"סיפור עכאא'י" והגבול שבתוך התודעה

איאד ברגותי מעניק לקוראי הרומן ההיסטורי שלו, שזכה בימים אלה לתרגום עברי, הזדמנות לבקר בחברה הפלסטינית בשנות הארבעים של המאה העשרים. בראיון מספר ברגותי על חופש ספרותי ועל הציפיות שלו מהקורא העברי, שניגש אל הטקסט מתוך הכחשה של הקיום הפלסטיני

השנה היא 1945, המקום – עכו והעלילה גלומה בקורותיו של מאמן כדורגל פלסטיני, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו בחודשי הקיץ של אותה שנה. אבל גבולותיו של הרומן ההיסטורי "סיפור עכאא'י" חורגים מעלילותיו המפתיעות של הקפטן פאיז ע'נדור, שמונה על ידי התאחדות הכדורגל למשרת מאמן הנבחרת של פלסטין, ופורשים בפני הקורא העברי הוויה לא נודעת, שעיניו טחו מראות.

"סיפור עכאא'י" הוא הרומן הראשון של איאד ברגותי, סופר ועורך יליד נצרת, שזכה בעבר בפרס הסופר הפלסטיני הצעיר מטעם קרן עבד אלמוחסאן אלקטאן. הרומן נכתב תחילה בערבית ופורסם בביירות תחת השם بردقانة (ברדוקאנה) ב-2014, וכעת תורגם על ידי ברוריה הורביץ ויהודה שנהב-שהרבני, ורואה אור בסדרת "מכתוב" בהוצאת פרדס ומכון ון ליר. התרגום לעברית נעשתה על פי המודל הייחודי של סדרת "מכתוב" (גילוי נאות, כותבת שורות אלה ערכה שלושה ספרים בסדרה) שעל פיו ערבים ויהודים עמלים יחד על מלאכת התרגום.

בפתח הדבר נודע לקורא.ת כי המחבר התוודע לראשונה לסיפור המעשה עת ביקר בירדן בנעוריו, מפי קרוב משפחה, עיתונאי ופעיל פוליטי שגלה ללבנון ב־1948, וב-1982 עקר לדמשק. מאוחר יותר, כשלמד באוניברסיטת תל אביב בחוג להיסטוריה, ביקש לכתוב עבודה סמינריונית על  קורותיו של קפטן פאיז בנבחרת הכדורגל של פלסטין, ליקט פרטים מהעיתונות של אותה התקופה וביקש לבחון את השפעתם של מועדוני הכדורגל על ההתגבשות של תפיסת העצמי הלאומית. "ידעתי שהכדורגל מילא תפקיד מרכזי במרקם התרבותי של הארץ בתקופת המנדט הבריטי," מספר המספר. "היה זה המשחק הפופולרי ביותר בארץ, ובכל מקום שיחקו בו: בשכונות המאובקות, בבתי ספר וגם במועדונים המקצועיים, אשר פיתחו עם הזמן את הסמלים הלאומיים והתודעה הלאומית". אלא שהפרופסור שלימד את הקורס קטע בצער את מאמצי הכתיבה שלו, והסביר שהיסטוריה נכתבת מתוך חיטוט עמלני בארכיונים ולא על סמך ידיעות מעיתונים וסיפורים משפחתיים.

בצר לו, חצה המחבר של "סיפור עכאא'י" את המתרס שבין ההיסטורי לספרותי. "אתה כותב כמו סופר ולא כמו היסטוריון," אמר לו בזמנו הפרופסור מהאוניברסיטה. כמו המחבר, גם ברגותי נעשה סופר שהספרות שלו אינה מפנה עורף להיסטורי. "הספרות מאפשרת לנו חופש מהכבלים של ההיסטוריוגרפיה. מה יקרה אם גם אנחנו כסופרים נשתתף בפשע של מחיקת הקיום, מחיקת ההיסטוריה? נרים ידיים?"

