משא האדם הלבן של גלריה קו 16

קול קורא לתוכנית שהות אמן שמזמין אמנים לכפר שלם הופך את המרחב ה'דרום תל אביבי' – שבשמו יוכלו האמנים-המבקרים להתנאות כחלוצים, פורצי דרך, נביאים וגואלים – למרחב בראשיתי של אדמה בתולית לא נושבה, תוך שימוש בז'רגון קולוניאלי של ראשית התרבותניק בארצו
יורם בלומנקרנץ

גילוי נאות ומאוד רלוונטי שאקדים לדבריי: לפני כחמש שנים הייתי בין המועמדים הסופיים במכרז האחרון לאוצרות גלריה קו 16 הממוקמת במרכז הקהילתי של נוה אליעזר בדרום-מזרח תל אביב. גילוי זה רלוונטי מאוד מפני מה שזכיתי לו מול הוועדה, שנע בין גילויי אמפטיה (ולא חלילה הסכמה) לבין אדישות וניכור עד דחייה (בחלקים היותר קריטיים), נבע ככל הנראה מהסתייגות לעמדה ממנה נכתבים דבריי גם כאן. אלמלא כן, לא ברור איך מנגנון האוצרות ו/או הפיקוח שלה העלה על הגיונו לשחרר לאחרונה מן לשון כזאת של 'קול קורא':

א"ש לילה – מחנאות עירונית בכפר שלם

תוכנית הרזידנסי (שהות אמן) "מחנאות עירונית" של גלריה קו 16 מיועדת לאמנים ולאמניות. התוכנית תעסוק במחשבות על הישרדות במאה ה-21 ותתקיים במהלך אוגוסט-ספטמבר 2021, למשך כ-30 יום. התוכנית המיועדת לשלושה אמנים/ות או לקבוצת אמנים/ות מתחומים שונים, תפעל במרכז התקהילתי נווה אליעזר ובלגריה קו 16 תוך הישענות על שהייה במרחב הציבורי והיכרות והתנסויות עמו ועם המשאבים באזור.

התוכנית שואבת השראה ממחנות הקיץ לנוער, שבהם נדרשנו "לשרוד" בטבע או בסביבה זרה למשך תקופה קצרה. השהות והתנאים במחנה עודדו היכרות עם תנאי שטח, פיתוח יכולת התבוננות בסביבה הקרובה, ערנות ושימת לב לפרטים, רכישת ידע ומיומנויות בתחומי ההתמצאות, יכולת תקשורת לא מילולית ועוד. בעקבות השנה האחרונה, שבה הפך נושא ההישרדות לרלוונטי ואקוטי, לאו דווקא בתפיסתו המקובלת, נוצרה הזדמנות לחשיבה מחודשת על מגוון הכלים, הכישורים ותחומי הידע הנחוצים על מנת "לשרוד" כיום.

התוכנית מציעה הזדמנות למחקר רב תחומי, השם דגש על היבטים חברתיים, עירוניים, פוליטיים וכלכליים של החיים בעיר בעת הנוכחית, ומבקשת הצעות לפעולה ולמחקר הקשורים להישרדות בתנאים מינימליים. התוכנית מעוניינת בקריאה לאינטראקציה בין אנשים ולהכרה מחדש בקהילה דרך פעולות ועשייה ומעודדת הצעות לעבודה משותפת ודיאלוג עם תושבי השכונה או עם קהילה ספציפית. המשתתפים בתוכנית אינם מחויבים לתוצר אמנותי מוגמר ומוזמנים להציע הצעה למימוש רעיון דרך כלים מגוונים כגון: יומן, מיפוי, פעולה, רעיונות לאפליקציה ועוד.

