מלחמות היהודים האשכנזים

בתמונה המצורפת מטה, נראים שני חברים יקרים שכבר שנים רבות לא איתנו – אלי חמו עם המצלמה ודודי מחלב כותב על הלוח "תנועת פעילים…" היא צולמה בעת התכנסות הקמת הקשת הדמוקרטית המזרחית בשנת 1996. חשבתי על אלי ודודי כשצפיתי בסדרה הנוקבת והמטרידה של רון כחלילי "מלחמות היהודים" (הוט 8). שניהם אתאיסטים, שניהם ידעו לעשות קידוש כהלכתו ודודי אף היה מהדר עם מזמור לדוד ואשת חיל, והכל בעל-פה. שניהם אהבו פיוטים ואלי אף התעמק במקורותיהם המוזיקליים. אבל הם לא כל הסיפור. התואר מסורתיים חל גם על חברי לה-פמיליה, ששנים נוסעים אחרי קבוצתם בשבת לכל קצווי הארץ. הם יודעים לעודד, לקלל, לאיים, להכות ולהתסיס שנאה מרה כלפי ערבים, גם כאשר הם כוכבי נבחרת ישראל. גם הם "הדרך המסורתית המזרחית". אז מה מייחד את הדרך הזאת מלבד הגמישות הדתית?

כאן עולה סדרת שאלות: האם מסורתיות יהודית תלויה באמונה? האם המסורתיות המזרחית היא הדרך להפריד את הדת מהמדינה? האם המסורתיות המזרחית הימנית בעיקרה היא המבטיחה שלטון שהולך ונעשה ריכוזי ואנטי-דמוקרטי? אם אכן כך, זהו פרדוקס: דרך האמצע היא גם זו שמבשרת את ההידרדרות הקיצונית. האם דרך האמצע היא בכלל אמצע? אם אכן לא, אזי המוצא האפשרי מהמלחמות הללו הוא המסקנה המרחפת מעל פרקי הסדרה הזאת: תברחו מכאן כל עוד אתם יכולים.

על מלחמות יהודים מעין אלו נהג אלי, חברי היקר, לומר: זו מלחמה בין אשכנזים עם כיפה לבין אשכנזים בלי כיפה. הכיפה אצל היהודי המסורתי, שהוא לרוב מזרחי, נודדת בין הראש לכיס, לתיק, לתא הכפפות באוטו, והיא אותה כיפה צהובה בטדי ואותה כיפה לבנה בבית המשפט. הכיפה כאן מתפקדת כמטאפורה או מטונימיה למאגר המצוות, המנהגים והיחסים עם מוסד הרבנות. היא מעין סמל לעצמאות דתית – כל אחד והעצמאות שלו. סממנים למסורתיות הזאת יש גם בקרב נשים – שיעורי תורה, מסיבות הפרשת חלה ואוצר מלים עשיר במלות המפתח אבא, אין מלבדו, אנחנו אוהבים אותך ועוד.

יש משהו מתסיס בסדרות התיעודיות הדיסקורסיביות של כחלילי, ששולח אותי לחשוב על המקלדת. הן תמיד מעוררות ומטרידות. כך גם הסדרה האמיצה הזאת, החותכת ישר ללב היהודי של כל מה שקורה פה. לדעתי אין עימות משמעותי ומכריע יותר מהעימות הדתי בין היהודים, והפרק הראשון מתוך השלושה, חרדופוביה, אכן מציג עימות עתיק בין יהודים חרדים לבין יהודים שהיו חרדים עד לפני ארבעה דורות ועכשיו הם חילונים גמורים. אין דוברים מזרחים בפרק הזה, לפחות לא כחלק מהוויכוח, כי אין חילונים גמורים בקרב המזרחים, לא במובן של מרד דורות. אפשר היה לצרף לדיון מזרחי או מזרחית שיציגו את תפיסת עולמם על מלחמות האשכנזים (אני הייתי מתנדב). התזה הזאת על מלחמות היהודים הפנים-אשכנזית לא מופיעה בגוף הפרק עצמו או בקריינות, אלא רק כסאבטקסט. וזה חבל, כי היא נוכחת בכל פריים ובכל משפט של יולי תמיר, נמרוד אלוני ויורם הרפז – שלושה דוברים בפרק הנוטפים שנאה ותיעוב, כאלה שרק בן מורד יגלה מול אביו המיושן שמסרב לפנות את מקומו. מזרחים נקלעו לאש הצולבת הזאת בעל כורחם, ומתוך הכורח של החיים הפוליטיים הם נגררים לבחור צד – כאשר ברור שאין צד שהוא באמת שלהם.

