פלישה, חצי פלישה, מבט אחד יהיר

התושבים הערבים המקומיים לא מאמינים בדו קיום. אנו הולכים ונדחקים החוצה מהקיום שלנו בעיר ובבתים ובלשון ובגוף שגדלנו בהם. לא נותר בנו קיום, רק טראומה וזעם על הגזל. בעקבות הסדרה "המדריך לג'נטריפיקציה"
נסים ג' אבו סרארי

״בבורסה של יפו לכל דבר יש מחיר; לכבוד אין״
—סלומון הגדול, מתוך ״תמונות יפואיות״

הצפייה מרחוק ב״המדריך לג׳נטריפיקציה״, ״תוכנית המציאות״ המתרחשת בעיר שבה נולדתי וגדלתי, הציפה בי כעס על הנישול המתמשך המבוצע בנו, בנות ובני יאפא, מאז 1948. הסדרה מציגה מקומות, שמות, אנשים וסיפורים שיש לי אליהם קירבה משפחתית, לשונית וקהילתית. כל אלה הם אותות של עוול, כאב וזעם הזרועים על המפה המנטלית מילדות ועד בגרות. סיפור דחיקתה של טורקאן חנפא אבו רחמה מוכר לכל בשכונה. גם במשפחתי. מוחמד (אבו טלאל) אבו סרארי, דודו של אבי, ואשתו עאישה (אום טלאל) גידלו במשך שלושה עשורים חמישה עשר ילדים בבית מספר 23 ברחוב 3057, כיום רחוב ציונה תג׳ר, נכס ״נפקדים״ שרכשו מעמידר. עם מותו לא עמדו ילדיו בחוב המשכנתא שהצטבר. במאי 2010, בפיקוח כוחות שיטור גדולים, הם נזרקו לרחוב. חלק מרכושם נלקח, חלק אחר נותר בחצר ביתו של סבי ונרקב לאחר הגשם הראשון. כיום ילדיהם של מוחמד ועאישה חיים כל אחד ומשפחתו בשכירות בדירות צפופות וזנוחות שבעתיד יהוו גם הן מטרה לתאבי הבצע.

עם נישואיהם ב-1980, שילמו הוריי, כמו רבים מתושבי יאפא הערבים, על זכות לגור בנכס שעליו השתלטה המדינה בעיצומו של כיבוש פלסטין, נכסים שכבר לא היו ראויים למחייה, בניינים ישנים, קירות מתייפחים, תקרות דולפות. דירתם הראשונה היתה ברחוב אל מלכ פייסל (הידוע כרחוב יהודה הימית), שם גדלו אחי ואחותי הבכורים וויסאם וסמר. ב-87׳ כשאחי איאד היה בן עשרה חודשים הם עזבו לדירה אחרת בניהול עמידר, ברחוב אדם מיצקביץ׳, שם גדלנו איאד, קמר ואני. בחדר הילדות שלי, שאליו מוביל מסדרון ובו דלת לחדר ההורים ובסופו דלת נוספת אל קובייה שתקרתה העלתה עובש, התארגנו בכל חורף עם סירים וקערות, ערוכים לקלוט את טפטוף מי הגשמים. אפקט ה-ASMR במהלך חודשי החורף לווה לאורך כל השנה בניחוחות עובש ובמראה קירות גבס וטיח מנופחים וקורסים. על הדיירים נאסר לבצע שיפוץ. ההזנחה האלימה של חברת הדיור עודנה עולה מעל לכל דמיון. כשניסה אבי לערב את אחמד משהראוי, לשעבר יו"ר ועדת דיור בר השגה, בנסיון להפעיל לחץ על עמידר לתקן את הנזק בעזרת כתבה בעיתון מקומי, הם ערכו בדק בית, הסתכלו שניות אחדות על התקרה העגומה והמתפוררת ורשמו לעצמם עוד כמה זמן התקרה הזאת, ואיתה גם השכנים מעל, יקרסו לתוך חדרי. עד היום, למרות שהוריי ממלאים את חובם, עמידר מסרבים לבצע תיקון בתקרה. בינתיים כל דיירי השכונה התחלפו בדיירים חדשים.

