סינדרום תל אביב: כשמצוקת דיור פוגשת בדלנות לאומית-דתית

בימים אלה נשמעת ביקורת קשה על עמותות המתנחלים ביפו, שמאיימות על הקיום המשותף בעיר. מקורות היסטוריים מראים שהקווים האידיאולוגיים של פעילותן נוצרו בתחילת המאה ה-20, עם הקמתה של תל אביב, שמנהיגיה מתעקשים מאז ועד היום על מדיניות של סגרגציה • 100 שנה למאורעות תרפ"א
יערה בנגר אללוף ונעה באסל

בזמן שתושבי יפו מתמודדים עם מתיחות מוגברת סביב פינוי משפחות מדירות של עמידר, עימותים בין תושבים ערבים לאנשי ישיבה תורנית שפועלת בשכונת עג'מי ודיכוי אלים של הפגנות על ידי המשטרה, מלאו השבוע מאה שנים למאורעות תרפ"א. בהיסטוריוגרפיה הציונית נחשבים אירועים אלה לאירוע המכונן ביחסי יהודים וערבים בתל אביב-יפו, אבל כדי להבין את העימותים הנוכחיים צריך לבחון את ההקשר שבו הוקמה תל אביב, ואת התפתחות היחסים בין שתי הערים מאז.

מרכז קוסמופוליטי

תל אביב מוכרת היום כמרכז העסקים והמסחר של ישראל, הגובל בשכונה בעלת אופי כפרי וציורי, יפו. במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה היחס היה הפוך: יפו היתה עיר מרכזית ומוקד תיירות, ותל אביב סוג של פרבר צמוד עם כמה מאפיינים ייחודיים שננסה לעמוד עליהם כאן.

תהליך המודרנזיציה של יפו החל בראשית המאה ה-19 עם מינויו של מחמד אגא א-שאמי למושל מטעם האימפריה העות'מאנית, לאחר נסיגת צבא נפוליאון מהאיזור. א-שאמי שיקם את העיר מההריסות שהותיר נפוליאון, שיפץ את מסגד מחמודיה, בנה בניינים ושווקים מפוארים. ב-1831 נכבשה העיר ללא קרב על ידי אבראהים פאשה, והחלה תקופה של מהפכה אדמיניסטרטיבית שהתאפיינה ברפורמות שלטוניות, פיתוח חקלאי והגירה, באימפריה כולה וביפו בפרט.[1] לא כולם נהנו מהמדיניות הכלכלית ורפורמת הקרקעות: ב-1834, בעקבות הכרזה על חובת גיוס ושינויים במיסוי, נפתח מרד עממי איזורי הידוע כ"מרד הפלאחים", שדוכא ביד קשה והביא לצמצום אוכלוסיית הגברים המקומית בכ-20%.[2] ועדיין, מבחינת ההיסטוריה של יפו זו נתפסת כתחילת תקופת הזוהר.

העיר התפתחה במהירות והפכה מכפר דייגים למרכז יצוא ויבוא סחורות ונמל נוסעים. ההתפתחות הכלכלית בתקופה זו עודדה הגירה מכל האזור: מצרים, סוריה, לבנון, אפגניסטן וצפון אפריקה, בין היתר של מהגרים יהודים, והעליה ברמת הביטחון האישי אפשר לראשונה יציאה מחומות העיר. בתקופה זו התפתחה הקהילה היהודית המקומית, ומשפחות יהודיות עות'מניות כגון שלוש, מויאל ורוקח בלטו בשילובן בחיים החברתיים והכלכלים של יפו.[3]

המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקופה של שגשוג כלכלי חסר תקדים, פיתוח ומודרניזציה. הייצוא מיפו הכפיל את עצמו, בעיקר בזכות ענף התפוזים (ב-1870 היו בנפת יפו יותר מ-400 פרדסים). ב-1889 הוקמה מסילת הברזל מיפו לירושלים, שתרמה לפיתוח העיר ולעליית התיירות כענף כלכלי. לקראת סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התגברה ההגירה היהודית מאירופה. ההנהגה הציונית לא הסדירה את מגורי העולים, מה שהביא למצוקת דיור באיזורי הביקוש, והפך את יפו לצפופה ויקרה יותר. בין השנים 1880 ו-1909 הוקמו עשרים שכונות חדשות, מהן 11 שכונות יהודיות, כולל נווה צדק (1887), נווה שלום (1890), מחנה יוסף (1904), מחנה יהודה (1904), כרם התימנים (1905) ואוהל משה (1906).

תנופת הבנייה הזו הייתה המשך ההתפתחות הטבעית של יפו: השכונות נבנו בצמוד לעיר והתייחסו אליה כאל המרכז הכלכלי, התרבותי, המנהלי והפוליטי. במשך כל התקופה הזו חיו ביפו יהודים ומיעוטים אחרים לצד הרוב הערבי הילידי וקבוצות מהגרים נוספות, כשהקבוצות השונות מקיימות ביניהן קשרים תרבותיים וכלכליים. על הרקע הזה, הקמת תל אביב הייתה ייחודית לא במיקום שלה מחוץ לחומות יפו או ברמתה הטכנולוגית, אלא באופן שבו ראו מייסדיה את קיומם במרחב.[4]

שירות כרכרות על קו תל אביב – יפו, 1911. צילום: Unnkown, Public domain, via Wikimedia Commons
מבט על יפו מצפון דרך הפרדסים. מקור: אוסף מטסון, ספריית הקונגרס

תל אביב: העיר הבדלנית הראשונה

בשנת 1904 הגיע לביקור בארץ ישראל אדריכל ועסקן ציוני מלודז', עקיבא אריה ויס, שהחליט להשתקע בארץ להקים בה "עיר עברית". ב-1906 הוא חוזר ליפו ומקים את אגודת "אחוזת בית", ומביא לראשונה רציונל לאומי-בדלני לחיים העירוניים בארץ ישראל בכלל ולהתפשטות העיר יפו בפרט.