בחשבון נפש לאחר שהתבררו ממדי הזוועות הנאציות, כתב ז'אן פול סארטר על הקומפלקס היהודו-נוצרי כתסביך אדיפלי – היהדות בתפקיד האב והנצרות בתפקיד הבן המבקש להשתחרר מהצל הכבד של אביו, המטיל ספק באמת החדשה שלו. מכאן מסקנתו שכל מה שרוצה האנטישמי הוא את מותו של היהודי (מוות רוחני או של ממש). החילוני האשכנזי עם הברית החדשה שלו – הציונות המדינית – תקוע בתסביך דומה, להבדיל דבר אחד או שניים. הרי מה מבקשים המלומדים מול מצלמתו של כחלילי? שיסתלקו החרדים מחייהם. ההתבטאויות האנטישמיות במהלך משבר הקורונה של הרבה חילונים אשכנזים פרוגרסיביים בעיני עצמם כלפי החרדים כאויבים של ממש, כמפיצי מחלות וכגורם אנושי מנוון, הם קצה קצהו של קרחון ענק שטרם התגלה במלוא אימתו. אני מודה שאני עומד על המשמר שלא להיגרר למלחמה הזאת. לא תמיד זה מצליח.

בפרק השני של הסדרה, סוף העולם ימינה, מרחיב כחלילי את תמונת המלחמה הפנים-אשכנזית ומוסיף למדורה את הדתיים הלאומיים, או הציונות הדתית (אוקסימורון יהודי הראוי לפרס נובל לפיזיקה). זוהי המלחמה בין חסידי הרבנים קוק (האב והבן) לבין הרבנים החרדים, הרואים בציונים הדתיים כופרים משום שהם דוחקים את הקץ ומתיימרים להתערב בעבודת הבורא. גם זה הוא מעין מיני תסביך בן-אב שכזה. זהו עימות בין מצוות התורה לחזונות הנביאים, אליהם נוסף נביא חילוני – חמורו של משיח אבו-זקן בטוקסידו וצילינדר ללא כיפה.

לא ברורה לי לגמרי הבחירה באלון דוידי, ראש עיריית שדרות ובקרוב השר לפיתוח הנגב והגליל (סתם פנטזיה), לייצג את תנועת החלוץ של הציונות הדתית בדור האחרון: מתנחלי עיירות הפיתוח. דווקא המזרחי? מילא אם הכוונה הייתה להציג מגוון קציני חזית כאלה. גילוי נאות, אני מכיר ואוהב את אלון דוידי. כתושב שדרות ובתוקף עבודתי במכללת ספיר השכנה הכרנו מקרוב ושיתפנו פעולה במגוון פרויקטים בין מכללת ספיר לעיר שדרות, כמו פסטיבל קולנוע דרום, הקמת מגמה לקולנוע בתיכון גוטוירט, תכנית תואר שני בקולנוע למורות ומורים בני שדרות ומגוון פרויקטים ליצירה קולנועית יחד עם מרכז הצעירים בעיר. דוידי הוא לא הטייפקאסט של המתנחלים בלבבות. אין ספק שהוא אחד מהם והולך בדרכם, אבל הוא לחלוטין גם בן המקום, למרות שנולד וגדל בבאר שבע. הוא בהחלט נאמן לדרך הציונית הדתית, אך בעבודתו הוא נאמן קודם לעיר שדרות ולהתפתחותה כפי שהוא תופס אותה.

אותי היה מעניין יותר להכיר את מנהיגי הגרעין בירוחם, דימונה, אופקים ועוד. ההארד-קור האשכנזי של המתנחלים החדשים. בדור הראשון אחרי 1967 הם לקחו את הכספים להתנחלויות על חשבון עיירות הפיתוח והשכונות, בדור השני הם באו לתוך העיירות והשכונות והשתלטו על הכספים והמשאבים למטרותיהם – לשלוט בתודעתם של התושבים המזרחים או לגאול אותם מאיזה חושך דמיוני, על פי שיטתם. ואם דוידי לא הספיק, גויסה גם לבנת בן חמו לייצג את ההתנחלות בגל"צ. גם אם זה נכון, זה בהחלט לא מייצג. גל"צ בהחלט נכבשה על ידי הציונות הדתית הלאומנית וכבר אין שם דריסת רגל לשמאל. המזרחים הם, עם כל הכבוד, טיפה לא מייצגת בים הלאומני הזה.

את המסקנה עבור החילונים האשכנזים ניסח מזמן ישעיהו ליבוביץ: מלחמת אזרחים. כל רפובליקה קמה פעמיים – פעם במהפכה סולידרית ופעם שנייה במלחמת אזרחים, ובה צד אחד מכריע ומשתק את הצד השני למאה שנה לפחות. הנשיא לינקולן הבין שאת המלחמה בדרום הוא חייב לנצח ובאכזריות המרבית – הוא לא לקח שבויים וערך טבח אחר טבח בחיילי הקונפדרציה. מי שנותר בחיים קיפל את הדגל והוריד פרופיל, וזה מחזיק מעמד כבר מעל 150 שנה. לא ברור האם מסוגלים החילונים בארץ להכריז מלחמה על הדתיים הלאומיים והלאומנים האחרים. לא ברור כמה גנרלים ולוחמים חילוניים נותרו כאן בכלל. אני מהמר על ההיפך – עם השלמת ההשתלטות הדתית לאומית וסתם לאומנים על הצבא, הם ללא ספק יהיו מסוגלים גם רעיונית לפתוח במלחמת חורמה נגד "עוכרי ישראל", שם כללי לחילונים, שמאלנים ואחרים שלא באים להם טוב. אולי אז יקום כריאקציה הצבא החילוני או הדמוקרטי ונזכה אולי למלחמת אזרחים מפוארת שתוליד את הרפובליקה החדשה. לרבין היה הכוח לעשות את זה גם בלי להכריז מלחמה כוללת: אילו היו לצידו אנשים שרואים לאן הסיפור הזה הולך, הוא היה יכול לדכא את המחנה הלאומני שהצמיח לא מעט טרוריסטים ביד קשה, במעצרים המוניים, בפינוי ישובים מוקדם וכוחני, כולל הפעלת נשק חם.

