פירות הביאושים של הגזענות הממוסדת

ועדת החקירה שתדון במחדלים שהובילו לאירועי מאי 2021 ככל הנראה לא תקום משום שהממסד חומק מחקירת מחדליו. ואולי אין צורך, כי מסקנותיה הלא מיושמות של ועדת אור ביחס לאירועי אוקטובר 2000 מתאימות בול

לא. אל תאשימו את פייסבוק וטיקטוק או את הצעירים המוסתים. גם לא את המנהיגות הערבית שלא בלמה. או המחנכים היהודים שלא זעקו. אל תטילו דופי בראשי הרשויות שהתקשו לבלום צונמי. או בשוטרים שלא תפשו מציתים. אל תלינו על השב"כ שלא איתר מסיתים. אל תאשימו את ההמון שזעק "מוות לערבים" בטיילת. ולא נערים שצרחו "אטבאח אליהוד!" ושרפו בתי כנסת. אפילו לא את האימאם שהסית והרב שהדיח.

לא שאין אשמה – יש ובשפע. ויש אחריות, בחלקה פלילית. ויש למצות את הדין. אבל, זה לא הסיפור. העיקר הוא לבחון את אשמתו של ממשל שהרשה לכל זה לקרות, ולא מילא את חובתו לאזרחיו. ולא די בכך, הוא אף תרם במעשיו ובמחדליו לאפליה ולהסתה.

מה כן? האשימו את המנהיגות שנושאת באחריות העליונה. שגילתה אטימות, ולא קראה כתובות שהתנוססו על הקיר. יש להפיק לקחים מכשל המדיניות, שעיקרו גזענות ממוסדת.

סוגיות חמורות יונחו על שולחן ועדת החקירה הבאה, אם תקום. וקיים מצעד נאשמים, שיש לבוא עמם חשבון. ראשונים ברשימת הנאשמים – המחוקקים שאישרו את חוק הלאום, שמחק את מגילת העצמאות, שהבטיחה למיעוט "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור". יוזמיו סרבו במפגיע לעגן בו את עקרון השוויון האזרחי. החוק מיסד בחוקה אפליה משדה התכנון והבנייה ועד זירת התרבות והשפה. הוא הנחית נוק-אאוט לפרצופו כל ערבי שהשלה עצמו שייתכן שוויון אזרחי. החקיקה פגעה קשות לא רק בתושבי לוד – אלא גם בתתי האלופים הדרוזים ובמשפחות השכול בקהילתם. מאשרי החוק האנטי חוקתי נושאים באחריות כבדה למשבר העמוק ביחסי יהודים וערבים.

חשוב להדגיש את אשמת בכירי הממשל, שהובילו הסתה או נתנו לה הכשר. ולמשל, מי שהזהיר מפני "הערבים הנוהרים לקלפיות", ומפני "ח"כים תומכי טרור". ולדוגמא, השרה שהצטלמה עם גזעני הפמיליה, וחברה לארגוני ימין גזעני בביטול אירועי תרבות "שמאל". אשם ראש הממשלה המזוהה עם "הצל". הוא  שפעל בנחישות לחיזוק מפלגת הגזענות הדתית ולהבטחת מושב לבן-גביר בכנסת, בהתעלם מתמונת רב המרצחים בסלון ביתו. והוא שמינה לשר אדם שמתקשה לראות ערבים בחדרי היולדות. "אבו יאיר" שחיזר לאחרונה אחרי קולות האזרחים הערבים במצח נחושה הוא ראשון הנאשמים.

בנוסף, חשוב להכיר במחדל הבכירים, שהבטיחו להיאבק בגזענות אבל שכחו לקיים. ולמשל, איילת שקד שסירבה להדיח את רב המסיתים שמואל אליהו. רשימת התבטאויות כהניסטיות לאורך עשורים לא מנעה ממנו לכהן כרבה של צפת, ולמשוך מהמדינה שכר נאה עבור "תרומתו" לחופש הדת. עתירה בתביעה להעמידו לדין הוגשה לבג"צ בספטמבר 2016, אבל שרת המשפטים סירבה לפעול. בג"צ הורה שיש להעמידו לדין משמעתי, בתום התדיינויות מתמשכות, בספטמבר 2020, אך הוא טרם הועמד לדין, ונותר בכהונתו. אליהו המשיך לשמש כמנהיג רוחני במפלגתה של שקד, ולא חדל להסית. אשמים גם היועץ המשפטי לממשלה, שנכנע לאינטרסים של שקד, ובג"צ – שדן שנים במקום להכריע. זו דוגמא אחת מני רבות.

ואל תשכחו שרים שהבטיחו להנהיג שוויון, אבל קיימו את ההפך הגמור. שר הבריאות ליצמן שהורה להכין תוכנית מתקדמת לצמצום פערי בריאות בין יהודים לערבים, אבל שכח להיאבק כדי לתקצבה. ושר הכלכלה בנט שהחליט בשנת 2014 להשוות את התקציבים למעונות יום, אבל התעלם מכך שחלפו שנים והמעונות ביישובים הערבים לא נבנו. הוא וממשיכיו. בל נשכח את שר האוצר כחלון שעיצב את תוכנית הדגל "מחיר למשתכן", שפחות מ-3% מהנהנים ממנה הם ערבים. והשרים שהבטיחו 15 מיליארד "למגזר" ותקצבו פחות. אלו רק אחדות משפע דוגמאות למעקפים על הדרך לשוויון. דו"חות מבקר המדינה שהתריע – מעלים אבק. השוויון הובטח מן השפה ולחוץ: פרקטיקות הגזענות המוסדית לא שונו.