מטרת האגודה הוגדרה כך: "הקמת שכונה אורבנית יהודית מודרנית בסגנון אירופאי בעיר יפו". אין תמימות דעים בשאלה האם כוונת "אחוזת בית" הייתה להקים שכונה פרברית או עיר עצמאית נפרדת.[5] מהפרוטוקולים של חברת "אחוזת בית" ומכתבי חברי האגודה מתבהר כי רובם ביקשו למצוא פתרון לצפיפות ומחירי השכירות הגבוהים ביפו, אבל את הטון הכתיב ויס, שהחזיק באידיאולוגיה ציונית בדלנית עם נטיות אוריינטליסטיות. כך כתב ויס בשנת 1906, בעלון שהזמין חברים להצטרף לאגודה:

96 אחוזים מתושבי יהודי יפו גרים בבתים ערבים, ושכר הדירה שמשלמים לפי שעה מדי שנה הוא לא פחות מארבעים אלף פרנקים. הכסף הזה נכנס לידי זרים, בונה אותם ומחריב אותנו כאחד. לו נספיק להעביר את הסכום הנ"ל כל שנה לידינו אנו, הלא במשך זמן קצר מאוד נרוויח סכומים ענקיים. ולכן עלינו לרכוש בהקדם שטח אדמה הגון שעליו נבנה את הבתים עבורנו. מקומו צריך להיות בקרבת יפו, ויהווה את העיר העברית הראשונה, בה יגורו עברים במאה אחוזים, בה ידברו עברית, בה ישמרו על הטהרה והניקיון, ולא נלך בדרכי הגויים.[6]

מילותיו של ויס חושפות מצד אחד תפיסות רווחות ביישוב הציוני של דרוויניזם חברתי ו"הנחלת ההגיינה המערבית", ומצד שני עמדה סגרגטיבית לגבי זרימת ההון בעיר: ההשתתפות האורגנית של יהודים בכלכלת המטרופולין שבו הם חיים נתפסת כ"השקעה" לא רצויה.

מהר מאוד התקבלה העמדה שיש להקים עיר עצמאית לצורך הגשמת צרכים לאומיים אסטרטגיים, ולא רק כדי לספק פתרון דיור לכמה עשרות משפחות. שנה לאחר הקמת האגודה כתב ארתור רופין מהוועד הפועל הציוני, במכתב לקרן הקיימת בהמלצה שהקרן תעניק ל"אחוזת בית" הלוואה לרכישת הקרקע: "אני מאמין שלא אגזים אם אומר שרובע יהודי בנוי כהלכה הוא הצעד החשוב ביותר לכיבושה המשקי של יפו בידי היהודים".[7] דברים שכתב על הקמת העיר הפעיל הציוני וחבר קק"ל יחיאל צ'לנוב מבהירים את האידיאולוגיה הזו אף יותר:

אם נזכור את חשיבותו של כח תרבותי דומיננטי בארץ, שאנו שואפים אליו, הסיבות שגורמות להתבדלות מובנות. את השיטה הזו לא אנו המצאנו והיא מתבצעת בכל מקום שנציגים של עם תרבותי מתישבים בערים לא תרבותיות בפרט בארץ ישראל. למשל הגרמנים נוקטים באותה שיטה. קשה להבריא את כל יפו ואת כל טבריה אך ניתן ליצור סביבה בריאה בשכונה משלנו. בשבילנו חשוב יותר היה ליצור אווירה לאומית עם עצם הקמת החיים החדשים.[8]

כלומר, חברי "אחוזת בית" ביקשו להקים מרחב יהודי מובדל, סוג של קהילה מגודרת (gated community), שנהנית מהקרבה למרכז העיר, לנמל ולצירי תנועה מרכזיים, ונמנעת מיצירת קשרים חברתיים וכלכליים עם האוכלוסייה הלא יהודית, שנתפסה כ"לא בריאה" ו"לא תרבותית", ומכאן מסוכנת.

תיאורים אלה של מייסדי תל אביב את יפו עומדים בסתירה למקורות אחרים מאותה תקופה, שמתארים עיר מודרנית ומפותחת.[9] מעבר לכך, ההסתגרות שביקשו מייסדי תל אביב הייתה זרה למטרופולין הקוסמופוליטי של מחוז יפו. ואכן, תושבי יפו הותיקים, תושבי הכפרים הסמוכים כמו אבו כביר וסלמה, והשבטים הבדווים המקומיים המשיכו לתפוס את המרחב שבו היו רגילים להתנהל באופן חופשי כמרחב ציבורי, ובכך ערערו על החלוקות הגיאוגרפית שהביאו עמם המהגרים מאירופה. מייסדי תל אביב ראו בבדווים שעברו בשטח "העיר העברית" מפגע תברואתי, ובפניות לרשויות אף כינו אותם "מגפה". במונחים דומים השתמשו מייסדי תל אביב כלפי היהודים התימנים שחיו בעוני ובצפיפות בשכונות הסמוכות.[10]

בפורים 1908 פרצה תגרת ידיים בין ערבים ויהודים, הנחשבת בעיני חלק מההיסטוריונים למחאה האנטי-ציונית הראשונה בעיר. יש לציין כי חודשים ספורים לאחר מכן יהודים ספרדים ומוגרבים חגגו יחד עם שכניהם הנוצרים והמוסלמים את מהפכת הטורקים הצעירים, באירוע שאליו לא הגיע אף אחד ממנהיגי הקהילה האשכנזית בעיר.

הקמת תל אביב לוותה בביקורת קשה על הקמת מדינה-בתוך-מדינה והתעמרות בפלסטינים. בעיתונות המקומית דווח על מניעת מעבר של כרכרות ערביות בתחומי העיר וכליאת ערבים בגימנסיה הרצליה

בטקס הרשמי של הקמת תל אביב ב-1909, תושבי יפו והאיזור התייצבו בשטח למחות נגד העברת הקרקע. היהודים פנו לקונסול ההולנדי והוא לחץ על השלטונות לפנות את המוחים. העיתונות הערבית התעניינה בהתפתחות תל אביב ובשנותיה הראשונות כללה התייחסויות חיוביות ושליליות כאחד, אך בשנים הבאות בלטו הפערים בתפיסת הקרקע בין התושבים הוותיקים והחדשים. הקמת תל אביב לוותה בביקורת קשה על הקמת מדינה-בתוך-מדינה והתעמרות בפלסטינים. בעיתונות המקומית דווח על מניעת מעבר של כרכרות ערביות בתחומי העיר ועל כליאת ערבים בגימנסיה הרצליה ובמבנה העירייה.[11] בנוסף, עם תחילת הבנייה הייתה גם קריאה לא להעסיק ערבים, אף שבפועל בסופו של דבר רוב עבודת הבנייה בוצעה על ידי פועלים ערבים.[12]

ביקורת על אופיה של תל אביב עלתה גם בקרב היישוב העברי. הסופר והעסקן הציוני יהושע רדלר-פלדמן המוכר כר' בנימין ביקר לא פעם את הבדלנות הציונית,[13] ועם הקמת העיר תל אביב קרא לפעול יחד עם התושבים הערבים ולדאוג שתוקם גם עבורם שכונת מגורים עירונית מודרנית. "השיטה של בת־היענה הנהוגה עכשיו, אינה שיטה", הוא הזהיר את מייסדי העיר העברית, "בשיטה זו תוכלו ללכת עוד שנה, עוד שנתיים, יותר מזה לא. ימיה חוצצים. היא תפשוט לכם את הרגל. עליכם אפוא לשנות את הערכין".[14] בתגובה לדבריו כתב הסופר י"ח ברנר:

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? […] והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר תושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריותם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שינאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאיתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, אפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השינאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה. הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שינאה ומלאי-שינאה – כן, מלאי-שינאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז היינו לעם. אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות.[15]

הפולמוס בין י"ח ברנר לר' בנימין מתמצת שתי גישות להתיישבות הציונית בארץ ישראל בכלל וליחסי יפו-תל אביב בפרט. ההיסטוריה של יחסים אלו מראה כי בעוד שאפשרויות של קיום משותף היו קיימות ומומשו לא פעם, היו אלה מייסדי העיר ומנהיגיה שהתעקשו (ומתעקשים גם כיום) על יישום מדיניות של סגרגציה.