הוא התחיל מסיפור אחד, סיפור עכאא'י. אחד מבין רבים אחרים, שאינו מבקש לתמצת נרטיב או מטא-נרטיב, "כי אי אפשר לעשות את זה. מי שטוען שהוא יכול, פשוט משקר." מתוך החיפוש אחר הסיפור האחד, הקטן, העכאא'י, מתקבלת תמונה היסטורית שפרטיה מספרים סיפור גדול יותר "אין לי שום דחף אחר חוץ מלספר את הסיפורים האלה, הסיפורים הנשכחים" טוען ברגותי, "חיפשתי מיקום אחר על המנעד שבין הביקורתי למגויס. רציתי לכתוב מתוך רגש מסוים או רגישות מסוימת לאנשים ולצדק ההיסטורי, ועדיין להיות מסקרן ומעניין. מן נוסחה חדשה שניסיתי למצוא באופן שבו צריך לספר את סיפור היסטורי. זה לא קל. אני רוצה לכתוב על העבר כפי שאני מנסה לכתוב על ההווה, כך שהמינון של ההקשר ההיסטורי בשליטה. ההקשר לא גבר על האירועים ולא על הדמויות."

איאד ברגותי. צילום: מוחמד בדארנה

בחרת בספרות כמפלטם של המנוצחים. אתה כותב שהארכיון, ההיסטוריוגרפיה, המשטר והחוק הם של המנצחים, ולמעשה אחרי האפיזודה של כתיבת העבודה הסמינריונית באוניברסיטה, האם אתה מרגיש שהמרחב הספרותי אכן עושה צדק עם קפטן פאיז?

"הקדמת המחבר ב'סיפור עכאא׳י' היא משחק ספרותי שמנצל את חופש הפעולה של הכתיבה הספרותית ומנצח את ההיסטוריוגרפיה בנקודת החולשה שלה. מפתיע אותי כל פעם מחדש כמה קל לאנשים להאמין למה שהם קוראים, במיוחד אם זה כתוב בגוף ראשון או בלשון מדעית-אובייקטיבית לכאורה. זה מסוכן. למה להאמין? במקור, בערבית, לא הייתה הקדמה לספר, פשוט התחלתי באמצע משחק הכדורגל על החומות כאשר קפטן פאיז מחפש את ארוסתו בתוך הקהל. בגרסה העברית החלטנו להוסיף את הרובד הזה של ההקדמה, כדי ליצור יותר עניין, כדי להשקיף על הסיפור מנקודת זמן שונה, כדי לתעתע בקורא, ולהקשות על התשובה לשאלה מה אמיתי ומה לא אמיתי.

מה שמעניין אותי כסופר זה להביא את סיפורם של האנשים שתמיד נדחק הצידה. ההיסטוריה סיפרה את הסיפור הגדול, את הנרטיב הרשמי הגדול, שהתייחס למנהיגים, לאירועים הגדולים, לדיונים, לוועדות, לספר הלבן, והשמיטו את הסיפורים הקטנים יותר שהתרחשו פה

"זה יתרון שיש לי כסופר, כי מפרספקטיבה היסטוריוגרפית, היעדרו של ארכיון פלסטיני הוא אחת מנקודות החולשה של ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית, מאחר שהמסמכים הארכיונים הם הכלי הבסיסי היסודי שבאמצעותו עובדים היסטוריונים. כשאין ארכיון, כשכל הישות הפלסטינית שהייתה נהרסה ב-48 ואח"כ בכל הסבבים של העימות, גם בביירות וגם במקומות אחרים, שהארכיונים שם נהרסו או נשדדו, נוצרת בעיה 'מדעית' רצינית לנרטיב הפלסטיני שמצוי במאבק מול הנרטיב הציוני. ברור שבכל זאת יש היסטוריונים פלסטינים שעשו מחקרים ועבודות גדולות וחשובות מאוד. חלק מהם גם השתמשו בארכיונים מהתקופה העות'מאנית או מתקופת המנדט וגם של המשטר הישראלי, והם חלק ממקורות הידע שלנו כסופרים, אבל מה שמעניין אותי כסופר זה להביא את סיפורם של האנשים שתמיד נדחק הצידה. ההיסטוריה מספרת את הסיפור הגדול, את הנרטיב הרשמי הגדול, שהתייחס למנהיגים, לאירועים הגדולים, לדיונים, לוועדות, לספר הלבן, ומשמיטה את הסיפורים הקטנים יותר שמבטאים את מה שהיה פה."

