דריגס מפלס דרכו בחזרה לקונצנצוץ

"הביטו בי! תראו אותי! גם אני בן אדם!" אמרו קומתו השפופה ופניו המיוסרים של ארז דריגס בראיון שהעניק לדנה וייס. אכן, אין כמו ראיון במהדורת סוף השבוע של חדשות 12 כדי לזרז את תהליך הריפוי, ולסייע בטיהור שמו. אבל מה יהיה על הקורבנות?
יונתן אילן

לפני כמה שנים אירח קונאן או'בריאן באחת מתכניותיו את הסטנדאפיסט והיוצר האמריקאי, לואי סי.קיי, עוד בטרם עלו מעשיו של זה לכותרות. בשיחתם הביע סי.קיי את סלידתו מהפלאפונים החכמים, ואני מרשה לעצמי לסכם את טיעוניו העיקריים כאן בקצרה: ילדים יכולים להיות אכזריים, טען סי.קיי, פשוט משום שהם מעמידים את אכזריותם במבחן. ואולם, כאשר הם נטפלים לילדים חלשים מהם פנים אל מול פנים, הם יכולים לזהות מיד את הכאב הנסוך על פניהם של אלו וכך לפתח אמפתיה; להבין כי בין הערותיהם הפוגעניות לחוויה הקשה של הצד הנפגע מחבר קו ברור שבין סיבה לתוצאה. לעומת זאת, בעידן הסמארטפונים (והרשתות החברתיות) נוצרה לפתע מחיצה המנתקת את אותו קשר ישיר בין הפוגע לנפגע. זו מאפשרת לילדים לכתוב הערות פוגעניות מבלי לתת את הדעת על השלכותיהן, ומבלי לראות כלל את הנפגעים שבצד השני.

מעשיו של ארז דריגס, השחקן והיוצר, הם דוגמא מצוינת לטיעון של סי.קיי, שהיה חד אולי בהבחנות מסויימות אך חלש יותר באחרות, והקריירה שלו נקטעה באבחה אחת מרגע שהתגלה כי נהג לאונן בחברתן של סטנדאפיסטיות בתחילת דרכן. בניגוד לסי.קיי, שהכחיש את מעשיו במשך שנים עד שאזרו קורבנותיו אומץ והשמיעו את קולן, לקח דריגס במהרה אחריות מלאה על מעשיו ופרסם בעמוד הפייסבוק שלו את התנצלותו. מדבריו עולה כי דריגס לא ראה כלל את קורבנותיו בזמן שכתב את מסריו הפוגעניים, וכן שהוא נמצא מזה זמן מה בתהליך עמוק של טיפול.

על מעשים אלה אין עוד מה להוסיף. אך בכל זאת כדאי להתעכב כאן, ולו במעט, על ההתנצלות של דריגס בעקבות החשיפה. זוהי התנצלות כנה, אמיצה אפילו ובעלת חשיבות. נכון, יש להבחין גם בין מעשיו של דריגס לבין מעשיהם של אחרים: דריגס לא אנס, לא פגע פיזית באף אחת מקורבנותיו, ומעשיו, ככל שידוע לי, אינם פליליים. יש להכיר בכך, מבלי להקל ראש בחומרת פגיעתו, שהיא כפולה ומכופלת: כגבר מטריד, ובה בעת כיוצר בעל שם שניצל את מעמדו והטריד בחורות צעירות. חלקן חלמו, אולי, להשתלב בעולם הבמה, ומסריו הפוגעניים ניפצו את חלומותיהן לרסיסים.

ובאותה הנשימה, נראה גם כי מהתנצלותו של דריגס עולה ניחוח דק של אסטרטגיה. שהרי אם דריגס מצוי בטיפול כבר זמן מה, אם קורבנותיו חשובות לו כל כך, מן הראוי היה שייצור איתן קשר ויתנצל בפניהן עוד בטרם יעלה שמו לכותרות ומפעל חייו יהיה תלוי לפתע על בלימה. גם עתה נראה שדריגס עסוק מדי בליקוק פצעיו שלו עצמו, וכשהוא מעלה על הכתב כי תשומת ליבו נתונה קודם כל לנפגעותיו, עולה התחושה כי מדובר בעיקר בשם קוד לניהול משברים. אגב, בכך מזכירה התנצלותו של דריגס את זו של צ'יקי ארד, שמיהר להביע שאט נפש ממעשיו רק ימים ספורים לפני פרסום התחקיר המקיף על אודותיו ב"המקום הכי חם בגיהנום".