כיכר השעון ביפו, 1900. מקור: אוסף מטסון, ספריית הקונגרס
הכניסה לקולנוע אלהמברה, יפו 1937. צילום: אוסף מטסון, ספריית הקונגרס

בחסות הקולוניאליזם הבריטי

מלחמת העולם הראשונה מביאה שינויים משמעותיים באיזור: האימפריה העות'מאנית מתפרקת, אולם במקום שיקומו תחתיה שלטונות מקומיים בהשתתפות ולמען התושבים, מעצמות אירופה מחלקות ביניהן את השלל. בריטניה וצרפת, בשיתוף רוסיה, חותמות ב-1916 על הסכם הקובע את גבולות השליטה שלהן בשטחי האימפריה לשעבר ("הסכם סייקס-פיקו"), שלא התקבל בעין יפה בקרב התושבים הילידיים במרחב. זה הרקע בין היתר למלחמת סוריה–צרפת, שלא נלמדת בתוכניות להיסטוריה בישראל, למרות שהיא קשורה ישירות למאמץ הציוני להרחיב צפונה את אזור השליטה הבריטי, שהוביל להקמת המאחז תל חי ולקרבות באיזור.

בריטניה מקבלת את השליטה על ישראל/פלסטין, ועוד לפני תחילת השליטה הרשמית בשטח, מפרסמת את הצהרת בלפור, שמעניקה ליהודים – עשרה אחוזים בלבד מאוכלוסיית הארץ – הכרה בזכויותיהם הלאומיות בארץ ישראל, מבלי להזכיר את הערבים הפלסטינים, שהיוו 90 אחוזים מאוכלוסיית הארץ. ההתייחסות אליהם הייתה כאל "עדות לא יהודיות", "ילידים", "עמים ועדות", ויוחדו להם זכויות אזרחיות ודתיות בלבד, בזמן שהזכויות הלאומיות והפוליטיות שלהם הושמטו כליל.

במילים אחרות: אומה אחת הבטיחה לאומה שנייה את ארצה של אומה שלישית. מזכר סודי ששלח בלפור באוגוסט 1919 חושף חלק מהסיבות שבגינן התעלמו הבריטים מערביי הארץ:

הציונות בין שהיא צודקת ובין שאינה צודקת, בין שהיא טובה ובין שהיא רעה, מושרשת במסורות עתיקות יומין, בצורכי ההווה, בתקוות לעתיד, החשובים לאין ערוך מן הרצונות והדעות הקדומות של 700,000 הערבים שיושבים עכשיו בארץ העתיקה הזאת.[16]

בהנהגה הציונית וגם בקרב היישוב בארץ תלו תקוות רבות במימוש ההצהרה. בשער בטאון ההסתדרות הציונית העולמית (הארגון שריכז תחתו את פעילות כל הגופים הציוניים בעולם) פורסם ב-20 באפריל 1920 איור של הרצל משקיף על המוני מהגרים יהודים בדרכם לירושלים, כשדגל התנועה הציונית מתנוסס על כיפת הסלע. בידו של הרצל גליל נייר, המסמל את הצהרת בלפור.[17] הרטוריקה הזו היתה נפוצה ושידרה את המסר שהתנועה הציונית שואפת לשלוט בארץ, בחסות השלטון הבריטי הקולוניאלי.

שער ביטאון התנועה הציונית בארצות הברית "דאס אידישע פאלק", 30.4.1920

תוכניות הלימודים בהיסטוריה בבתי הספר בישראל לא מקשרות  גם בין הכיבוש הבריטי בישראל, הצהרת בלפור והמתיחות בין יהודים וערבים בארץ, למרות שקשה לראות כיצד לא תהיה השפעה בין הדברים. ב-26 באפריל 1921, נחתמה באיטליה "ועידת סן רמו", בה אושררו הסכם סייקס-פיקו ותנאי הצהרת בלפור. ימים ספורים לאחר מכן פורצים ביפו "מאורעות תרפ"א", או ثورة يافا, מרד יפו בערבית: רצף של אירועי אלימות שהתעוררו סביב קטטה שפרצה בין תהלוכות 1 במאי של שתי מפלגות יהודיות, "אחדות העבודה" מצד אחד ו"מפלגת פועלים סוציאליסטיים" הקומוניסטית מן הצד השני. "אחדות העבודה" קיבלה אישור ממושל יפו לקיים צעדה בתחומי תל אביב בלבד, בתנאי שזו תהיה א-פוליטית, ללא דגלים וללא שלטים. הקומוניסטים, שמפלגתם הפיצה כרוזים בעברית, יידיש וערבית בקריאה לאחדות מעמד הפועלים הערבי והעברי נגד הכובש הבריטי, לא קיבלו אישור לצעוד.[18]

למרות זאת, ביום ה-1 במאי יצאו שתי הקבוצות לצעדות מקבילות והמפגש ביניהם הוביל לקטטה, אותה ניסתה המשטרה הבריטית לפזר. בזמן שהמשטרה ניסתה לדחוק את הקומוניסטים חזרה לשכונת מנשייה התאספה במקום קבוצה של תושבים ערבים ודווחה מתיחות רבה בין כל הצדדים. השוטרים הבריטים הם היחידים שהיו חמושים בסיטואציה ובשלב מסויים ירו באוויר. בעקבות כך התפרץ רצף של מעשי אלימות וביזה שהגיע לשיא בתקיפה של אכסניית המהגרים "בית החלוץ", בהנהלת ה"וועדה הציונית" בראשות חיים ויצמן. לפי דוח ועדת החקירה הבריטית 13 יהודים נהרגו, חלקם מירי משטרתי דרך החלונות. שתי נשים שנפצעו מהירי ברחו מהאכסניה וחולצו על ידי שכנים ערבים. לפנות בוקר החל ירי מתל אביב לכיוון יפו, ונערה ערביה נהרגה. באותו יום העבירו הבריטים קרוב ל-40 רובים ליישוב בתל אביב לצרכי הגנה. הדוח ממשיך ומפרט שורה של אירועי אלימות במהלכם תקפו והותקפו יהודים, ערבים ובריטים, שבסופם איבדו את חייהם 47 יהודים ו-48 ערבים.[19]

