״.

כחלק מהמהלך הזה, סלוצקר עמראן ואלמקייס עומדות לפתוח את ״תוכנית השגרירות על שם לואיז כהן ז"ל״ – תוכנית ללימודי אנגלית וסטורי-טלינג לנשים שהן פעילות חברתיות וחיות בעוני. "כשמשלחות שעוסקות בזכויות אדם מגיעות לפה, הן בדרך כלל פוגשות את אותם אנשים, דוברי אנגלית רהוטה, שמאלנים שמדברים שיח מאד מסוים שבדרך כלל מתמקד בכיבוש. אנחנו רוצות שהם יכירו גם סיפורים אחרים – של נשים שחיות בעוני, של אתיופיות, מזרחיות, רוסיות. זו גם תהיה השלמת הכנסה עבורן. נפגשתי לא מזמן עם מישהי שהיא תורמת מאוד גדולה של החוג למגדר בת"א. היא לא הכירה אף אחד מהסיפורים שסיפרתי לה עליהם. ביאס אותי שהיא שמעה על זה ממני ולא מהנשים עצמן, אבל הן לא יודעות אנגלית ואין לה את הביטחון לדבר״.

מה עוד עומד לקרות אצלכן השנה?

״פתחנו בקמפיין himtoo#, לזכרו של יונתן היילו. כל הסיפור עם יונתן, שליווינו במשך שנים, כאב לי מאד. ראינו כמה קשה היה לו לדבר על הדברים, כמה בושה הייתה כרוכה בזה, הוא לא הצליח להפנים שזה לא באשמתו, בגלל תפיסות מקובעות של גבריות. חשבנו שדווקא כתנועה פמיניסטית, זה משהו שאנחנו רוצות לעשות. זה קמפיין בהובלת גברים, אבל אנחנו רוצים שגברים ידעו שהסיפור שלהם הוא חלק מהפמיניזם שאנחנו מבקשות לקדם״.

לרגל יום האשה, ״שוברות קירות״ הרימו יום שידורים מיוחד שיתקיים היום (ב') החל משעה 16:00

*

יש קשר בין המציאות הפוליטית למצב הנשים |

נבילה אספניולי, פסיכולוגית, אקטיביסטית, מנהלת ״אלטפולה״

לנבילה אספניולי, אישה עתירת זכויות ולמודת מאבקים, שפעילה כבר עשרות שנים למען נשים בחברה הפלסטינית בישראל, אין ספק שנשים משלמות מחיר כבד בימי הקורונה, ושהן מי שסופגות יותר מכל את התוצאות הכושלות של ההתנהלות הממשלתית. עוד היא אומרת, שאמנם מסיבות מובנות הממשלה טיפלה במצב באופן מיליטריסטי, אבל הקורונה אינה מלחמה – אלא משבר. "הקורונה הבליטה את הבעיות החברתיות שאנחנו סובלות מהן ואת החשיבות של השתתפות נשים במוקדי קבלת החלטות. בתחילת המגפה, נשים היו מודרות לחלוטין משדרות ניהול המשבר. אנחנו התארגנו בקבוצות שונות וביקשנו לשנות את המציאות, להביא לקדמת הבמה את הנושאים שנשים סובלות מהן ולהציב אותם בסדר היום של הממשלה ושל החברה בכלל. כל זה ממשיך, כמובן, גם עכשיו, בשגרה המוכרת של כיבוש ועוולות בלתי נגמרות כלפי נשים. 8 במרץ נועד להזכיר לנו שיש לנו עוד הרבה מאד עבודה״.

בעתות משבר, נחשפות בקלות התשתיות החברתיות הרעועות של המדינה ולכן הלסת לא נשמטת מהידיעה שבעקבות הטיפול הכושל של הממשלה במשבר, נשים הפכו מובטלות יותר, עניות יותר, מוכות יותר מכל שנה אחרת. ״המצב הזה מאלץ אותנו להבין את הקשר בין המציאות הפוליטית שאנחנו חיים בה לבין המאבק לשחרור האישה״, אומרת אספניולי. ״הקורונה העניקה לנו הזדמנות להתארגן כנשים ולעבוד יחד נגד העוולות השונות. זהו מאבק משותף בין נשים יהודיות לערביות: גם אם האישה היהודייה לא משלמת מחיר היום, העוולות של השימוש בכוח יגיעו גם אליה".

נבילה אספניולי

ממרחק השנים, כמי שפעילה באופן משמעותי למען שוויון מגדרי בחברה הפלסטינית בישראל, על אילו שינויים משמעותיים את יכולה להצביע – בשיח הציבורי, באופני הטיפול של הרשויות, בחקיקה, בתקשורת?