זה כבר התגלה דרום תל אביב, כשאר פריפריות ישראל, מכרה לפעילויות תרבות ואמנות קהילתית. המשאב העיקרי הוא קהל התושבים הוותיקים וצאציאהם – בדגש על היותם קהל. זאת, משום שהיגיון הפעילות נשען ובדרך כלל גם ממותג כמענה על חסך או כפיצוי על עוול היסטורי שהקהילה נושאת בזיכרון הקולקטיבי קרוב-רחוק שלה. כזה, למשל, פרויקט 'מנורת לילה' המבכה את מתווה ה'מנורה' ששירטטו רחובותיה של שכונת נוה שאנן טרם רוסקה על ידי מיקום התחנה המרכזית החדשה בלב הפטרופורם הארכיטקטוני. או, למשל, פרויקט מיקרוסינמה – "מיזם קולנוע קהילתי שמביא סרטים לשכונות וליישובים שאין בהם בתי קולנוע. מקום להנאה, למפגש קהילתי וליצירת שינוי", כמנוסח בדף הפייסבוק של המיזם.

אמת היא שהתופעה נישאת על כנפי השינוי שעובר דרום העיר כבר שלושה עשורים; ג'נטריפיקציה מקובל לקרוא לזה, תחת מה שאני מעדיף לכנותו 'טיהור אתני', בהתבסס על הפרופיל המזרחי המובהק של מנושלי כפר שלם, אבו כביר ויפו. אבל כבר בעבר הצבעתי* על הפרדוקס הגלום בפעילויות התרבות האלה, כי דווקא מי שלא שילמו את מחיר הדיכוי החברתי/סביבתי/חינוכי של דרום תל אביב ויפו הם אלה שמתרגמים אותו להון תרבותי שבאמצעותו הם סוחרים בקריירות שלהם. בה בעת, עבורם המרחב ה'דרום תל אביבי' – בשמו הם גם מתנאים כחלוצים, פורצי דרך, נביאים וגואלים – הופך 'תל אביבי' כללי וסתמי, לכל דבר ועניין. שהרי ככל שמתרחב תהליך חילופי האוכלוסין, הולך ונמחק גם כל מה שאפיין את המרחב ב"דרומיות" הסקסית שלו. והנה, לכל האמור לעיל, מסתפח ברוב צניעותו המקוממת גם ה'קול קורא' דנן.

תחומה היריעה מכדי שנדון גם בהיבט הגילני של נוסח המודעה, כמאפיין כללי של שיח התרבות והאמנות וכמי שיומרות חברתיות כשלו אמורות דווקא לחתור תחתם. אבל אולי דווקא חוסר המודעות המבני שמודעה זו לוקה בו, הופך את אותו מסנן, המאפשר מועמדות רק למי שלא עברו יותר מארבע שנים מסיום לימודי התואר הראשון שלהם, הגיוני כל-כך ורלוונטי לענייננו. ואחרי הכל, כמה פרחי אמנות בני חמישים מסתובבים בינינו?!

אבל הצרימה רק מתגברת ככל שהעיניים קוראות. דרום תל אביב הניבט מן הקול הקורא שפרסמה גלריה קו 16, במיטב הז'רגון הקולוניאלי של ראשית התרבותניק בארצו, מסתמן כמרחב בראשיתי של אדמה בתולית לא נושבה, כשעל המועמד/ת מוטל לתור ולחקור בו כבמין ריק טרום מילולי הנתון לאיומי האלמנטס. כיצד? "תוך הישענות על שהייה במרחב הציבורי והיכרות והתנסויות עימו ועם המשאבים במקום". ואף על פי כן, כפי שמתחוור בהמשך, המיזם קיבל את השראתו לאו דווקא ממאפייניה הפיזיים של השממה הדרום תל אביבית.

ציורים מופשטים של כתמי צבע מתפרצים על קירות מתקלפים ומתקנים ציבוריים – עבודות של אפרת גל נור וסיגלית לנדאו בשד' הר ציון ורח' סלמה בדרום תל אביב. צילום ועיבוד: יורם בלומנקרנץ