התפשטות האירועים לערים נוספות, כמו חדרה ופתח תקווה, לוותה בשמועות כי הבריטים מחמשים את היישוב הציוני ובעדויות על תקיפה וכליאה של ערבים על ידי יהודים בערים שונות. עדויות אלה הוגדרו על ידי ועדת החקירה הבריטית כלא אמינות, וחלק מהעדים נעצרו בגין הפצת שמועות. בהתייחסו ל"גורמים לאי-שביעות הרצון שהגיעה לשיאה בפרעות 1921", הדוח למעשה מעניק לממשלה הבריטית סקירה של תגובות הציבור הערבי להצהרה שהיא עצמה פרסמה ארבע שנים קודם לכן. בתוך כך, מפורט כי רמות המודעות הפוליטית בקרב כל חלקי החברה הפלסטינית, בכלל זאת בקהילות כפריות, גבוהה בהרבה מהמוכר בבריטניה, שאימאמים במסגדים דנים במשמעותיה של הצהרת בלפור, ושצעירים פלסטינים העידו כי הם עוקבים אחרי פרסומים ציוניים בעיתונים וספרים ומתרגמים חלקים מהם לטובת מי שאינם קוראים אנגלית. אותם עדים הפנו את מחברי הדוח לאמירות של בכירי המנהיגות הציונית שאותן מצאו "מדאיגות ופרובוקטיביות".[20]

בין היתר עולות שם טענות כי שלטונות המנדט פועלים להקמת מדינה יהודית ללא התחשבות ברווחת רוב הציבור הפלסטיני, כי ההגירה היהודית פוגעת אנושות בכלכלה הפלסטינית וכי "המהגרים היהודים מעליבים בשחצנותם ובבוז שלהם כלפי החברה הערבית". כמו כדי לחזק את שורת הטענות הללו, מהצד הציוני העיד דוד אידר, איש הוועדה הציונית, כי "בפלסטין יכול להיות רק בית לאומי אחד, יהודי, ולא יתאפשר שוויון בשותפות בין יהודים וערבים, אלא עליונות (predominance) יהודית".

המידע שדוברי עברית פחות מתעכבים עליו לאורך השנים, הן בלימודי היסטוריה והן בפרשנות פוליטית, הוא שלכל אורכה של התקופה מתקיימות גם פעולות אלימות של יהודים נגד ערבים

פעולות אלימות הדדיות וספוראדיות בין יהודים וערבים ימשיכו לאפיין את האיזור מאז ועד לכתיבת שורות אלה, כשהאלימות ערבית כלפי יהודים הופכת לחלק מהותי מהנראטיב ההיסטורי ומהזיכרון הקולקטיבי הישראלי. המידע שדוברי עברית פחות מתעכבים עליו לאורך השנים, הן בלימודי היסטוריה והן בפרשנות פוליטית, הוא שכל אותה תקופה מתקיימות גם פעולות אלימות של יהודים נגד ערבים. פעולות טרור בוצעו על ידי כל הארגונים הציוניים הלוחמים וכללו מעשי רצח, מארבי ירי, השלכת פצצות להתקהלויות (בעיקר שווקים ובתי קפה), פגיעה ב"מלשינים" יהודים, פלישות ליישובים ערביים ורצח אנשים בבתיהם.[21]

מדיניות זו של זיכרון סלקטיבי נמשכת עד היום, כאשר מקרי תקיפה של יהודים כלפי ערבים ביפו, בירושלים ובגדה המערבית מסוקרים הרבה פחות ממקרים הפוכים, אף שאינם פחות אכזריים או פחות תכופים.

שכונת מנשייה, צלם לא ידוע, זוכרות

בין סגרגציה להשתלבות

בעקבות אירועי תרפ"א עברו יהודים רבים מיפו לתל אביב, ושלטונות המנדט העניקו לתל אביב מעמד של "רובע עיר בעל ייחוד" (Township). אך המציאות עדיין לא התאימה לחזון שניסחו ויס ורופין על "עברית במאה אחוז". תל אביב המשיכה להיות כפופה ליפו פוליטית וכלכלית, וחיי התושבים המשיכו להיות שזורים זה בזה. "עם כל הכבוד למובחנות האתנית ולייחודיות האזרחית של תל-אביב כרובע עירוני", כתב מתכנן הערים פטריק גדס בתוכנית המתאר הראשונה של תל אביב,  "הרי מצבה הגיאוגרפי, החברתי ואף הכלכלי מותנה בראש ובראשונה בהגדרתה כיפו הצפונית…על יפו הישנה והרובע המודרני להגביר את העשייה והצמיחה המשותפת".[22] אבל במפה שצורפה לתוכנית של גדס נמחק הקיום הערבי מהמרחב לחלוטין, ואפילו השכונות המשותפות לערבים וליהודים הוצגו כשטחים ריקים.

תוכנית בניין ערים יפו-תל אביב, פטריק גדס

נראטיב דומה הוצג גם באמנות הציונית. למשל, בציורו המפורסם של נחום גוטמן משנות ה-30, "שמואל הגר נלחם בחולות", תל אביב מצוירת בלב שטח חולות ריק, ומסגדי יפו מציצים מן האופק. במציאות, תל אביב הוקמה בצמוד לשכונות אחרות של יפו, ועל כך מעידים הן שיתופי הפעולה והן החיכוכים בין הציונים מתל אביב והערבים מיפו. סתירות דומות עולות בדבריו של חבר מועצת תל אביב ולימים ראש העירייה ישראל רוקח, שדרש ב-1926 שתוענק לתושבי תל אביב זכות בחירה למועצה בשתי הערים, למרות שהם לא שילמו מיסים ביפו:

יפו היא ערש תל אביב מכמה שנים. כמה מרץ, הון וכח הושקעו בה ע״י היהודים. בבוקר ובערב אנו רואים את מאות ואלפי היהודים הזורמים לשם וחזרה. ומה הוא הצד הבלתי מוסרי אם נדרוש את זכות הבחירה ביפו? כמה זמן מבלים אנו בת״א וכמה ביפו! […] אם לא כבשנו את יפו עלינו לשאף לכך. זוהי גם דעת הממשלה ועוד בימי ה' דיזנגוף נאמרו הדברים שעלינו להרחיב יותר את גבולותינו שם כי יש לנו המרץ, ההון והפועלים הדרושים עד שתהיה כלה שלנו ואין לנו להשאר כמו אי המוקף מסביב בלא משלנו.[23]