הני זובידה, אחד הפרשנים בסדרה שיצרו אסנת טרבלסי, קרן שעיו ולביא ונונו והמשודרת בהוט8, מזהה את הופעת בית הקפה ההיפסטרי כתסמין ראשון לג׳נטריפיקציה. אולם מדובר בתהליכים עמוקים הרבה יותר מאשר עוד בית קפה לנוחות הג׳נטרי, בני המגזר הנדל״ני שבבעלותם הון, זמן ותחושת אדנות. ההבחנה בין עליונות מערבית לנחיתות מזרחית, כמו שמיטיב לתאר עבד אבו שחאדה, היא שהזינה את תוכנית חלוקת השלל, המוצגת בסדרה כתכנון עירוני, אשר מוסיפה לעצב את המרחב שבו לא עוד יושמעו ״שירי מרגול מתחת למלון שלי״ (כדברי נציג חברת ורטהיימר הדוחקת את בינו גבסו הלוא הוא ד"ר שקשוקה, שיושב בנכס מאז שנות החמישים).

יאפא של ילדותי הייתה ערבית (כשפה) ומזרחית (כתרבות). את דמי הכיס שלנו הוצאנו ב״פלאפל איציק״ הבולגרי, ארוחת הצהריים הקבועה בכל שנות לימודי ביסודי אלזהראא. ביפו נטולת היפואים, אזורי המגע בין ערבים ומזרחים הולכים ומצטמצמים עד מאד

נכסיהם של הנפקדים הועמדו לרשות יוצאי אירופה שהתנחלו בעיר ההיסטורית שאותה ראו אבותיהם לראשונה עם הגיעם לפלסטין דרך הים. גם הנדל״ן התרבותי שלנו הולך ודל. לשונם של בני העיר העברית הראשונה דוחקת באופן הדרגתי את לשוננו ושפתנו, בתוך הבית ומחוצה לו. כך טורקאן מציגה את עצמה בערבית ומשתמשת בצירוף ״שכונת ג׳בלייה״ כדי לומר ״ח׳ארת ג׳בלייה״. הסדרה מראה כיצד תפיסת ״רק החזק שורד״ של ראש העיר הופכת את יפו לעיר ללא יפואים, חזון הנכתב על חשבונם וגבם של המוחלשים, יהודים וערבים עניים שחלה עליהם התיישנות עירונית. יאפא של ילדותי הייתה ערבית (כשפה) ומזרחית (כתרבות). את דמי הכיס שלנו הוצאנו ב״פלאפל איציק״ הבולגרי, ארוחת הצהריים הקבועה בכל שנות לימודי ביסודי אלזהראא. ביפו נטולת היפואים, אזורי המגע בין ערבים ומזרחים הולכים ומצטמצמים עד מאד.

הראיון עם בני משפחת האדריכלים שהתיישבו ברחוב רבי חנינא מעורר השתאות. ״התחדשות עירונית היא דבר טבעי שקורה לעיר וטוב ואיכותי,״ אומרת הבת האדריכלית השנונה. האם נעשו הרחובות שלנו ״איכותיים״ בזכות התיישבותכם? הילת האיכותיות נזקפת לטובת מחיקת התושבים העניים. כך, מהנדס העיר לשעבר מזלזל במרקם החברתי-תרבותי-אתני של יאפא: ״בסוף גם למקום יש איזה סוג של הילה, אז זה לא קשור דווקא למי שעם כל הכבוד חי שם״. האקזוטיזציה של יאפא אינה עניין חדש. בין שלל חומרי הארכיון שמציגה הסדרה נכלל קטעי וידאו של קהל אליטיסטי שבא לעיר העתיקה כדי להתענג על שחקנים המחופשים לערבים על במת מועדון החמאם. האקזוטיזציה, אומר דניאל מונטרסקו, מחייבת את ריקונו של המזרח מהמזרחים. זהו ״מזרח של ייצוגים וניגובים״. ״ערבים זה לא אוכל,״ עונה בזעם אשה ערבייה אחת בכנס במרכז הערבי-יהודי לטענה של תושבת חדשה שלא זכתה לדבריה להכנסת אורחים. עבור הישראלי, יאפא היא חומוס-צ׳יפס-סלט, היא חמץ בפסח, היא ראוף ואתינה, ממתקי מוטראן וגלידה אנדריי; והיא גם עובדת הניקיון הערבייה שמבשלת לכם. ״סם אל-הרי״, אנחנו קוראים לאלה שבאים לאכול ביפו.