"יש מגמות של שינוי, אבל זה לא שינוי לינארי. אם אני מסתכלת על 45 שנים של פעילות, אני יכולה לומר שהנושאים הקשורים לנשים הרבה יותר נוכחים בחברה הפלסטינית, ויש הרבה יותר התארגנויות הנוגעות לכל מיני תחומים. תעסוקת נשים, למשל. יש יותר ויותר נשים המשתתפות בעולם התעסוקה בחברה הערבית, אבל המספרים עדיין לא מספיק גבוהים ועומדים על 37%. בזמן הקורונה, הראשונות שהוצאו לחל"ת אלה הנשים הפלסטיניות, המועסקות לרוב כעובדות קבלן ובעבודות דחק. נשים עם מוגבלויות סובלות עוד יותר, ולנשים בכפרים הלא מוכרים אין בכלל תעסוקה. זה נושא שנצטרך להיאבק עליו עוד כמה שנים טובות. אפשר לומר את זה גם על כל התחומים הנוספים, כמו למשל הריסת בתים. נשים בחברה הערבית בונות את הבתים, וכשהבית נהרס על ידי הרשויות הישראליות – הקול שלהן נעלם. לכן נאבקנו על הנכחת הקולות של הנשים במאבק הזה וביצירת ביטחון בתוך הבית״.

בנוסף, מספרת אספניולי, עמלו בארגון למען קידום והעצמת נשים ״אלטפולה״ בנצרת, שהיא עומדת בראשו, על העלאת גיל הנישואין כחוק, והן ממשיכות להיאבק על נושא הפוליגמיה בחברה הערבית. היא מציינת הישג חשוב בשינוי השיח על אלימות נגד נשים: ״גם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית – אנחנו לא שומעים יותר את המושג 'כבוד המשפחה', ׳נרצחה על רקע כבוד המשפחה׳. השמדנו את המושג המעוות הזה. אין שום כבוד ברצח. אבל בכל הנודע לאחריות על האלימות נגד נשים, אין שיח פוליטי מספיק – גם בחברה הערבית וגם בחברה הכללית".

נבילה אספניולי: ״הקורונה העניקה לנו הזדמנות להתארגן כנשים ולעבוד יחד נגד העוולות השונות. זהו מאבק משותף בין נשים יהודיות לערביות״

אספניולי מצרה על כך שהדיון הציבורי שוטח לכדי "כן ביבי, לא ביבי" ושציבורים מתקשים לסמן את הקשר בין העוני שלהם לבין המדיניות של נתניהו. "נשים סובלות מעוני, אבל מעטים מבינים שזה קשור במדיניות הממשלה, ההפרטה, הזנחת תשתיות של רווחה, הזנחת קבוצות מוחלשות. ב-70% מהמשפחות שנמצאות מתחת לקו העוני יש מפרנס אחד. 62% אחוז מהמשפחות העניות הן מקרב החברה הערבית – זה אומר דרשני. זה חושף עד כמה החברה הפלסטינית בישראל היא בלתי נראית בשיח הפוליטי והציבורי ואינה נמצאת על סדר היום. הדיון הפוליטי הרציני בנושאים שהכי משפיעים על החיים שלנו מוסט הצידה״.

מה הנושא הכי בוער בעיניך לטיפול הכנסת ה-24?

"אלימות בחברה הערבית. זה נושא שבשנתיים האחרונות נוכח מאוד בתוך החברה הפלסטינית בישראל, כאשר כל פעם עיר אחרת מובילה את המאבק. אסור לממשלה להתעלם יותר: מדובר על פשע מאורגן שהולך ומחמיר, על יותר מ-400,000 כלי נשק לא חוקיים. הרבה יותר נשים נרצחות בשנים האחרונות באמצעות כלי נשק ועל ידי רוצחים שכירים. בכלל, העלייה במספר הנשים שנרצחו גבוהה יותר בחברה הערבית מאשר שיעורן הכללי: בשנה שעברה יותר מ-70% נשים שבני משפחה רצחו אותן היו פלסטיניות. מה שחמור לא פחות הוא שהמשטרה לא מביאה את הרוצחים לדין, למעלה מ-60% מהרוצחים לא נתפסים והם ממשיכים להסתובב בתוכנו. זה טיפול לקוי ולכן הקול העז שיוצא מהקהילות השונות מבקש לקחת אחריות״.