"מחוץ לשאלה המדעית והמשפטית של מה האמת, מי צודק או מי אחראי – השאלות האתיות או השאלה ההיסטורית לגבי מי שקיבלו החלטה נכונה או שגויה, יש מעבר לדיונים ולקונפליקטים האלה שמקבלים צורות שונות. הרגשתי תמיד שהספרות היא המפלט האחרון, גם כפלסטיני אבל גם כאדם שמחפש באופן פשוט וכן לדעת מה היה פה. העניין והסקרנות הפשוטה והיסודית של אדם שמסתובב בין בתים ורוצה לדעת מי גר פה ומה עבר עליהם. בהקשר זה ברומן, פחות עניין אותי המופתי חאג' אמין אל חוסייני יותר מאשר המורה בעכו."

כרטיס רכבת למקום היסטורי

גיבורו של ברגותי נוסע מעכא ליאפא, אל התאחדות הספורט שזימנה אותו למפגש, והוא יורד מהאוטובוס בכיכר השעון. בדרכו אל שדרות אלנזהה שמול קולנוע אלחמרה הוא מביט בזרים הממלאים את העיר:

כאן ראה אישה אלגנטית בכובע בֶּרֶט נטוי יוצאת מאוטומוביל שחור שחסם את המעבר ליד שוק אלבַּלַאבִּסַה; ושם ראה חמש נשים עטויות ניקאב חוצות בצעדים ארוכים את רחוב אלסיכּסיכּ ונכנסות לשוק אלדִיר; והנה עשרה פועלים שפופי גב שיושבים ועוטפים תפוזים, כל אחד באריזה נפרדת, ומסדרים אותם בארגז עץ; ובחנות ההיא עומד סוחר ומעיין בדאגה בספרי החשבונות; ובכל מקום אנשים נושאים סיגריות וקרטיבים; וכרכרות ואוטובוסים חולפים לכאן ולכאן; וילדים מתרוצצים יחפים או בנעליים שחורות; וצעקות עולות משוק אלדַרְהַלִי הסמוך; והנה, כאן רחוב אלנֻּזְהַה, וזה הבניין שבו נמצאים המשרדים של התאחדות הספורט, ובדיוק הגיע מועד הפגישה. ("סיפור עכאא'י", עמ' 40)

קפטן פאיז עומד במבואה של ההתאחדות לכדורגל ביאפא, וקורא ידיעה ישנה מעיתון "פלסטין":

"סלימאן שראה את פאיז קורא במסדרון את גזיר העיתון, קם ממכתבתו, יצא אל המסדרון, ניגש אליו ואמר: 'הידיעה הזו פורסמה לפני ארבע־עשרה שנה, כשרק הקמנו את ההתאחדות. באותו יום הזמין מר אלהבּאבּ את כל המועדונים של יאפא, ירושלים וחיפא להיפגש איתו פה, ביאפא. הוא עצמו היה המייסד של המועדון האסלאמי, וגם שיחק בו. הוא שכנע את נציגי המועדונים שצריך להקים נבחרת לאומית ערבית פלסטינית, והקמנו נבחרת. במאי יצאנו למשחק הראשון בביירות. הנה תמונה של הקבוצה,' הוא הצביע לעבר התמונה שליד הידיעה. 'זהו האוסתאד' אלהבּאבּ לפני חמש־עשרה שנים. איך שהזמן רץ. ואלו שאר השחקנים ששיחקו בנבחרת הראשונה של פלסטין: עַטַאללה אִקְדִיס, מֻניר דַלַל, חַ'לִיל מִיתְרִי, עִיסַא עַ'נְדוּר, אֶמִיל צוּבֵּייח, אִבְּרַאהִים נוּסֵייבַּה, נִיזַאר אִסְטַנְבּוּלִי, נַצְרִי גַ'ווזִי, בַּשַאר טַנוּס, זה אני כמובן, ואלה מחמוד אלהבּאבּ, רִיבְּחִי יוּנס אלחוּסֵיינִי וריבּחי חַדְֿר. באותו משחק שהתקיים בביירות הפסדנו, אבל הנבחרת היתה חזקה.'"