מהתנצלותו של דריגס עולה ניחוח דק של אסטרטגיה. שהרי אם קורבנותיו חשובות לו כל כך, מן הראוי היה שיתנצל בפניהן עוד בטרם יעלה שמו לכותרות ומפעל חייו ייתלה על בלימה

ואם בניהול משברים עסקינן, אז אין כמו ראיון טוב במהדורת סוף השבוע של חדשות 12 כדי לזרז את תהליך הריפוי, ולסייע בטיהור שמו ובשרטוט דרכו של דריגס חזרה אל לב ה"קונצנצוץ". ניכר כי הראיון לא היה קל לו, לדריגס: קומתו הכפופה לפרקים, פניו המיוסרים – כל אלו מלמדים במעט על שעובר עליו בימים אלו, ודמותו כמוה זועקת אל קהל הצופים: "הביטו בי! תראו אותי! גם אני בן אדם!". וכאן המקום, אולי, להחמיא לווייס על הישג עיתונאי מרשים באופן מיוחד. באמת שאפו. אבל מה באמת למדנו מ"הצגת היחיד" של דריגס שלא ידענו קודם לכן? ומה הפקנו אנחנו, הצופים, מהראיון המדובר? המספרים שמורים במערכת. חבל. כי במקום ראיון חד צדדי אפשר היה אולי לעשות זאת אחרת: במקום להסתפק בראיון עם דריגס, יכולה הייתה, למשל, וייס להושיב מולו את קורבנותיו, לבקש ממנו להקריא בפניהן את המסרים שכתב להן בזמנו, וכך לשבור לרגע את המחיצה המפרידה בין מטרידני רשת לקורבנותיהם בעידן הנוכחי. מהלך שכזה יכול היה, אולי, להיות בעל ערך ציבורי רב יותר מאשר לתת עוד במה לדריגס, שגם אם עולמו רועד כרגע, הוא איננו הקורבן האמיתי כאן. גם בכך יש להכיר, וחשוב לזכור זאת ולהזכיר.

אני סבור כי יש לתת לדריגס הזדמנות לכפר על מעשיו, ומחובתנו כחברה המצויה בתהליך החלמה מתמשך ליצור מנגנון שיאפשר את חזרתם של דריגס ומטרידים כדוגמתו לחיים בעלי משמעות. ועם זאת, בנקודת הזמן הזו מחובתנו להכיר לפני הכול בקורבנות, ולעודד אותן ככל שניתן להראות את פרצופן ולהשמיע את קולן – בשבילן, ואחר כך גם בשביל כולנו. שכן התנועה הנוכחית מחייבת אותנו, הגברים, לחשב מסלול מחדש אל העתיד, ובה בעת לבוא חשבון עם עברנו, לבדוק היטב מה עשינו ואיפה טעינו. וכולנו טעינו – אם לא במעשה, אז בוודאי במבט; אותו מבט גברי מחפצן, שבין שלל נזקיו גם גרם, ועודנו גורם, לנשים רבות לראות את עצמן, לבחון את גופן, ולהכיר במיניות שלהן מבעד לעיניים גבריות, כפי שזיהה זאת היטב ג'ון ברג'ר, ההוגה הבריטי, בספרו "Ways of seeing".

התנצלות ולקיחת אחריות הם צעדים חשובים והכרחיים, בכך צודק דריגס. אך הוא ומטרידים אחרים שכמותו חייבים להבין שעל מנת שיוכלו לעבור תהליך אמיתי של החלמה, של ריפוי יסודי, יהיה עליהם לראות באמת את הקורבנות ואת סבלן המתמשך – להסתכל להן בעיניים.

ד"ר יונתן אילן הוא מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.