על השלום והשתיקה: מכתב פתוח לפרופ' מאיר בוזגלו

פרופ' מאיר בוזגלו, קולגה מוערך במשך שנים של מאבק מזרחי משותף בתחילת דרכה של הקשת הדמוקרטית המזרחית, פירסם לאור המאורעות האחרונים בירושלים התייחסות לדבריו של איימן עודה סביב אירועי "יום שחרור ירושלים", הבא לציין את כיבושה הצבאי של העיר הקדושה על ידי ישראל משנת 1967 ועד היום. בוזגלו דיבר אל עודה ואל עזמי בשארה – ילידי הארץ – אך כיוון את נזיפתו אלינו, דלת העם, תומכי הערבים לכאורה, אשר לא "מתעשתים וצורכים מנות גדולות של הונאה עצמית". הוא, לעומת אחרים, כנראה רואה עצמו מתבסס על מנה גדושה של אמת יהודית-מסורתית וחיבוק מאוהבי השלום.

כתרים רבים ראוי לקשור לראשך מאיר על פועלך בתחום הדו-קיום בין דתיים לחילוניים, בין יהודים לערבים ובעד הצבת מודל המסורתיות לעתיד טוב יותר, פחות קנאי לשני העמים. אך בשעה שאתה מפלס ומפייט את דרכך ודרכנו לשלום המיוחל באמצעות ההון התרבותי העצום שיש לך אישית ולנו קולקטיבית, ובזכות המעמד הפריווילגי שלך שאתה בוודאי מודע לו, אתה מתעקש להדיר אותנו ממנו, רק כי אנחנו מקלקלים לך את חגיגת השלום והסובלנות.

איננו מוכנים שהתרבות היהודית בכלל והתרבות הערבית-יהודית המושכחת בפרט, תהווה סמן יחיד למודל השלום מנותק המציאות שאתה מקדם. כיום קל לכתוב, אך המציאות האלימה סובבת אותנו כל העת, גם כאשר באוניברסיטה שקט. האדמה תרתי משמע רועשת עם הפקעות, הריסות בתים, גזלת כבשת הרש ומעשה אחאב בכרם נבות כל יום. הרובים יורים לא רק עכשיו, אלא הם גורלן הקבוע של משפחות שלימות בשכונות ובכפרים אליהן פלשו מתנחלים בכסף אמריקאי יהודי-ציוני "טוב". הילדים שלנו מתגייסים למלחמות חסרות תוחלת, הילדים שלהם נולדים לעוד פליטות, אזרחות בלתי ממומשת, והילדים של כולנו נקטפים בעודם בדמי ימיהם.

מאיר, אתה יודע כי מעוטי היכולת שוב הראשונים לספוג היום כמו תמיד, וכולנו צופים בשרשרת אינסופית של פעולות תגמול שחוקיותן מפוקפקת ותוחלתן דלילה, בשעה שהמדינה הופכת להיות מצורעת בעולם יותר ויותר על אף "הסכמי אברהם" – והרשימה עוד ארוכה.

מאיר, אתה מניח כתרים של בושה על ראשינו – רק כי אנו מסרבות ומסרבים לשתוק על מה שרואות עינינו ועיניך, רק כי אנחנו תומכים בנקיון אורוות גם בשמאל וגם בימין. רק כי אנחנו מסרבות.ים להתעטר בעטרת תרבותנו היפה, כשהיא תקועה בביצה של כיעור גזעני ומוגן בנשק.

אתה קובל על מודל השינוי אותו זיהית בדבריו של עודה, על פיו "בלגן יביא רק טוב לפלסטינים, ייפגעו פה ושם אבל הכל מתקדם יפה". נדמה, כי אתה לא רואה את ההסללה שלך את הערבים למלכודת היהודית הידועה של "להם לא אכפת מהילדים שלהם" ו"אנחנו מקדשים את החיים והם מקדשים את המוות". כך לא ניתן לעשות דו-קיום, גם אם מאוד רוצים. אתה, אזרח ישראלי גאה בעמך ובמדינתך, מתיימר לדבר כיודע דבר ומנבא עתידות, בשם "קטועי הגפיים" וזקני פלסטין ש"דגלם יתמוסס" כאילו לא רק ש"ראחת פלסטין" – ומי אתה לקבוע זאת? – אלא שאתה מתנה את הקמתה בפרטנרים מאופקים סטייל ה"נחמדים" של גולדה.