ברגותי בחר במתכוון להתייחס לאירועים ולנושאים שנחשבים כמעט שוליים בנרטיב הפלסטיני. "סיפור עכאא'י" הוא גם הרומן הפלסטיני הראשון על כדורגל ("ואולי גם הערבי הראשון") וגם הראשון שמתייחס להשפעה של המרד על ליבוי השסעים בתוך החברה הפלסטינית. "הנושא של הכדורגל והספורט בכלל, חשיבותם בחיים העירוניים בפלסטין, ובהבניית הזהות הפלסטינית, זה נושא שלא קיבל תשומת לב ספרותית עד כה. גם היה חשוב לי להתייחס להשפעה של המרד על ההתפרקות של החברה הפלסטינית, כי צריכים ללמוד מהניסיון ההיסטורי, ומטעויות לומדים הכי הרבה."

בהקשר הזה, בולטת העמימות לגבי הסוד שמאפיל על חייו של קפטן פאיז. האם היה אביו משת"פ של הבריטים או של הציונים? האם נרצח בשל היותו עמיל או או שמא לא היה עמיל? במובנים מסוימים, הניסיונות להתחקות אחרי העבר נידונים לכישלון, וקשה שלא לקרוא את הסיפור כאלגוריה פוליטית.

"התימה של חיפוש האמת והעמימות לגבי אירועים היסטוריים וההשלכות של העמימות הזו גם לגבי אנשים פרטיים והאופן שבו הם רואים את המשפחות שלהם – למה רצחו את אבו פאיז, יש בתוכו עוד שאלה שהיא הרבה יותר רגישה וקשה ובעייתית. האם אבו פאיז היה בוגד? איך מגיעים לאמת מתקופה שהדלת אליה סגורה? אנחנו יכולים לדמיין, לפרש, לאסוף ולהציע נרטיב, אבל אין לנו באמת אפשרות לחזור לתקופה הזו ולדעת באמת מה היה שם. הניסיון לחפש את האמת שזור בתוך שאלה שהיא הרבה יותר רגישה וכואבת: איך הגדירו בגידה באותה עת, במיוחד במהלך המרד (1939-1936)? מי הגדירו? ואיך ההגדרה הזו וההשלכות שלה השפיעו על החיים או על המוות של אנשים אחרים ושל המשפחות שלהם, ועל הקיום ועל המאבק הלאומי בזמנו. הסוף העקוב מדם של המרד הפלסטיני הגדול גרם לשסעים וקונפליקטים פנימיים בתוך החברה הפלסטינית והחליש אותה. אלה סוגיות היסטוריות, סוציולוגיות, אתיות ופוליטיות, שהן חשובות ורלוונטיות מאז ועד היום ושלא קיבלו לדעתי את המקום הראוי להן בהיסטוריה הפלסטינית."

על העטיפה: מועדון הכדורגל האורתודוכסי יפו, 1945

איך היה לחזור אל הרומן הזה דרך העברית, שנים אחרי שהוא התפרסם בערבית?

"כשחזרתי אל הסיפור אחרי כמה שנים, הרגשתי שהוא עדיין חי, הייתי צריך לטפל בו קצת, לדשן אותו קצת והוא פרח וחזר לחיים והדמויות חזרו לדבר. משהו נפלא היה שם. תרגמתי סיפורים קצרים, אבל רומן זה עולם ומלואו, דמויות מפותחות ומורכבות. דמויות חדשות החלו להופיע. הבנתי שבביקור הראשון שלי בעולם הזה של עכו ב-45', לא הבחנתי בדברים רבים. אני חושב שיש כאן גרסה חדשה של אותו סיפור, ובעצם התרגום נוצרת מעין חזרה למקורות האוראליים של הסיפור, אנחנו כל פעם מספרים את הסיפור בגרסה קצת שונה, זו מחווה לחופש של פעולת הסיפור עצמה."

תאר את התקבלות הרומן כשפורסם בביירות בשנת 2014.

"כתבו על הרומן שהוא 'מחטט בתוך דפי ההיסטוריה' וגם התייחסו אליו כאל 'תפנית ברומן הפלסטיני'. סלמאן עזאלדין, בעיתון אלחיאת היוצא לאור בלונדון כתב עליו כך: 'שובר את התימות הסטריאוטיפיות של הרומן הפלסטיני של התנגדות וגירוש ומזמין להגדרה מחדש של מושגים, שהמציאויות הפלסטיניות המצטברות קיבעו במשך תהליך ארוך'. אני חושב שזה נובע בעיקר מכך שבחרתי לא לכתוב את ה-נרטיב בה"א הידיעה אלא התמקדתי בעכו, בחיים הקהילתיים הקטנים בעכו."

