גד"א, פוסקת ההלכה מאיספהאן

הח"כית הטרייה גלית דיסטל-אטבריאן סיפקה בנאומה הראשון בכנסת עוד מופע מרתק במסורת אבישי בן חיים, שעיוות את ההיסטוריה היהודית בארצות האסלאם לצרכים פוליטיים בתוך ישראל (הראשונה) היום
ליאור שטרנפלד וצבי בן-דור בנית

יהודי עיראק, ארץ שבה קיים רוב שיעי גדול אבל השיעה אינה דת המדינה, הם אלו שכנראה החדירו המילה ״ניג׳ס״ לסלנג בשפה העברית. המקור פשוט, הקללה ״יהודי ניג׳ס״ (יהודי טמא) היא ביטוי שרבים מהם, בוודאי מן הקהילות מן הדרום שבו יש רוב שיעי, שמעו לא אחת. ״ניג׳ס״ הפך בסלנג העברי לסוג של נודניק נדבק לאנשים שיש להרחיק אותו, תוך העלמה של עניין הטומאה והמשקל הדתי הנכבד וההיסטוריה הארוכה שיש לחוקי הטמא והטהור במסורת המשפטית השיעית. השיעים, מיעוט דתי בתוך האסלאם, טיפחו את החוקים הללו בעיקר כדי לבדל את עצמם לא רק מיהודים, אלא גם מנוצרים, ולפעמים ממוסלמים אחרים. השיעים בוודאי רוצים להראות שהם יותר כשרים בעניין מן הסונים, שנוהגים להקל בעניין זה. ואולם לא כאן המקום להיכנס לתולדות חוקי הטומאה (ניג׳אסה בערבית או נג׳אסת בפרסית) בשיעה. נסתפק באזכור רופף של העובדה שלא מעט חוקרים (מרביתם יהודים), הצביעו על כך ששורשי חוקי הטומאה בשיעה נטועים עמוק הן במסורת השיעית שרואה בשיעים את ״בני ישראל האמיתיים״, והן בחוקי טומאה וטהרה יהודיים שאומצו בשלבים מוקדמים של התהוות השיעה.

כמה אירוני לחשוב על זה היום, בעקבות דבריה של של ח״כ גלית דיסטל-אטבריאן (להלן גד״א), מספר 10 ברשימת הליכוד, בנאום ההשבעה שלה לכנסת ה-24. ״היד של הורי כבר לא מטמאת את הפירות והירקות בדוכן השוק, אבל היא כן מטמאת את הפתק בקלפי. וכל המערכות החזקות ביותר בישראל נדרכו כדי להילחם בטומאת הפתק שלהם דרך לוחמה כמעט בלתי אנושית נגד מי ששמו מתנוסס על על הפתק אותו הם בחרו״, קוננה דיסטל-אטבריאן, בעוד מופע מרתק של האופן שבו ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם מעוותת לצורכי פנים מיידיים בתוך ישראל (הראשונה) היום.

לשורשיה האיראניים של גד״א יש קשר הדוק למרכזיות של הטומאה. בניגוד ליהודי עיראק שעבורם השיעה היתה רק עניין של פולקלור מכיוון שלא היתה דת המדינה בארץ זו, באיראן המצב שונה בתכלית. באיראן השיעה היא דת הרוב ודת המדינה מתחילת המאה ה-16, ומכיוון שכך, ליחסי שיעים-יהודים יש משקל הרבה יותר נכבד בה מבכל מקום אחר בעולם המוסלמי. אבל גם באיראן השיעית, חוקי הטומאה לא היו לחוויה המעצבת בהכרח של כל קהילות היהודים שבה, וה״אכיפה״ שלהם היתה תלוית מקום וזמן והקשר פוליטי-כלכלי-חברתי. לעתים, הם היו עולים בהקשר לבריתות של יהודי מחוזות מסוימים עם כוחות זרים, ולעתים, סיפורי זוועה של מחוז אחד התרחשו במקביל למקרים של מופת וסובלנות במקומות אחרים. כך, לדוגמה, בעוד שאנוסי משהד צוו ב-1839 לחיות כמוסלמים, לא היתה זו החוויה של יהודי טהראן או שיראז באותה תקופה, ואילו כעבור 20 שנה, כאשר יהודי בורג׳רד שבמערב איראן היו מטרה להתפרצות אלימה, בשאר חלקי הארץ היהודים חשו רגיעה ורווחה.