עת שכתבת את מניפסט התמיכה בדו-קיום "עם הדגלים או בלעדיהם", היית אדיש לכך שדגלים אלו מתנופפים באוויר של רוחות רעות, שמקורן הרחק ממסגד אל אקצא, אי שם מגבעות "יהודה ושומרון" הישר לתוך הבתים של כולנו. מצעד "ריקוד הדגלים", שיושב על בסיס היסטורי-תרבותי עמוק לקשר בין העם היהודי לציון, הוא למעשה מפגן של שנאת מרדכי – זה שאתה מתיימר כנראה לדבר בשמו. ההמן האמיתי נמצא בתוכנו והוא בא לידי ביטוי יום יום במעשה, בדיבורים, של מנהיגינו, של כתבינו. לפעמים זה מתפרץ באופן בלתי נשלט, כמו בן כספית שאמר לאימאם לוד ש"אנחנו בני הבית" פה.

מאיר, גם אתה יודע, כי לא על התרבות לבדה יקום הדו-קיום בארץ. על זכויות דיור, על זכויות נחלת אבות ועצי זית הנטועים בה, על הכרה בזכויות קולקטיביות לאומיות בדיוק כמו בזכויות אישיות. לא ברור למה אתה חושב כי בארץ המשוסעת הזו, עדיף להשתיק ביקורת יהודית במקום להשתיק כניסת צעירים יהודים לשער שכם מוכה המשטרה והאלימות.

מאיר, אפיינת, ניבאת, והטפת מוסר, אך אנחנו לא מוכנות לדו-קיום "עם הדגלים ובלעדיהם", כאשר הדגל שלי הפך להיות סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל. המדינה הצעירה הזו, כבר בשנת 1958 התגאתה בפסיקת בית הדין הצבאי בעניין הטבח בכפר קאסם, כי אנו צריכים להיות מספיק עירניים לזהות מצבים בהם "[מ]תנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!".

בימים אלו, בהם מסתובבים ברחבי הארץ מנהיגים קטנים – יותר או פחות – עם אלוהים בכיס הקטן שלהם, מתעתעים בחסרי הידע והישע, שווה לכולנו, מאמינים ולא מאמינים, להציץ שוב בנכס התרבות שנקרא התנ"ך ובעיקר, בתהילים פרק קכב, פסוק ח'. כאחד הטקסטים המכוננים את התודעה היהודית כבני דת השוחרת שלום ומשפט קובע הפסוק, כי "למען אחי ורעי, אדברא נא שלום בך". מקובל לעגן את הטקסט הזה כאחד מיסודותיה של היהדות, וזו המתחדשת בארצה בפרט, אך יש לזכור כי פסוק ב' מתאר מציאות אחרת. השורה הראשונה בשירו המפורסם של יוסי גמזו שנכתב לאחר מלחמת 1967 – היא היא הסיבה לתחילת כל האירועים היום ב"יום שחרור ירושלים" – מתבססת על פסוק ב' שאומר "עומדות רגלינו בשערייך ירושלים". ומוסיף גמזו וממשיך "ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור. ורק דמעות הגאוה שבעיניים נוטפות דומם על המדים והחגור". שיר זה הוא מופת ודוגמא לדרך בה ירושלים, אלוהים, קדושה ואמונה במעשים טובים לא הושגו בדרכי נועם אליהם מטיפים דורשי הסימטריה, אלא באלימות המלחמה ובכח הנשק, שהפעילה מדינת ישראל.

מודל השינוי והשלום חייב להתחיל בהכרה ששליטה ישראלית בירושלים, וחגיגת הנצחון בריקוד תמים לכאורה של דגלים היתה ועדיין מבוססת על כוח הזרוע. כדי שתשכנע את ההזויים מהשמאל שהם טועים, אתה קודם כל צריך לצאת חוצץ נגד האלימות המדינתית והעצמאית של קבוצות לאומניות המתרבות מדי יום. אהבת ירושלים והשלום אינה יכולה לדור יד ביד עם עיוורון למשפט, לאי-צדק, למשיחיות, שמדרדרת את כולנו משפת הקודש לשפת ביבים, כזו שאנו עדים לה בימים האחרונים.