הדינמיקה של יחסים אינטימיים ותלות הדדית, לצד דרישה מתמדת להפרדה, התפשטות ו"כיבוש" המשיכה לאורך שנות המנדט. בשנת 1931, בעקבות החלטת ממשלת המנדט להטיל מיסים כבדים בענף התחבורה פנו הנהגים הפלסטינים לנהגים היהודים והציעו להם לצאת לשביתה משותפת. במשך כעשרה ימים שותקה לחלוטין תנועת המכוניות בכל כבישי הארץ ובסופו של דבר הודיעה ממשלת המנדט על הנחה במס הרישיונות. "לא פחות מההיקף הרחב של השביתה", כתב יצחק בן-צבי, "יש לציין את האחדות הבינלאומית שנתבלטה על ידה במשך כל הזמן הזה. כוונתי היא כמובן לאחדות הפעולה שבין היהודים והערבים, אחדות שהופיעה לא רק בקרב הנהגים עצמם, אלא גם מסביב להם, בקרב הסוחרים, היהודים והערבים, לשכות המסחר והעיריות".[24]

המדיניות הכלכלית הבריטית פגעה בחקלאים ובעובדים הערבים בדרכים נוספות, ביניהן מדיניות של העדפת היבוא על פני התוצרת המקומית. לכך התווספו מדיניות החרם הציוני על עובדים ומוצרים ערבים שהתנהלה תחת הסיסמא "עבודה עברית", התבססות המשק הציוני על הון פרטי מאירופה, המאמצים לייהד כמה שיותר קרקעות שלוו בגירושם של כפרים שלמים, ושיא בהגירה יהודית ללא כל מדיניות קליטה (ב-1936 לבדה הגיעו לארץ 60 אלף יהודים).[25] כפועל יוצא של פרקטיקות גלויות אלה נפגע מעמד העובדים הפלסטיני הן בדיור, הן בתעסוקה והן ביכולת לקיים מסחר. על רקע זה נפתח המרד הערבי הגדול, שדרישותיו היו הפסקת ההגירה היהודית ההמונית, איסור על מכירת קרקעות ערביות לידי יהודים והקמת ממשלה ייצוגית בהתאם לחלקן היחסי של האוכלוסיות בארץ.

בסוף שנת 1935 אכן עמדה על הפרק תוכנית בדבר כינון מועצה מחוקקת שתעביר את סמכויות השלטון מהבריטים לתושבי ארץ ישראל בהדרגה, אך היא נתקלה בהתנגדות חריפה באנגליה משיקולים אימפריאליסטים. כך גם בקרב מנהיגי היישוב הציוני, שחששו מכינון ממשל מקומי ייצוגי שוויוני שלא מעניק ליהודים עמדת עליונות על הרוב הערבי.[26] ברל כצנלסון, למשל, הכריז כי "מועצה מחוקקת עם רוב ערבי קובעת עובדה כלפי חוץ — של קיום מדינה ערבית" ודרש שיהודים שיסכימו להשתתף במועצה יוכרזו "בוגדים". כשהציע הנציב העליון כי תוקם לצד המועצה המחוקקת גם מועצה מבצעת בת שלושה חברים: יהודי, מוסלמי ונוצרי, התנגד בן גוריון נחרצות כיוון "שכך נדון הצד היהודי להיות שליש בלבד". דחיית התוכנית סימנה את פרוץ המרד החמוש, שהיה בעל מאפיינים של התקוממות עובדים לאומית אנטי-קולוניאלית, ולכן הבריטים החליטו לדכא אותו באכזריות. את המחיר שילמה יפו, שהייתה המרכז האינטלקטואלי של ההתקוממות. במה שנקרא "מבצע עוגן", החריבו הבריטים את העיר העתיקה של יפו, עם הרס של למעלה מ-300 בתים והפיכת 6,000 תושבים לחסרי בית.[27]

בשלב זה, היישוב הציוני שיתף פעולה עם השלטון הבריטי, ופעל מולו להקמת נמל תל אביב ולהעסקה של עובדים יהודים בלבד במטרה לשבור את שביתת העובדים ביפו. "סוף סוף כבשנו דרכנו לים ודבר זה שקול בעיני כהכרזת בלפור חדשה", כתב בן גוריון ביומנו, "אני רוצה ים יהודי".[28] התקיימו גם אימונים צבאיים משותפים, למשל בהובלת הקצין הבריטי צ'ארלס וינגייט, שהתמחה ב"לוחמה זעירה" ("גרילה").[29] היחסים האלה יתדרדרו בשנות ה-40, אבל בשלב זה האינטרס הציוני היה לתמוך בבריטים נגד התקוממות התושבים הפלסטינים. וכך, בימי ראשית המרד, כתב דוד בן גוריון ביומנו האישי:

חורבנה של יפו, העיר והנמל בוא יבוא. וטוב שיבוא. עיר זו שהשמינה מהעלייה וההתיישבות היהודית ראוי לה להיחרב כשהיא מניפה גרזן על ראש בוניה ומפרנסיה. אם היא תרד שאולה לא אשתתף בצערה.[30]

שוב עולה הרעיון כי השתתפות יהודית שגרתית במסחר ובתעסוקה היא "תרומה" ליישוב הערבי, שצריכה להיות מזוכה בהטבות ובעליונות מעמדית. חרף מילים אלה, במהלך שנות ה-40 דווקא התחזק שיתוף הפעולה הכלכלי בין יפו, שניסתה לשקם את עצמה מההתקפה הבריטית, לבין תל אביב. למרות נזקי המלחמה, יפו המשיכה להיות מרכז פוליטי ותרבותי בינלאומי: יצאו בה לאור שלושים ושלושה עיתונים, פעלו בה כחמישים בתי ספר, היו בה עשרות בתי קפה, בתי מלון, בתי קולנוע ותיאטראות, מועדוני קריאה, איגודי עובדים ואגודות פמיניסטיות.[31] גם היחסים בין תושבים יהודים וערבים המשיכו להתקיים,  עד כדי כך שבמהלך שנות ה-30 וה-40 נשלחו עובדות סוציאליות מטעם עיריית תל אביב לרדוף נערות ונשים יהודיות שגרו בשכונות "מעורבות" או בילו בבתי הקפה של יפו, וקיימו קשרים חברתים, רומנטיים או עסקיים עם צעירים ערבים. לרוב היו אלה נשים ממוצא מזרחי, או "ממשפחות ירודות", כפי שסיווגו אותן רשויות הרווחה של עיריית תל אביב. גם "נערים עברים המשחקים עם ערבים בקלפים, משתכרים ומעשנים חשיש" הטרידו את רשויות הרווחה בתל אביב, שלפרקים אף שיתפו פעולה עם הרבנות במחוז. ב-1942 הקימה הרבנות הראשית בתל אביב את "הוועדה לשמירת כבוד בת ישראל", כחלק מהמלחמה ב"תופעה".[32] באותה תקופה הפכה תל אביב בהדרגה למפקדה הצבאית של היישוב הציוני, נוסדה בה תעשיית הנשק וממנה פעלו ארגוני המחתרות, שאיסוף מידע על יישובים ערבים ומתקפות נגד תושביהם היו בין מטרותיהם הראשונות.[33]