*

 להתאים את המערך הטיפולי לגברים פוגעים |

ד״ר אסתר רפפורט, פסיכולוגית ואקטיביסטית,
״מצטרפות להתנגדות״

בשבועות האחרונים, מאז פרסום התחקיר של ״פוליטיקלי קוראת״ על ארז דריגס, מתחולל דיון ציבורי רחב היקף על פגיעות מיניות ועל תרבות האונס. הדיון הזה הופך קשה ונפיץ במיוחד כשהוא מתייחס באופן נרחב לצד של הפוגעים במשוואה: נשאלות שאלות כמו איך מתמודדים עם גברים פוגעים, מעבר להפללה, להוקעה ולהרחקה. איך אפשר לדבר גם על טיפול, על לקיחת אחריות, על סליחה. שאלנו את אסתר רפפורט, מטפלת ואקטיביסטית שהמחשבה על החברתי לא נפקדת מהקליניקה שלה, מהם התהליכים שעלינו לעבור כדי לרפא את החברה שלנו מאלימות מגדרית, על כל צורותיה.

רפפורט מתארת מצב של חוסר איזון מוחלט ביחס בין הנפגעות הפונות לטיפול לבין הפוגעים הפונים לטיפול. "כאשת מקצוע, גם במעגלים המקצועיים-האקטיביסטיים, מאוד מאוד ניכר שלרוב אנחנו עדיין מטפלות בעיקר בנפגעות או בנפגעים ולא בפוגעים. זה דבר שהוא מצד אחד מאוד ברור ומצד שני הוא לא מובן מאליו ולא כל כך מתקבל על הדעת. במאמר מוסגר כדאי לציין שזה לא כל כך בינארי, כי הרבה פעמים מי שנפגעו גם פוגעים. ועדיין, מה שמביא לרוב אנשים לטיפול פסיכולוגי זו העובדה שהם נפגעו ולא העובדה שהם פגעו".

גברים פוגעים שמגיעים לטיפול הם עניין נדיר שבנדירים. "גברים שבאים ואומרים: 'גיליתי שפגעתי, הואשמתי שפגעתי, אני רוצה להבין יותר טוב איך זה קרה, מה עבר עליהן, איך פגעתי ואיך לא אפגע יותר' – אלה מקרים מאוד לא שכיחים״, אומרת רפפורט. ״לי היה מקרה אחד כזה, שזו הייתה ממש סיבת הפנייה לטיפול. זה היה טיפול עומק שנמשך זמן מה והיה מוצלח. כמו כן, הייתה לי פנייה להדרכה מקצועית על ידי מטפל שהואשם בפגיעה. כך שגם הקהילה הטיפולית וגם האקטיביסטיות צריכות לעצור רגע ולחשוב על הפוטנציאל של הטיפול בהקשר הזה ועל חוסר ההיגיון והצדק באיך שהדברים עובדים כרגע: הנפגעות הן אלה שמשקיעות אנרגיה, כסף, עבודה. אבל למעשה נשאלת השאלה, מי אמור לעשות את העבודה?"

אסתר רפפורט

כמי שחושבת גם חברתית ולא רק במונחים של תהליכים פסיכולוגיים שהפרט עובר, רפפורט מאמינה שהדרישה שגברים ילכו לטיפול – הן מצד החברה והן מצד פעילות פמיניסטיות – צריכה להיות יותר חזקה ויותר נוכחת. "הרבה פעמים לפעילות יותר חשוב לחשוף, להציף, להוכיח את הפוגעים, ויש לזה כמובן חשיבות מאוד גדולה, אבל פחות מעניין אותן מה יקרה להם בהמשך. על פי הטענה הלגיטימית והמובנת – חשובות לנו הנפגעות, הטראומה שלהן, לשמוע את הסיפור שלהן, אבל בעצם אין פה בהכרח קונפליקט ולא צריך להיות. אם מסתכלות רגע על המקרה המדובר של דריגס, יש כאן גבר שפגע סדרתית והוא לא לגמרי מאשים את המתלוננות, אלא מעוניין לקחת מידה של אחריות ולהתנצל. נראה שיש כאן אפשרות למשהו אחר, אבל השאלה היא – מה עושות עם האפשרות הזו? מהו הצעד הבא? בעיניי זה מאוד בעייתי שהאדם הזה עובר את התהליך מול המצלמות, הכול לעיני הציבור. זה נהיה סוג של ריאליטי. לטענתו, הוא עושה את זה מטעמים חברתיים ורוצה לעזור לאחרים לעבור את התהליך הזה. אבל התהליך הזה אינו מיטיב עם הנפגעות ממנו או מגברים אחרים. הן נחשפות גם לתיאורים הקשים וגם לאמירות של אדם שהוא עוד לא שם, עוד לא הגיע. אילו הייתי בין הנשים שנפגעו ממנו, הייתי נפגעת מחדש, שוב ושוב, בכל פעם נחשפת אליו ולאמירות הבשלות-חלקית שלו".

זו גם דוגמא לא טובה לפוגעים אחרים.

"נכון. וזה חבל, כי יש המון כאלה בעקבות המי-טו, גברים שלא יודעים אם פגעו ומה עליהם לעשות. לנשים יש היום יותר יכולת להגיד 'פגעת בי', וחשוב להעלות בפני כל אותם גברים את הרעיון של טיפול פסיכולוגי כמקום ראוי ומתאים, כדבר אחראי לעשות כשהואשמת בפגיעה מינית".