הסדרה חושפת את פניהם של המתווכים, היזמים, בעלי הפנטהאוזים והדירות החדשות שנקנו במענק שנתנו ההורים, וגם מציגה את חוסר המודעות העצמית האדנותית של אלה. ״יפו נתנה לי את האפשרות הזאת של משהו שיש לו איזשהו עומק של זמן ויושן,״ מתמוגג האדריכל והיזם בעודו משקיף על הנמל ההיסטורי בפלסטין. ״מצחיק שדווקא יפו הייתה יותר קוסמופוליטית מאשר תל אביב, שהייתה נורא הומוגנית,״ מספר האדריכל המליאן, ״היה משהו מאוד עיר. קולות הפעמונים של הכנסיות, המואזין. היה איזה מכרז של המנהל, על איזו חורבה, וזהו, דה רסט איז היסטורי״. לרגע נדמה היה שהוא מתעורר אל חוסר מודעותו, אבל לא, הוא עדיין למעלה על האילן הגבוה, ״זה לא ג׳נטריפיקציה…זה… זה שוק חופשי,״ הוא כותב את שורת הראפ של הדור הבא. בקטע נוסף מתווך מנסה למכור דירה לאדהם בנה של טוקראן, שעומד להתחתן ולהקים משפחה: ״פעם זה היה בלתי נסבל לגור פה על השדרה, זה היה מזעזע,״ הוא מספר לאדהם בן המקום, ״עכשיו זה כפר. תקשיב, זה שקט. יש לכם פה הכול קרוב. יש לכם פה סופר, אתה יודע, הסופר הנחמד פה, הגדול.״ אדהם, בסבלנות רבה, מסנן: ״עבּד מכולת.״ המתווך, עיוור לאירוניה שבסיטואציה, ממשיך למכור לאדהם את עיר הולדתו: ״כן, אבל זה כבר נהיה סופר.״

קטע אחר מתעד שיחה בבית קפה, בין חדיג׳ה דסוקי, בתו של בן דוד של אבא, לבין תושבת חדשה שעברה לגור במתחם בלב שכונת דג׳אני במגדלים העומדים על חולות ושטחים שילדי השכונה היו משחקים בהם. ילדיהן לומדים באותה מסגרת חינוכית. השיחה קולחת. ״כדי שאיקס יבוא וויי צריך לעוף מפה,״ מסבירה חדיג׳ה את כלל היסוד של כלכלת ההתחדשות העירונית. התושבת, מבוהלת משהו, עונה: ״תשמעי, הדברים שאת אומרת הם דברים שהם קשים לשמוע.״ מאוחר יותר, חוזרת התושבת החדשה באוזני בן זוגה על השאלה המוסרית שמנקרת בה בעקבות המפגש בקפה: ״אם היית יודעת שאלה התחושות של האוכלוסייה הערבית המקומית, האם היית בכל זאת עוברת ליפו?״ הוא עונה, בו בזמן מגחיך את התחבטותה המוסרית: ״ומה עם המצוקה שלי?״ אין להקל ראש במצוקת הדיור של צעירים נחמדים ונעימי הליכות שבסך הכל מעוניינים להינות גם מהקרבה למרכזי העבודה והסחר של תל אביב, החסומים בפני ערבים, וגם מן החוויה האותנטית של מגורים בקרבת אבנים מסותתות וריח תבשילי המלוחייה של השכנה סובחייה.

חדיג'ה דסוקי (משמאל) ודפנה ון חנט (מימין). צילום: באדיבות הוט8

האשליה הבורגנית של התקיימות ב״דוּ״ היא אמנם אמביציוזית, אך למעשה נוטפת בורות. המשלים את עצמם מדמיינים מציאות משותפת בין ערבים ליהודים, אך בפועל זו תורמת לגסיסתה של האוכלוסייה המקומית שלכודה ממילא בין חומות של אפליה שיטתית ממסדית ארוכת שנים ושאין לה מקום אחר לחיות בו. עבור מי שמתעלם מהתמונה הגדולה, הסדרה מספקת הקשר נרטיבי ותמטי למאות מעשי נישול יומיומיים, לכאורה לא קשורים, שמתקיימים בהרבה מקומות. בלי ההקשר קל לו להצטדק ולתהות ״אבל מה הם היו עושים במקומי?״ ההקשר מאפשר לשאול אותו בחזרה: ״ומה אתה היית עושה במקומם?״

האשליה הבורגנית של התקיימות ב״דוּ״ היא אמנם אמביציוזית, אך למעשה נוטפת בורות. המשלים את עצמם מדמיינים מציאות משותפת בין ערבים ליהודים, אך בפועל זו תורמת לגסיסתה של האוכלוסייה המקומית