גם אם נכון שבשולי דרום תל אביב נותרו עדיין חלקות שדה לא בנויות הממתינות בסבלנות ביורוקרטית למערבלי הבטון, היזמים מפנים את המועמדים הבגירים להיצמד לזכרונות האקסטרים של תנועת הנוער "בהם נדרשנו לשרוד בטבע או בסביבה זרה" (ההדגשות שלי). בעולמם האסוציאטיבי של המנסחים, המרחב הדרום תל אביבי לוקה בקיבעון מנטלי של אי בשלות והוא מין מקור השראה שיאפשר לנבחרת האמנים מנהרת זמן אל מרחב פנטזמי של אינפנטיליות נצחית, עשוי כולו מבני סנדות וגשרי חבלים, פכפוכי ראשנים, משחת נעליים מרוחה על שק שינה וכיבוי צופי. דרום תל אביב היא לא רק חצר אחורית, מסתבר, אלא גם מגרש משחקים, שעל מנת לשרוד בו מול הילידים ושפתם הרופסת – אלה שבזכותם מתבחן המקום – נדרשות, על פי הכתוב בהמשך באופן שקשה להבין אחרת, "מיומנויות תקשורת לא מילוליות". ועדיין, ברוב קלישאיותו המסתפחת בטבעיות לשפת תעשיית 'אמנות בקהילה' הפשטנית והאנטי-קהילתית בעליל הפושה בישראל, מזמין הקול הקורא הזה את נבחריו לחוויה אינטראקטיבית ודיאלוג עם תושבי המקום. לזכות הטקסט תיזקף ההכרה ב"זרות" האוריינטטיבית של אתר הפעולה לנמעניו.

בעולמם האסוציאטיבי של מנסחי הקול הקורא, המרחב הדרום תל אביבי לוקה בקיבעון מנטלי של אי בשלות והוא מין מקור השראה שיאפשר לנבחרת האמנים מנהרת זמן אל מרחב פנטזמי של אינפנטיליות נצחית

האקט הזה, המבקש להפקיע את המרחב הדרום תל אביבי מהקשרו ההיסטורי-פוליטי הכואב על ידי רדוקציה אסוציאטיבית, כמשל לכל יעד הפקר הזמין לשוחרי אימון שדאות, הוא מופת לאמנות מגמתית ועל כן פוליטית המשמעותית ביותר בישראל, שעניינה דה-פוליטיזציה של המרחב. בניגוד גמור, כמובן, לאמנות המשלבת התנגדות הצומחת מתוך חוויית החיים הפרטית; אקטיביזם שרבים בשדה האמנות הישראלית מבטלים בבוז ככל שזה נוגע לסוגיות פנים יהודיות.

זכורני, ובזה אסיים, כי באחד מהשיחות שקיימנו בתערוכה קבוצתית ביפו פתחתי והתוודיתי בחרדתי הגדולה להיכנס לתערוכות בדרום תל אביב – פן אפגוש על אחד הקירות את אמי וחברותיה ישובות על ספסל כהרגלן בשכונת שפירא. בשנים האחרונות הולך ומצטבר מאגר של דימויי גוף שהייתי מכנה אותו "הגוף השכונתי". רובו ככולו באמצעים אסתטיים עדכניים, עד כי הייתי מעז לטעון שהציור ה"רע" שרווח בעשור האחרון בקרב האמנות הצעירה והמובילה בישראל הוא בזכות ההלימה שרבים מהם מוצאים בין סוג כזה של עיבוד דימוי ובין תמונת המציאות העגומה של דרום תל אביב ואובייקטים שמקיימים אותו ככזה, לשיטתם. הגוף המזרחי – ובכלל זה של הפליט, העובד הזר, הערבי ומחוסר הבית – מתכנס אל תוך תפאורת הגרפיטי המקושקש, המולת התעשיה הקלה ו"הרחובות הפרומים והמבולגנים", אם יורשה לי לצטט מתוך תיאור שקראתי פעם.

בחלוף השנים הופך 'דרום תל אביב' ממינוח המתאר גיזרה גיאוגרפית טעונה אצל מי שהם וצאציאהם עדיין משלמים את המחיר, לתיאור המסמן מצב מנטאלי של תחושת שליחות עילאית הבאה אל סיפוקה בסימון ˅ ב-C.V לצד השורה: 'חי ופועל בדרום תל אביב', כל הדרך אל הדבר הגדול הבא והאמיתי.

יורם בלומנקרנץ הוא אמן, מורה לאמנות ואקטיביסט. גדל והתחנך בדרום תל אביב

* מלחמת תרבות, זיו רביב וגל פולק, ידיעות תל-אביב, 11/11/2016

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.