אש ונדל"ן: מהתיישבות לאלימות ומאלימות לנישול

בתחילת דצמבר 2002 היתה לי הזדמנות נדירה לשוטט ברחובותיה של העיר אחמדבאד במדינת גוג'ראט, במערב הודו. זה היה כמה חודשים לאחר גל ההתנגשויות בין לאומנים הינדים ומוסלמים בפברואר-מרץ 2002. לפי ההערכות נהרגו במהלכן כ-800 מוסלמים וכ-250 הינדים ושכונות שלמות של תושבים מוסלמים ננטשו על ידי תושביהן בעקבות התקפות. אצ'יוּט יגניק (Achyut Yagnik) הראה לי את עירו האהובה. בכל פינת רחוב אנשים ניגשו אלינו מייד – אחרי עשרות שנים של פעילות חברתית כולם, הינדים ומוסלמים, הכירו את אצ'יוּט. הוא הראה לי בתים של תושבים מוסלמים שעוד עמדו מפוחמים וריקים. הוא גם הוביל אותי למקדשים הינדים כדי שאקרא את הכתובות בערבית שהותירו בהם האומנים המוסלמים שבנו אותם.

כאן, אמר, היה דו-קיום אמיתי, לא סתם "דו-קיום" כמו בין המעצמות במלחמה הקרה. איך אתה מתעקש להגיד, גדי, לא "דו-קיום" אלא "חיים משותפים"? החיים האלה עלו כאן באש.

להתנגשויות כאלה קוראים אצלנו "מהומות קהילתיות", אמר אצ'יוּט. ונכון, פעם אחר פעם זה מתפרץ. אבל יש הבדל, הסביר, בין "מהומה קהילתית" רגילה, שפורצת לפעמים על כלום, מתוך המתחים היומיומיים בין שכנים וההתמודדות הבלתי נגמרת עם העוני, ומסתיימת אחרי זמן קצר, לבין מה שהלך כאן. פה ליבו את האש חסידי העליונות ההינדית – ועל זה הם סוללים עכשיו את דרכם לשלטון. מי שהיה אז ראש ממשלת גוג'ראט, נראנדרה מוֹדי, ליבה בגלוי את השנאה נגד אזרחים מוסלמים (ובסופו של דבר אכן הגיע לראשות הממשלה בהודו וכיום הוא יקירם של נתניהו והממסד הבטחוני).

"מהומה קהילתית" פוצעת, כואבת ונפסקת, אמר אצ'יוט, אבל כאן נהרגו מאות והתרוקנו שכונות – כי הג'ריקנים עם הדלק כדי לשרוף את הבתים היו מוכנים מראש. מישהו הכין אותם. שכנים באמת קמו זה על זה, אבל את האש ליבו חברות נדל"ן וארגוני הינדוּטבה (עליונות הינדית). תבין, גדי: לפעמים, אין ממש הבדל בין הארגונים הפוליטיים שמקדמים את פרויקט העליונות ההינדית ודיכוי המוסלמים – לבין חברות ההשקעות והנדל"ן. יש נדל"ניסטים אידיאליסטים…

מה שלמדתי מאצ'יוט איפשר לנו ב-2002 להבין יותר טוב את הכלכלה הפוליטית של גדר ההפרדה, להבין את הקשר בין גדרות "בטחוניות" ועליית ערך הנדל"ן שעתידו מובטח על-ידי הגדר, בין בולדוזרים וטנקים, ובין חברות ל"גאולת הארץ" של המתנחלים לבין חברות הבנייה והנדל"ן שפגשנו על האדמות שהופרדו וחלקן כבר הופקעו מבילעין.

חשבתי על הדברים האלה השבוע כשדיברתי עם חברים וחברות פלסטינים מתושבי לוד ורמלה ויפו ועכו. היו שמועות שהכל יירגע, אבל הם העריכו שההתקפות לא ייפסקו. הם צדקו. יש משפחות עם ילדים קטנים שעברו לקרובים או לחברים במשולש או בצפון והשאירו כמה מהבנים הבוגרים לשמור על הבית. ויש משפחות שלא הלכו לשום מקום אלא הסתגרו מאחורי התריסים והדלתות וחיכו. אחמדבאד היא לא לוד ויפו, אבל השילוב בין אלימות שיטתית וליבוי האש לבין נישול וגירוש מוכר לנו היטב מתולדות הארץ הפצועה הזו.