שלט של עיריית תל אביב  מנציח את הפגזת האצ"ל על יפו, "כדי לזרז את כניעת העיר", צילום: יערה בנגר אללוף

בנובמבר 1947 מתקבלת באו"ם תכנית החלוקה, שהקצתה למדינה היהודית כ-56% משטח הארץ, למרות שרק כ-7% מהקרקעות היו בבעלות יהודית ושהיהודים היו פחות משליש מהאוכלוסייה. יפו תוכננה להיות מובלעת פלסטינית בתוך המדינה היהודית, אבל הכיבוש שלה על ידי חמושים יהודים החל עוד לפני עזיבתם של כוחות המנדט הבריטי את האיזור. ב-4 בינואר 1948 מפוצץ הלח"י משאית תופת ליד בית הממשל – הסראייה – בכיכר השעון ביפו, והורג 28 אזרחים, בהם ילדים מבית יתומים סמוך. באפריל תוקף ארגון "אצ"ל" את יפו, ובמקביל פותח "ההגנה" ב"מבצע חמץ": התקפה על הכפרים והעיירות הערביות בסביבת יפו, במטרה לבודד את העיר ולגרום לנפילתה. כל היישובים הערביים בנפת יפו, כולל סלמה, אבו כביר, כפר עאנה, יאזור ועוד, רוקנו ונהרסו. פעולות אלה השיגו את מטרתן והביאו לכך שמאוכלוסיה של מעל 85,000 תושבים ערבים במחוז יפו ערב המלחמה נותרו רק 3,647 איש ואישה.[34]

ב-13 במאי 1948 נחתם הסכם כניעה בין שארית הפליטה של יפו לבין הכוחות הלוחמים. למחרת נכנסה שיירה של כוחות האצ"ל וההגנה ליפו והוכרז בה משטר צבאי. התושבים הערבים שנותרו נכלאו בשכונת עג'מי, שהוקפה בגדרות תיל.

בישיבת הממשלה ב-16 ביוני 1948 הבהיר בן גוריון כי מדינת ישראל לא תאפשר לפליטים לשוב לבתיהם, בניגוד לתנאי הסכם הכניעה:

עלינו ליישב את יפו. יפו תהיה עיר יהודית. מלחמה היא מלחמה; לא אנחנו רצינו במלחמה. תל אביב לא עשתה מלחמה ביפו, יפו היא שעשתה מלחמה בתל אביב… אני אהיה בעד זה שלא יחזרו גם אחרי המלחמה.[35]

כך הוגשמה התפיסה הבדלנית שעמדה בלב יסוד תל אביב, ומרחב שהיה בימי ראשית הציונות מגוון וקוסמופוליטי הפך לחד-לאומי כמעט לחלוטין.

האקזיט של הנכבה

ב-1950 חוקק החוק לנכסי נפקדים ובתיהם של עשרות אלפי תושבי יפו הערבים הועברו לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ומשם לרשות הפיתוח של מנהל מקרקעי ישראל ולחברות חלמיש ועמידר, ששיכנו בבתים אוכלוסיות מוחלשות הכוללות את מיעוט התושבים הערבים שנותרו בעיר ומהגרים יהודים, בעיקר מבולגריה. כמו במקרים דומים ברחבי הארץ, ההגנה על הדיירים נקצבה לשני דורות, באופן שמגדיר את הדור השלישי כפולש בבית שבו הוא והוריו נולדו. בסוף שנות ה-90 התקבלה החלטת ממשלה, ובעקבותיה הוראה של מנהל מקרקעי ישראל, למכור את כל נכסי רשות הפיתוח. במקרה שהדיירים לא יכולים לעמוד במחיר שנקבע עבור הדירות, הן מועברות למכרז בשוק הפרטי, מה שהביא אלפי תושבים, מרביתם ערבים ומקצתם יהודים, לסכנת פינוי מביתם.[36]

גבר מחזיק שלט עליו כתוב "נולדתי כאן לפני 70 שנה. מי פולש?" בהפגנה השבועית ביפו נגד עמידר, 5.3.2021, يافا48

המסלולים הבירוקרטיים המורכבים שנקבעו, יחד עם עליית מחירי הדיור, הפכו את קניית הדירות לא ריאלית עבור תושבים רבים, ואיפשרו את כניסתם של גופים עם תקציבי ענק כמו חברות נדל"ן וישיבות הממומנות על ידי משרדים ממשלתיים ועמותות כמו אלע"ד ו"עטרת כהנים", שיכולות להציע סכומים גבוהים במכירה פומבית. על הקשרים הכלכליים המורכבים שמאפשרים את פעולתן של עמותות אלה נכתב בין היתר בתחקיר המקום הכי חם בגיהינום מ-2016.[37]

לפרוייקטי הנדל"ן ביפו ולגרעינים התורניים מאפיין משותף של יצירת מרחבים ליהודים בלבד בלב שכונות ערביות, כשבמקרה של חברות הנדל"ן המסנן הוא כוח הקניה. בשני המקרים לרוב נבנות חסימות פיזיות בין הפרוייקטים הבדלניים והסביבה, באופן שמצר את צעדיהם של התושבים הוותיקים וחוסם בפניהם מרחבים הולכים וגדלים מאיזור המגורים המצומצם ממילא. עיריית תל אביב מקדמת בגלוי את שני האפיקים ואף מתקצבת בקביעות בכמה עשרות אלפי שקלים את עמותת "מה יפו פעמי בת ציון – תל אביב", שמפעילה את הישיבה. לפי הדיווחים הכספיים של העמותה, היא נתמכה על ידי עיריית תל אביב ב-36,722 ש"ח ב-2018 וב-37,187 ש"ח ב-2019.

תמיכתה של עיריית תל אביב-יפו בעמותת "מה יפו פעמי בת ציון"

צעדים אלה נדמים כעומדים בסתירה לתדמית הפלורליסטית שתל אביב מפתחת לאורך השנים, שמתבטאת בין היתר במצעדי גאווה עירוניים ופעילויות לילדים בחודש הרמדאן, אך הם אינם מפתיעים כשלוקחים בחשבון את האידיאולוגיה הלאומית-הבדלנית שהובילה את תל אביב מיום הקמתה. לכך ניתן להוסיף את הכללתן של שכונות ביפו בתוכנית של מלגות דיור לסטודנטים שהשיקה עיריית תל אביב בשנת 2011, המוצעת רק לתלמידים באוניברסיטת תל אביב והמכללה האקדמית יפו, שאינן רלוונטיוות לרוב צעירי יפו מבחינת עלויות ודרישות קדם. עיריית תל אביב היא גם נכון להיום העירייה היחידה שמקיימת באופן לא חוקי סגרגציה במערכת החינוך בין ילדים יהודים ולא יהודים. כל אפיקי הפעולה האלה חותרים יחד לקראת החזון של ויס ל"עיר עברית במאה אחוז": אותה עיר שנוסדה כפרבר בדלני של יפו, ששיתפה פעולה עם השלטון הבריטי נגד האוכלוסיה המקומית המגוונת, ששימשה כמפקדה לכוחות שכבשו את יפו והחריבו את הכפרים סביבה, ממשיכה לדחוק את מעט התושבים הפלסטיניים שנותרו תוך שימוש בכלים כלכליים ובירוקרטיים.