צילומי הרחפן מעל יאפא, שעברו ייפוי דיגיטלי, לצד תצלומים של שכונת עג׳מי ובה מבנים חדשים על רחוב קדם מציגים את השכונה כצבעונית, מודרנית וירוקה. זהו תעתוע ויזואלי שיוצרי הסדרה שאלו מסרטוני יחצנות שהמדינה מפיקה לצורכי תעמולה לאומית. נוף המדרון הירוק המשתפך אל חוף הים בצילומי הרחפן היה עד לא מזמן אתר מזבלה של העירייה. זהו נוף החקוק היטב בזכרוני. מוסטפא חמד, שאחיו למד באותו בית הספר עם אחי, צילם שם סרט במסגרת לימודי הקולנוע שלו, שבו לוהקתי, ילד בן שבע, בשתי סצינות הקשורות בזכרון המרחב. באחת מהן, נכד ונכדה יושבים בפנים קרועות ומקשיבים לסבם מספר על ילדותו ביאפא שלפני המלחמה. בסצינה אחרת גילמתי את הנכד (שהוא גם הסב הצעיר) הנמלט כמו מסכנה, בכי בעיניו, אוחז קרוב לחזהו בתפוז ועליו מדבקה עם הכיתוב JAFFA. סצינת התפוז צולמה על גבעת החורבות שהפכה ב-2010, השנה שבה פינו את בני דודיו של אבא מביתם למדרון ירוק (באותה שנה הפיקה אסנת טרבלסי את ”ג'אפה", סרטו של אייל סיון).

JAFFA more than just an orange” by Nassim J. Abu Sarari״

מעניין להשוות את אסטרטגיית צילומי הרחפן ליצירה התיעודית המהדהדת ״Recollection״ של כמאל אלג׳עפרי (2015), המטפלת במחיקה של ערביי יאפא מן המרחב דרך דגימה מעשרות סרטי קולנוע שצולמו ביפו עד שנות התשעים. אלג׳עפרי ״ניקה״ מהסרטים את הדמויות (פיקשן) והשאיר את רחובות הרפאים והבתים המוזנחים מוכי טראומת המלחמה והנטישה (תיעוד), שהפכו לסימן ההיכר של ההחרבה המתמשכת של יאפא מאז הנכבה, ולתפאורה אוריינטליסטית זמינה למפיקי קולנוע המוקסמים מן המזרח המרוקן. אלג׳עפרי מתבונן בסרטו גם בילדים הערבים שנקלעו מדי פעם לסט הצילומים.

מפגני ההתנגדות האחרונים ברחובות יאפא, אל-לִד ואלקדס הם תוצר של מיאוס מוחלט של בני ובנות הקהילות הערביות בערים המכונות מעורבות. זה מיאוס שמתנקזים אליו אי צדק, דיכוי רוחני, אלימות משטרתית, הריגת נערים, הרס משפחות, השחתת קברים, חורבן בתים, השפלת גוף ומחיקת היסטוריה. מאחורי הרב המותקף עומד הלאום כולו: ״זו המדינה שלנו,״ הוא טוען, ומוסיף, ״שהפושעים יפחדו, בשביל זה יש לנו משטרה,״ ושולף מיד את הססמא הכה טראומתית עבור המקומיים: ״אנחנו מאמינים בדו קיום. אנחנו בעד חיים בסובלנות.״

אולם התושבים הערבים המקומיים לא מאמינים בדו קיום. אנו נאחזים בקיום. אנו הולכים ונדחקים החוצה מהקיום שלנו בעיר ובבתים ובלשון ובגוף שגדלנו בהם. לא נותר בנו קיום, רק טראומה וזעם על הגזל. אנוסים להיות עדים לנסיונות ההתרחבות של התושב החדש, התאספו המתנגדים ביפת ליד המסגד אליו יצאו לערוך את תפילתם אחרי ארוחת צום הרמדאן. בין הכיבוש, הגירוש, ההריסה והחורבן של העיר והעם לבין החוק להגנת הדייר, חלמיש ועמידר עובר קו אחד. ״מה שלא ניתן להשיג דרך הלשון עובר לידיים והופך לפעולה אלימה,״ כותבת זהייה קונדוס במסה חד-פעמית בשם ״אפשרות יפואית״ במגזין ״הזמן הזה״. על המדרון התלול הזה שנסלל משאריות של בתי פלסטינים שנגרסו עד עפר, אנו עומדים כיום.

נסים ג׳ אבו סרארי הוא בן יאפא, משלים תואר ראשון בלימודי תיאטרון ולימודי פרפורמנס באוניברסיטת יורק, טורונטו

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אריק1

    קל לו להצטדק ולתהות ״אבל מה הם היו עושים במקומי?״ ההקשר מאפשר לשאול אותו בחזרה: ״ומה אתה היית עושה במקומם?

    אי אפשר לדעת, אבל אני מקווה שאילו הייתי גר בשכירות ונאלץ לעזוב עקב מכירת הנכס הייתי מקבל שהבית הזה לא שלי וזכותו של הבעלים למכור למי שירצה, והולך לחפש מקום שאני מסוגל לשכור בו