ד״ר אסתר רפפורט: ״על המטפלים לעודד/לדרוש, בעת הנכונה לכך, שהמטופל יעשה מעשים – למשל, אקטים של התנצלות או כפרה וגם, כמובן, שיפעל אחרת בהווה. זה דורש דגשים אחרים״

בעבר היתה רפפורט פעילה מובילה ב"פסיכואקטיב" – נשות ואנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם, וכעת היא חברה בקבוצה קטנה "מצטרפות להתנגדות – נשות בריאות נפש ישראליות בסולידריות עם עמיתות פלסטיניות". היא מבהירה שהיא אינה מאמינה שטיפול פסיכולוגי הוא פתרון לכל דבר, אבל משוכנעת שדווקא בתחום הזה הפוטנציאל שלו אינו מנוצל כהלכה. יחד עם זאת, היא סבורה שנדרשים שינויים בליבה הטיפולית, על מנת לאפשר טיפול מתאים לגברים פוגעים. "מטפלים, מטפלים דינמיים, באופן היסטורי, לא הורגלו לחנך להתנהגות אחראית/לדרוש אחריות או לעודד עשייה כלשהי. בבסיסו, טיפול פסיכואנליטי הוא טיפול בדיבור, הרעיון הוא שבמסגרתו מדברים על הכול ולא עושים שום דבר, אבל בטיפול בגברים פוגעים, אם המטפלים יתמקמו באופן הזה מולם, זו תהיה קטסטרופה. נורא חשוב שעל מנת שטיפול כזה יהיה מיטיב גם חברתית, על המטפלים לעודד/לדרוש, בעת הנכונה לכך, שהמטופל יעשה מעשים – למשל, אקטים של התנצלות או כפרה וגם, כמובן, שיפעל אחרת בהווה. זה דורש דגשים אחרים".

לדבריה, שילוב בין קבוצות 12 הצעדים לבין טיפול אישי הוא שילוב מנצח בכל מה שקשור להתמכרויות, כולל בהתמכרות למין. "נוצר אצלי רושם שדריגס חושב ש-12 הצעדים לבדם יפתרו אצלו את כל הבעיות. זה לא נכון. הפורמטים האלה – הקבוצתי והפרטני, האיפשור של טיפול העומק וגישת ה-no nonsense של 12 הצעדים – משלימים אחד את השני."

אנחנו מדברות איתך וחושבות כל הזמן על השינויים שמתחוללים בשני העשורים האחרונים ביחס לפגיעות מיניות. פגיעה מינית נתפסת כפתולוגיה, כדבר אסוני שצריך למגר ולהילחם נגדו, כחולי חברתי, ויש לכאורה קונפליקט עם המרחב הטיפולי שאומר – זה ברשות הפרט. אולי משום שהחברה כולה עוברת שינוי, והמוסד הטיפולי קשוב לשינוי הזה, נעשה יותר מובן שהחברתי והאישי משולבים זה בזה.

"זה נכון, ועדיין יהיו עוד תהליכים שהתחום הטיפולי יצטרך לעבור כדי לקלוט בהצלחה את הגברים שיבואו לבחון את עצמם. לא בכדי למטפלות או מטפלים באופן מסורתי יותר קל לעבוד עם נפגעות, כי יותר קל להיות אמפטיים כלפיהן. יותר מסובך להיות גם מכילים וגם חינוכיים במקום שמצריך עימות עם מטופל שפגע. זה דורש איכויות שהתחום שלנו לא כל כך טיפח. אבל כשמדובר באלימות, נדרשת עמדה שהיא יותר נחרצת, לשאול שאלות קשות. זה דורש שיח בינינו, ודגשים אחרים בהכשרה של מטפלים. אלה תהליכים שיקרו במקביל, כשאוכלוסייה מסוימת מתחילה לפנות לטיפול, התחום הטיפולי עובר שינויים כדי לקלוט את האוכלוסייה הזו".

רפפורט משוכנעת שהשדה הטיפולי יכול לעבור את השינויים הנדרשים על מנת להתאים להכשיר מטפלות ומטפלים לטיפול בגברים פוגעים. היא מספרת, למשל, שהטיפול בטרנסג׳נדריות עבר בשנים האחרונות רפורמה של ממש, וכי התחילו להתבסס נורמות חדשות, לפיהן לא נכון רק לדבר על הכמיהה להתאמה מגדרית – אלא גם לעודד צעדים מסוימים, כמו פנייה לטיפול רפואי מתאים, שבלעדיהם חיי המטופלות לא ישתפרו".

דימוי: Fanny Baron והסטיקריות, ינואר 2021
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.