פלאייר שחולק בכנס גרעינים תורניים במעמד שר החינוך נפתלי בנט, במתנ"ס בית צ׳רנר ביפו בספטמבר 2015. צילום מסך מכתבתו של יואל הרצברג, "העמותה לייהוד יפו", המקום הכי חם בגיהנום, 30.09.16

סיכום

לאחר כיבוש יפו, תל אביב דומיינה מחדש כאילו צמחה מן החולות, כשלמעשה היא הוקמה במחוז מפותח, בלב סבך של שכונות, מושבות, חוות, כבישים, כרמים, פרדסים ודיונות. ההיסטוריון וליד חאלדי מזהה 23 כפרים ועיירות במחוז יפו, שכולם חרבו בעקבות מלחמת 1948. מתוכם 6 יישובים עמדו בתחומי תל אביב של ימינו, חלקם עיירות גדולות עם חיי חברה, תרבות וכלכלה עשירים כמו סלמה (6,782 תושבים ב-1945) או יאזור (11,807 תושבים ב-1945).[38] הריסת מנשייה עד היסוד, הקמת פארק צ'ארלס קלור על חורבותיה ויסוד מוזיאון האצ"ל בבית היחיד שנותר מהשכונה הן מימוש טראגי של ציורו של גוטמן.[39]

הרצף הטריטוריאלי בין יפו ותל אביב כפי שנראה בצילום אוויר מ-1937. מקור: אוסף מטסון, ספריית הקונגרס

עד 1948 הכפרים והעיר יפו, כמו גם התושבים היהודים והערבים, היו באינטראקציה כלכלית וחברתית מתמדת: הכפריים באו למסגדים ולשווקים ביפו, בית הספר של סומייל היה בשיח' מוניס, אנשי יפו היו הולכים לנפוש בכפרים בימי חופש, יהודים וערבים היו בעלי קרקעות, שטחים "ריקים" שימשו למרעה. זאת הייתה דינמיקה של מרכז/ספר שהייתה שונה מהתפיסה האירופית של עיר. ואילו היום, לפלסטינים רבים ביפו קשר הדוק יותר עם בני משפחותיהם ושכניהם שגורשו וחיים במחנות הפליטים של עזה מאשר לצעירים יהודים שמבלים בשוק הפשפשים.

תל אביב הייתה מהפכנית לא ביציאה שלה מיפו, אלא בתפיסה האירופאית של עירוניות בדלנית, שהיתה זרה הן למרחב הפלסטיני והן ליהודים רבים

תל אביב, אם כן, הייתה מהפכנית לא ביציאה שלה מיפו, אלא בתפיסה האירופאית של עירוניות בדלנית, שהיתה זרה הן למרחב הפלסטיני והן ליהודים רבים. לאורך התקופות השונות תמיד ניצבו מנגד אלטרנטיבות של עירוניות בריאה: בהשתלבות הקהילה היהודית העות'מאנית בחיי העיר, בשגשוגן של שכונות מגורים לא מופרדות כמו מנשייה, בשביתה המשותפת שהביאה להישגים כלכליים משמעותיים מול השלטון הקולוניאלי, ובמידה רבה גם בחיי הקהילה בין ערבים ויהודים (אלה מהם שלא מחזיקים באידיאולוגיה בדלנית) ביפו היום. המקורות ההיסטוריים והעכשוויים חושפים כי מי שמקדמים את אופציית ההפרדה הם באופן עקבי מנהיגים מהממסד הישראלי-ציוני, ושאידיאולוגיה זו נתקלת פעם אחר פעם בהתנגדות בציבור הרחב, גם בקרב הציבור היהודי.

היכרות עם ההיסטוריה של תל אביב ויפו לא רק עוזרת להבין טוב יותר את העבר ואת המציאות הנוכחית, אלא גם מעניקה כלים לתקן וליצור עתיד טוב יותר. אותה עירוניות מודרנית שמייסדי תל אביב טענו שהם חותרים אליה תלויה בקיומם של קשרים כלכליים וחברתיים, ולא יכולה להתקיים בביטחון תחת מודלים שונים של הפרדה. גם היחס לקרקעות ומבנים כאל הון ולא כאל משאב ציבורי לייצור פתרונות דיור עומד בדרכה של תל אביב לשגשוג וצמיחה. התנהלות זו אמנם מכניסה כסף רב לקופת העירייה, אבל היא מגבירה את חוסר הביטחון והפשיעה, שמשמשים בתורם כתירוצים ליצירת מעגלים חדשים של שיטור והפרדה. לתושבי שתי הערים, ובכלל זאת מי שגורשו מהן, עומדת הזכות לתכנון עירוני שיציב אותם במרכז. אף פעם לא מאוחר לממש את הזכות הזו.