נכון יהיה לומר שלאורך תקופת שושלת בית קאג׳אר (1789-1925), כאשר השלטון המרכזי היה בדרך כלל חלש יותר ויותר כוח היה נתון בידיהם של אנשי הדת, עלילות דם שהובילו לפרעות היו נפוצות יותר. אולם מעליית בית פהלווי (1925) והירידה המיידית בקרנם של אנשי הדת, האירועים האלה הפכו לספורדיים ומקומיים מאוד. יהודי איראן זכו בהדרגה לנראות גדולה יותר, השתלבו בחברה במידה רבה יותר תוך מעבר לערים הגדולות וחוו, בעיקר לאחר עליית מחמד רזא פהלווי, עלייה מטאורית בסולם המעמדות. אם כך, אי אפשר לטעון שזו הייתה החוויה המכוננת של יהודי איראן, שכן אז ניתן היה לצפות שהקהילה כולה או ברובה הגדול תימלט בהזדמנות הראשונה. והנה, למעשה איראן היא אנומליה במזרח התיכון בהיותה המדינה היחידה כמעט (למעט אולי תורכיה בה פעלו מוסדות ציוניים) שלישראל היתה בה נציגות רחבה – והאוכלוסייה היהודית ברובה המכריע לא נעתרה להפצרות בדבר עלייה לארץ; בשנים 1953-1979 היגרו לישראל רק מאות בודדות של יהודים כל שנה, וגם כאשר רוב הקהילה עזבה את המדינה הם היגרו לארה״ב ולא לישראל.

על פניו, אולי לא מפתיע שמי שהפכה את מושג הטומאה היום למושג פוליטי היא יהודייה ממוצא איראני. אבל האירוניה לא נגמרת בכך. אפילו לאחר המהפכה של 1979 נזהרה איראן מלהפוך את השלטת החוק הדתי, ומן הסתם גם את חוקי הטומאה, לאלמנט מכריע במערכת שמעצבת את יחסי הרוב השיעי במדינה עם המיעוטים הלא שיעים שחיים בה, ביניהם יהודים. יש מדינה אחרת במזרח התיכון שעשתה זאת במקומה – ישראל.

מי שמתלוננת באופן מעוות על האופן שבו עיצבו חוקי הטומאה השיעיים את חיי הוריה באיראן ואת תפיסת עולמה בישראל, עושה את זה מעל דוכן באותו פרלמנט שחוקק חוקים רבים מאותו הסוג בדיוק

קוראי וקוראות מאמר זה לא צריכים תואר בהלכה שיעית כדי לדעת שחוקי טומאה וטהרה מעצבים את חייהם ומתוך כך את יחסיהם עם לא יהודים. חוקי הניג׳אסה/נג׳אסת היהודיים קובעים מי יגיש להם יין (אסור לשתות יין, אפילו כשר, שהוגש בידי לא יהודי), איפה ומה יאכלו, איפה ועם מי יתחתנו, איפה וליד מי ייקברו. מי שמתלוננת באופן מעוות על האופן שבו עיצבו חוקי הטומאה השיעיים את חיי הוריה באיראן ואת תפיסת עולמה בישראל, עושה את זה מעל דוכן באותו פרלמנט שחוקק חוקים רבים מאותו הסוג בדיוק.

ואולם, האלמנט המכונן בנאומה ההיסטורי של גד״א לא רק היה באזכור, נבער יש לומר, של מסורות טומאה. הוא היה נעוץ בהרחבתה של תחולת הטומאה והפיכתה למושג פוליטי. בדמעות חנוקות ובידיים רועדות סיפרה לנו גד״א ש״שני מיליון אנשים״ הוכרזו ״טמאים״, רק בגלל שהם תומכים באדם אחד (אוכל שרצים וטריפות, אגב). וכך התגלגלנו מסיפור די ייחודי בהיסטוריה העגומה של יחסי יהודים ולא יהודים — סיפור על יהודים וירקות בשוק באיספהאן — לפרק חדש בהיסטוריה של הפיכת ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם למנוף פוליטי בשירות הציונות, ובשירותו של מנהיגה היום.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. רל

    אני מסכים איתכם פוליטית, אבל הטיעון לא ברור לי. כפי שהמאמר היפה שלכם מציין, היא מינפה מושג ספוג היסטוריה והקשר תרבותי לצרכים פוליטיים, אבל מה הבעיה העקרונית עם זה? האם אנשים לא עושים את זה כל הזמן?

  2. Alexander Platz

    אני לא יודע אם הבורות שלה מכוונת או נובעת מזכרון היסטורי אמורפי. הנאצים לא השתמשו בשומן של יהודים ליצירת סבון, חוץ ממקרים בודדים… אבל עדיין טוענים את זה. אז מה?