נישול הפלסטינים ב"ערים המעורבות" הוא סיבה עיקרית להתנגשויות הנוכחיות. הוא הביא אליהן חבורות מתנחלים מאורגנות בשלל צורות: "גרעינים תורניים", ישיבות הסדר לחיזוק "הנוכחות היהודית", "כפרי סטודנטים" של עמותת "איילים" ותנועת ההתנחלות "אור" וכן הלאה. כולם מסובסדים בחסות המדינה. אלה כוח החלוץ הקדמי והמאורגן של תהליכי הג'נטריפיקציה הלא-פוליטית לכאורה, שגם היא קודמה על ידי גופים מדינתיים. התהליך המשולב הזה של התנחלות, ג'נטריפיקציה ודחיקה מתבסס על שנים של הזנחה שיטתית ועל גלי ההדף הארוכים של 1948, לא רק הגירוש והעקירה אלא גם המציאות שנוצרה בעקבותיהן: שרידתם של תושבים פלסטינים בעריהם-שלהם כ"דיירים", שזכויותיהם מותנות ורופפות, של "רשות הפיתוח", עמידר או "החברה לפיתוח עכו" ודומותיה. כן: תהליכי נישול ודחיקה כאלה קורים גם ליהודים בשכונות שהוזנחו באופן שיטתי וזכויות תושביהן לא עוגנו משך שנים, ולא במקרה גם ליהודים האלה יש זהות אתנית מובחנת.

אבל החרפת תהליך הנישול יכולה להיות לא רק הסיבה אלא גם התוצאה ארוכת הטווח של ההתנגשויות הנוכחיות. ההתקפות על תושבים ערבים בבתיהם ובשכונותיהם לא רק מערערות את הביטחון הקיומי, את האמון בשכנים, את הקיום הרופף שנבנה ביפו, בלוד, ברמלה, בעכו… הן גם מתכון בדוק לקידום התהליך העמוק של נישול. זכרו את המשפחות הפלסטיניות בעכו שנאלצו להימלט מבתיהן לאחר שהותקפו ובתיהן הוצתו באוקטובר 2008.

יש גם תסריט אחר: עוני, קיפוח, פשע מאורגן ונשק זמין הם צירוף קטלני שכמעט תמיד מתפתח בשוליים המוזנחים והמקופחים של כל חברה. תושבים פלסטינים בישראל כבר שילמו בחייהם על אירועים אלימים, לעתים קרובות גם תוך-קהילתיים. אבל די בהתנגשות אחת, שבה ייפצעו או ייהרגו יהודים מירי כדי שמייד תישמע הקריאה לנטרל את "מוקדי המתיחות", "להפריד בין הצדדים". כפי שכולנו יודעים מהגדה המערבית, ל"הפרדה" כזו יש משמעות אחת: "פינוי" פלסטינים, במלים אחרות: גירוש. וגירוש, כמו כל גירוש של משפחות עניות, ודאי של פלסטינים בישראל, יעלה את ערך הנדל"ן, יביא "שקט", ועם תושבים חדשים נראה גם "שיפור באיכות האוכלוסייה".

נכון, הדיבור באמצעי התקשורת על דו-קיום אידילי שהופר הוא תערובת של צביעות ובורות והוא מכסה על שנים של הפליה וקיפוח. אבל מרקם הקיום השביר שנוצר בין יהודים ישראלים לערבים פלסטינים הוא בכל זאת מרקם חיים והוא חיוני לאפשרות של עתיד משותף אחר, שוויוני יותר. במציאות של השכונות האלה כולם יכולים בכל רגע להיפגע מאלימות, יהודים וערבים. אבל סכנה קיומית אמיתית – סכנת נישול – מאיימת על מי שהמדינה מבקשת לנשלם משך עשרות שנים, על מי שספגו די אלימות מכוחות הביטחון של המדינה כדי לדעת שאי אפשר לבטוח בהם – לתושבים הפלסטינים בערים ה"מעורבות". הסכנה הזו נובעת מתהליך העומק, שההתנגשויות האלימות רק מקדמות אותו: תהליך הנישול וההתנחלות.

עם המצוקה בשכונות יתמודדו התושבים עצמם והנהגותיהם המקומיות, שחיים יחד כבר עשרות שנים, ויודעים היטב שביום המחרת, אחרי שהמתנחלים יבעירו את האש, הם יצטרכו להתמודד יחד עם אותה מציאות. רבים מהם רוצים בהפסקת האלימות, יודעים לפעול יחד ומבינים בדיוק, שהסכנה האמיתית לקיום המשותף, השביר, נשקפת מצד אלה שבאו להתיישב במקום, להתנשא עליהם ("אנשים מצוינים" המתנחלים), להשתלט על מבני הציבור המעטים שבמקום ולהסית.