הכפר שיח מוניס, שנות ה-40, צלם לא ידוע, זוכרות

***

[1] רות קרק, יפו: צמיחתה של עיר, 1799-1918 (ירושלים: הוצאת אריאל, 2003); Mark LeVine,
 Overthrowing geography: Jaffa, Tel Aviv, and the struggle for Palestine, 1880-1948 
(University of California Press, 2005)
[2] Judith Mendelsohn Rood, Sacred law in the Holy City: 
the Khedival challenge to the Ottomans as seen from Jerusalem, 1829-1841 (Leiden: Brill, 2004), 142-143
[3] קרק, יפו: צמיחתה של עיר, 1799-1918, 60-62 158-164; ענת קדרון ואסתי ינקלביץ,
 "היישוב היהודי בארץ-ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה: הערכה מחדש במבט מקומי עירוני",
קתדרה 165 תשע"ח, 35-66; LeVine, Overthrowing geography, 32, 39
[4] שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה (תל אביב: הוצאת בבל, 2005),  134-135; LeVine,
 Overthrowing geography, 60
[5] ראו למשל: עדנה יקותיאלי כהן, "עקיבא אריה ויס והעיר העברית הראשונה",
קתדרה 135, 2010: 131–148;  יוסף כץ, "חברת 'אחוזת בית' 1909-1906 – הנחת היסודות להקמתה
של תל-אביב", קתדרה 33, 1984: 161-191
[6] מצוטט אצל: יקותיאלי כהן, "עקיבא אריה ויס והעיר העברית הראשונה", 135
[7] ארתור רופין, פרקי חיי - חלק ב' (תל-אביב: עם עובד, תש"ז), 154.
מצוטט אצל: יוסף כץ, "חברת 'אחוזת בית', 173
[8]  י' צ'לנוב, חמש שנים לעבודתינו בארץ ישראל (ברוסית), מוסקבה 1913.
מצוטט אצל:יוסף כץ, "חברת 'אחוזת בית', 178
[9] Mark LeVine, "Globalization, Architecture and Town Planning in a Colonial City:
The Case of Jaffa and Tel Aviv",  Journal of World History, 2007: 171-198, 174
[10] LeVine, Overthrowing geography, 4-5, 106
[11] LeVine, Overthrowing geography, 44-45, 47, 50, 69, 134-135
[12] כך עדכנה חברת "אחוזת בית" את קרן קיימת. יוסף כץ, "חברת 'אחוזת בית' , 176
[13] אבי-רם צורף, "מעבר לאוטופיה: משא ערב כנקודת ראשית לביקורת הציונות", המעורר, ינואר 2020
[14] מאמר שנכתב ב-1912 והופיע בר' בנימין, על הגבולין: רשימות ומאמרים 1922, 151
[15] יוסף חיים ברנר, "דפים מפנקס ספרותי 1913", מתוך: כל כתבי ברנר כרך ב (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1960), 323
[16] מזכר לשר החוץ של בריטניה לורד קרזון, 11 באוגוסט 1919 / FO 371/4183
[17] Noa Hazan and Avital Barak, "A Visual Genealogy of a Sacred Landscape."
Israel Studies Review 32, no. 1 (2017): 20-47.
[18] תום שגב, "פרק שמיני: יפו, 1921", בתוך: ימי הכלניות:
ארץ ישראל בתקופת המנדט (ירושלים: הוצאת כתר, 1999);
 דוח ועדת החקירה המנדטורית למאורעות 1921 ("ועדת הייקראפט"), 21-22
[19] עדויות על מעשי האלימות השונים אפשר למצוא בדוח ועדת החקירה המנדטורית, 27-29
[20] דוח ועדת החקירה המנדטורית, 12
[21] שגב, ארץ ישראל בתקופת המנדט, 312-315
[22] Patrick Geddes, "Town Planning Report-Jaffa and Tel-Aviv 1925", in: By Leaves We Live: 
The Geddes report and impressions of a Garden City, eds. Rachel Gottesman
, Avital Gourary and Natanel Elfassy, 13-109 (Tel Aviv: The White City Center, 2018), 13
[23] פרטי כל ישיבה מיוחדת של מועצת עירית תל-אביב,
19.12.1926 ,ידיעות עירית תל-אביב 1927, שנה ב׳ גליון 1-2,  13-14.
מצוטט אצל אורי יואלי, "תל אביב-יפו: מה עניתי במבחן", קול הרעם
[24] י. בן צבי, "הלקח משביתת הנהגים", דבר, 20.11.1931, 3
[25] "פרק שמונה עשר: תוצרת הארץ", בתוך: שגב, ארץ ישראל בתקופת המנדט;
אברהם סלע, "חברה ומוסדות בקרב ערביי פלסטין בתקופת המנדט: תמורה, היעדר ניעות וקריסה",
291-347,  בתוך: אבי בראלי ונחום קרלינסקי (עורכים), כלכלה וחברה בימי המנדט 1918-1948
(שדה בוקר: המרכז למורשת בן גוריון, 2003); מחמוד יזבק, " מהגרים, קבוצות עילית וארגונים עממיים בחברה
 הערבית של חיפה מהכיבוש הבריטי עד סוף המרד הערבי", 367-392, בתוך: בראלי וקרלינסקי,
כלכלה וחברה בימי המנדט; חגית לבסקי, "עלייה וקליטה ביישוב היהודי: לאומיות, הגירה והתיישבות,
האם הייתה מדיניות קליטה ציונית?",  153-178, בתוך: בראלי וקרלינסקי, כלכלה וחברה בימי המנדט.
[26] מאיר חזן, "בן-גוריון ובריטניה, 1939-1930", עיונים 32, 2019, 108-73. מצוטט אצל חזן, 90, 93
[27] שגב, ארץ ישראל בתקופת המנדט, 324
[28] דוד בן-גוריון, זכרונות כרך ג (תל אביב: עם עובד, 1973), 343, 444.
מצוטט אצל שגב, ארץ ישראל בתקופת המנדט, 315-316
[29] חזן, "בן-גוריון ובריטניה, 1939-1930", 101-104; שגב, ארץ ישראל בתקופת המנדט, 315-316, 345, 348
[30] שגב, ארץ ישראל בתקופת המנדט, 348-349. 
דוד בן-גוריון, זכרונות כרך ג (תל אביב: עם עובד, 1973), 335
[31] מנאר חסן, סמויות מן העין: נשים והערים הפלסטיניות (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017);
תמי רזי, "יהודיוֹתערביוֹת? אתניות, לאומיות ומגדר בתל אביב המנדטורית", תיאוריה וביקורת 38-39,
2011, 147; LeVine, Overthrowing geography, 134-135
[32] תמי רזי, "יהודיוֹתערביוֹת? אתניות, לאומיות ומגדר בתל אביב המנדטורית" 
[33] ישראל עמיר, בדרך לא סלולה (תל אביב : משרד הבטחון, 1988); שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק
בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק א: 1945-1943", ההגנה: מחברות מחקרן 1, תש"ע, 129-1
[34] Daniel Monterescu, Jaffa shared and shattered: Contrived coexistence in Israel/Palestine
 (Bloomington: Indiana University Press, 2015), 112.
[35] בן-גוריון, יומן המלחמה: מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט 525
[36] Monterescu, Jaffa shared and shattered, 139-144; רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, 201-202
[37] Monterescu, Jaffa shared and shattered, 139-144.
[38]Walid Khalidi, All that remains: the Palestinian villages occupied 9 and depopulated by Israel in 1948
(Washington DC: Institute for Palestine Studies, 1992), 230-263 תודה לאורי יואלי על ההפניה
[39] רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, 225, 231

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יצחק שפאץ.

    מאמר מעניין. אגב , ב-1916 עדיין לא הייתה בריה"מ "בריטניה וצרפת, בשיתוף ברית המועצות, חותמות ב-1916 על הסכם הקובע את גבולות השליטה שלהן בשטחי האימפריה לשעבר ("הסכם סייקס-פיקו"), ".

  2. חיים כהן

    איזכור תקופת העליה הבולגרית ביפו לאחר 1948 קצר מאד ולא ממצה . ניתן ללמוד על שיתוף הפעולה המצוין בין העולים החדשים לבין התושבים הערבים.