חיוני לבוא חשבון עם מפקירי השיטור בחברה הערבית. גם אחרי 113 נרצחים ערבים בשנת 2020, לא תוקצב תגבור המשטרה ביישובים הערבים. כוחות לא הוטלו לזירה, גם כש-60% מהנרצחים בישראל היו ערבים. הבכירים שלא שעו לקריאות חברי הכנסת הערבים ולשוועתם של ראשי הרשויות הערביות ומנהיגים בערים המעורבות. שהתעלמו ממשפחות הנרצחים והנרצחות, ומהאזרחים הערבים החרדים מהירי המשתולל. השרים שהפנו עורף להתרעות, שנשק הנצבר בחברה הערבית יופנה לאחים היהודים. ושוב: נתניהו, שרי האוצר, והשרים לביטחון פנים אשמים, וכך שאר השרים, שלא נאבקו על פתרון. השר אוחנה שהכריז לאחר אסון הר מירון שהוא אחראי ואינו אשם הוא האחרון בשרשרת.

חשוב לבוא חשבון גם עם מסכלי המענה לבעיית הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים. כ-35 כפרים שעודם מחכים למענה תכנוני, שהממשלה מסרבת לקדמו. מאה אלף ישראלים חיים בלי תשתיות בסיסיות: מים, חשמל וביוב. לרובם אין גן ילדים ובית ספר בכפרם, וכמובן שאין אמצעי מיגון אלמנטריים.

כ-35 כפרים מחכים עדיין למענה תכנוני, שהממשלה מסרבת לקדמו. מאה אלף ישראלים חיים בלי תשתיות בסיסיות: מים, חשמל וביוב. לרובם אין גן ילדים ובית ספר בכפרם, וכמובן שאין אמצעי מיגון אלמנטריים.

לפחות לחמישה כפרים יש תוכניות מוכנות, שפשוט לא מקודמות: בוואדי אלנעם, אומצה לאחר שני עשורים של משא ומתן תוכנית מתאר, בהיעדר כל הסכמה עם התושבים. התוכנית אינה ישימה, ובפועל 10,000 תושבים נותרו בלא פתרון. בביר הדאג' תקוע מימוש תוכנית היישוב משנת 2006, כי הממשלה מסרבת להקצות לתושבים שטחים חקלאיים. 8,000 תושביו נותרו 15 שנים בלי פתרון. בכפר עבדה, גובשה תוכנית בתמיכת התושבים, אך משך כשנתיים לא קודמה. בכפר אלפורעה מוקפאת משך עשור תוכנית ההכרה לטובת מכרה פוספטים מתוכנן, המסוכן לבריאות האזור. ברחמה וברמת ציפורים, הוכנו תוכניות – והוקפאו. הממשלה הכשילה שוב ושוב מהלכים שהיא עצמה יזמה.

לעומת זאת, הממשלה מממנת בנדיבות יחידה ובה 210 שוטרים, המגבה הריסה של 2500 מבנים בשנה בקרב הבדואים. זו אכיפה מפלה, בררנית לחלוטין, חריגה בהיקפה, ייחודית לחברה הבדואית. זאת בעוד שבמגזר החקלאי היהודי נהוגות "הלבנה" של בנייה בלתי חוקית ועצימת עין. האשמים הם ראש הממשלה, השרים והפקידים, שנתנו יד למדיניות שקידם אורי אריאל וכן המפכ"לים והיועץ המשפטי שאישרו אכיפה שכולה אפליה. ואפילו מבקר המדינה שלא פעל ליישום המלצותיו.

כמו המחדלים באסון הר מירון שהביאו ל-45 הרוגים מיותרים, הפצעים שהותיר השבוע שחלף בחברה הישראלית הם תוצר של מדיניות. ראש הממשלה והשרים נושאים באחריות הכוללת למעשים, למחדלים ולתוצאות שלהם.

ועדת החקירה שתדון במחדלים טרם קמה, וכמו הוועדה הממלכתית לחקר אירועי הר מירון, כנראה לא תקום משום שהממסד חומק מחקירת מחדליו. ואולי אין צורך, כי המסקנות של ועדת אור ביחס לאירועי אוקטובר 2000 הולמות כמעט מילה במילה את אירועי מאי 2021.

ועדת אור קבעה שיש לנהוג בערבים כאזרחים שווים, ולהבטיח היענות הוגנת לצרכיהם, ותקציבים שווים ליישוביהם. שיש לתת מענה ראוי לשאלות הקרקע והתכנון, ולהתמודד עם מצוקת הדיור. שחובה לקיים שיטור הוגן, העונה על צרכי היישובים הערבים והמעורבים, וזוכה לאמון. וגם, שחיוני להיאבק בנחישות בגילויי הסתה. והרי זו התורה כולה, על רגל אחת. אם נחמוק מכך, נמשיך לאכול את הפירות הבאושים של הגזענות הממוסדת.

אום אל חיראן, 2017. צילום: עאישה אבו אלקיעאן
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.