זה כמובן תסריט אימים, כך חשבו עוזרי רבין. זה נכון. נורא ואיום רק לחשוב על מלחמת אזרחים כזאת. אני כמובן שונא מלחמות, גם מלחמת אזרחים. אבל זו האופציה היחידה העומדת בפני חילונים, דמוקרטים ואולי חלק גדול מהמסורתיים. יהודים בעלי תפיסות הומניות אוניברסליות לא יצליחו לחיות כאן בחופשיות בעוד 30 שנה, הדתיים והלאומיים ידרסו אותם ללא רחמים. שוב המסקנה הלא נעימה: תברחו כל עוד אתם יכולים. או שתנסו משהו נועז לשם שינוי – הישארו והילחמו על הדרך שלכם. על האמונות שלכם. אמונה זה לא רק עניין דתי. חופש בחירה הוא אמונה. חופש הביטוי הוא אמונה. שוויון לנשים הוא אמונה. הגנה על המיעוטים הוא אמונה. הזכות להגדרה מינית הוא אמונה. ועוד ועוד. אתם יודעים, הדת הזאת, דמוקרטיה.

הפרק השלישי בסדרה, מלכודת המסורתיות, מציג את הפתרון למלחמות האשכנזים – המסורתיות המזרחית. אני מודה ששני דוברים בפרק הזה, פרופ' מאיר בוזגלו ועו"ד כנרת בראשי, מייצגים את המורכבות של המסורתיות: לא בינארי ולא לינארי, לא זה או זה אלא זה וגם זה. מצד שני, אמיר אוחנה ומירי רגב גם הם מסורתיים, והם הלוא קושרים את גורלם עם הגישה האנטי-דמוקרטית הבזה למיעוט ואף רודפת אותו. וישנם המסורתיים החדשים שבעיני רוחם נושאים את עיקרי המאבק המזרחי כדגל. אולם המאבק המזרחי דיבר מראשיתו על צדק אוניברסאלי – לא על צדק ליהודים. צודק בוזגלו באומרו שאם הימין והליכוד בראשו בז לצדק, לחמלה ולחסד, אז הוא לא בית ליהדות המסורתית המזרחית. המסורתיות, כפי שמנסח יפה אחד ממשתתפי הסדרה ד"ר מיכה גודמן, נתונה במלכוד, עליו עמדתי קודם: היא קיימת בזכות נזילותה ויכולת ההכלה האינסופית שלה. היא קיימת בזכות כך שאין לה באמת אידיאולוגיה. וזו גם חולשתה; כי ללא אידיאולוגיה וללא התארגנות היא לא תשפיע באמת על החיים כאן. מן הבחינה הזאת, יאיר לפיד הצליח משום שלמעמד הבינוני האשכנזי ברובו יש אידיאולוגיה, יש שאיפה לכוח. לחילוניות יש אידיאולוגיה, ולכן המזרחים ברובם לא מתחברים אליה. לעומת זאת, הם מתחברים לליכוד המתחפש למסורתיות מזרחית, אך רחוק ממנה מרחק רב, כפי שלמדנו מדברי פרופ' בוזגלו.

המלכוד הזה של המסורתיות הזכיר לי מלכוד אחר, שנכח בשנות התשעים בדיוני הקשת הדמוקרטית המזרחית. הקשת היתה תנועה רחבה ומכילה כי לא הציבה קו פוליטי משותף, וגם לא הכריעה בנושא הדת והניחה למסורתיות לאפיין אותו עם הזמן. לא היה פתק בקלפי שהקשת הזדהתה עם מה שהוא מייצג, זה איפשר לכולם לבוא ולייצר סולידריות סביב מכנה משותף מינימלי – צדק חברתי. ביום הבחירות התפזרנו איש איש ואישה אישה למפלגותיהם. ובהמשך הידלדלנו והתפזרנו בכלל.

מסקנתי העצובה – אין באמת אופציה כזאת, מסורתיות ברמה הקולקטיבית. היא יכולה להיות אך ורק בחירה אישית של אזרח או אזרחית יהודים, וזה לא מעט ואולי התחלה של עידן חדש. אני מעדיף את החילוניות כמגננה נגד מסורתיים רבים הטורדים את שנתי.