אילו ציפיות יש לך מהקורא העברי של הרומן?

"הנרטיב הציוני מכחיש את הקיום של התרבות הפלסטינית. אפילו עכשיו, כשנתניהו חגג את השלום עם איחוד האמירויות, הוא דיבר על ישראל כמי שניצחה את השממה. אבל למעשה, 35% מהאוכלוסייה הפלסטינית שלפני 1948 חייתה בערים – ערים עתיקות שהתרחבו ועברו תהליך מודרניזציה מעניין. ענף החקלאות, ייצוא התפוזים, שמסביבו התפתח מעמד של סוחרים, בעלי אדמות. לאורך השנים, תחת הכיבושים השונים של פלסטין, תמיד הייתה אוכלוסייה מגוונת שמנתה פלאחים, עירוניים, בדווים. היו ערי פנים כמו שכם, ג'נין וחברון שהיו ערים מסורתיות, לעומת ערי החוף, חיפא, יאפא, עכא. פלסטין הייתה נטועה בתוך האזור, עם הרכבת שהגיעה במאה ה-20 והנמל החדש שבנו הבריטים. היו אוטובוסים ורכבות לכל מקום, האזור היה חי. מורים לימדו בעיראק, מורים מלבנון לימדו פה, היו מגיעים מפה לקהיר. המקום היה פתוח ונגיש והייתה פה תנועה של תרבות ושל מסחר. חמש שנים עשיתי תחקיר לקראת הרומן הזה. אנשים היום, בגלל הגבול שבתוך התודעה, אין להם את היכולת לדמיין מה היה פה."

ברגותי הצליח לכתוב רומן בעל השתמעויות פוליטיות מבלי להפוך למניפסט ומבלי לוותר על הסיפור. לקוראיו היהודים צפוי אתגר – הן בשל העובדה שהלבוש העברי של סיפור עכאא'י אינו מתפשר, לא בעניין התעתיקים של השמות (עכא ויאפא ולא עכו או יפו) והן משום שנקודת הכובד שלו היא פלסטינית, והיהודים לא מורגלים בקריאה ספרותית על מחוזות במולדת שאין בה יהודים.

זהו למעשה לב-ליבו של העניין. ברגותי מודע לכך שרוב יושבי הארץ – פלסטינים או יהודים – אינם מכירים את מה שהתרחש כאן לפני 1948. הוא זקוק לכנפי הספרות כדי להשיא אותם על כנפי הדמיון שלא מתחייב בפרוצדורה או דיסציפלינה מדעית, כדי לומר מה היה כאן באמת. "אנשים מכירים כותרות: ספר לבן, תרפ"ט, ועדת פיל, תחנות היסטוריות של איך התפתחה האיבה. אבל מה באמת היה פה ואיזה תהליכים מרתקים עברה האוכלוסייה מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, איך נראו החיים העירוניים שהיו פה. גם פלסטינים שמדמיינים את העבר מדמיינים פלאחים עם מסיק זיתים, קציר חיטים וכולי או ערים עתיקות עם השבילים הקטנים."

ברגותי מודאג מרמת ההיכרות של היהודים בישראל עם הערבית ועם התרבות הערבית. "העובדה ש-99% מהיהודים לא יודעים לקרוא ערבית ושרק אחוז אחד מהספרים שתורגמו לעברית הם מערבית הם נתונים מדאיגים מאוד, ומשקפים את הבורות של היהודים הישראלים כלפי התרבות הערבית בכלל וכלפי התרבות הפלסטינית והקונפליקט מנקודת המבט של הפלסטינים בפרט."

איאד ברגותי: "הקורא העברי אינו משוכנע שהיה פה עם פלסטיני. הוא חושב אולי במושגים מסוימים של לאומיות, אולי פרה-מורדיאליים. בתקופה שאני מדבר עליה התפתחה הזהות הלאומית הפלסטינית, והכדורגל היה חלק מזה"

"הקורא העברי," אומר ברגותי, "אינו משוכנע שהיה פה עם פלסטיני. הוא חושב אולי במושגים מסוימים של לאומיות, אולי פרה-מורדיאליים. בתקופה שאני מדבר עליה, והכדורגל היה חלק מזה, התפתחה הזהות הלאומית הפלסטינית, כמו זו הלבנונית, הסורית, הירדנית. הזהות הפלסטינית נולדה כזהות ערבית מודרנית בתקופה הזו. כשחושבים מה מניע אנשים לפלסטין ועל מושג הפליטות, ולמה מייחסים כזו חשיבות לעכו, ליפו, זה משם. מהדברים האלה שקשרו את האנשים למקום הזה. זה רומן קצר שרוצה לזרוק אור על החלק הזה החסר בפאזל ועל האופן שבו הוא מצית את הדמיון. החשיבות שלו הוא שהוא מציע כרטיס רכבת למקום ההיסטורי הזה."

מה אתה יכול לספר על תהליך התרגום של הרומן?

"תהליך התרגום של 'סיפור עכאא'י' היה רציני, מורכב, רב שלבים, שמבטא את המחשבה התרגומית של "מכתוב". שיטת הדיאלוג הנהוגה בסדרה, אחד מהמאפיינים של תפיסת התרגום הוא שהטקסט הוא סך כל התרגומים שלו. אנחנו מתייחסים למקור כאל אופציה מסוימת לטקסט ולטקסט המתורגם אנחנו מתייחסים כאל כזה שעומד לצידו ולא מחליף אותו. זו פרספקטיבה על הספרות עצמה – היא משתנה, הטקסט הוא דינמי. האופן שבו הטקסט משתנה אינו קשור רק לקורא ולתקופה שבה הוא נקרא. התרגום הוא הצעה חדשה של הטקסט עצמו. המחשבה הזו ריתקה אותי והעניקה לי שפה חדשה. יש כאן דיאלוג עם שפה אחרת, שנמצאת ביחסים קולוניאליים עם שפת האם."

כעורך משנה בסדרת מכתוב, איזה מן התרגומים שיצאו בשנים האחרונות משמחים בעיניך במיוחד?

"מקום מיוחד בלבי שמור לספר 'בלשון כרותה' שערכה ראויה בורבארה וראה אור בהוצאת ידיעות ספרים וון ליר. זה קובץ מדהים שמאגד 73 טקסטים פלסטיניים מכל מקום – מהגדה, מעזה, מהפזורה הפלסטינית, מפה, מדורות שונים, בז׳אנרים שונים. זה הישג אדיר, שאגב, אין כמוהו, בגודל ובהיקף שלו, בערבית.

"אני שמח מכל המפעל של מכתוב, מהתהליך עצמו, ולא רק מהספרים המיוחדים ביותר שאנחנו מוציאים לאור. אנחנו קבוצה קטנה של אנשים שמנסים להנגיש לקורא העברי היכרות מאתגרת ולא מתפשרת, ושיש לה חשיבות מרחיקת לכת בעיניי. הספרות היא מקור של ידע, בנוסף להיותה מקור להנאה או חוויה אסתטית או תרבותית. מכתוב עונה על צורך מיידי, כשהיא מנגישה לקורא/ת העברית ספרים המספרים את הסיפור ההיסטורי, העכשווי, הפוליטי והחברתי. צריך לעשות את זה נכון. לדעת את מה לתרגם וגם לתרגם באופן חדש. המודל הייחודי שלנו שבו אני כפלסטיני שיודע עברית שותף בתהליך התרגום, למרות מצב היחסים הקולוניאלי בין העברית לבין הערבית, מייצר מציאות תרגומית חדשה. הפלסטיני יכול לבטא את עצמו בעברית ולהתנגד דרכה למצב הקיים, כשהוא מתרגם את הספרות שלו, כפלסטיני וכערבי."

ספרים בסדרת "מכתוב" במכון ון ליר ראו אור בשלוש הוצאות: עולם חדש, ידיעות ספרים ופרדס. צילום: תמר עבאדי
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אלי דורי

    סיפור עכאא'י פתח בפניי צוהר לחיים התרבותיים העשירים של הערבים והפלסטינאים בא"י בתקופת המנדט הבריטי
    מוסיקה, עתונות, פוליטיקה, כדורגל כנרטיב לאומי, השכלה ומודרניות
    כתוב יפה, קולח ומאוד מעניין
    תקוותי שעוד ישראלים יהודים ייחשפו לו, ולו רק בשל העובדה שתיעלם במקצת בורותם, בנוגע לאנשים שגרים וחיים בקרבנו וכשכנינו