תמונת הנצח-און – צילום בשירות שיח האפוקליפסה

התמונה הוויראלית ביותר בסבב הלחימה הזה פוערת קרע בשמים, ועלינו להמשיך להתבונן בו
שירז גרינבאום

התצלום של אנאס באבא, שפורסם כארבעה ימים לאחר תחילת המבצע הצבאי הישראלי בעזה, הוכתר זה מכבר בתקשורת המקומית והבינלאומית כתמונה הוויראלית ביותר של סבב הלחימה הנוכחי. בעוד שדרני החדשות מלהגים על הצורך ב״תמונת ניצחון״ שתסמן את סוף הלחימה, שוגרה תמונת האי-הכרעה של באבא, צלם של סוכנות הידיעות הצרפתית AFP, וכמו שאומרים – עשתה היסטוריה.

כל אחד מהצדדים [יש כמובן יותר משניים] ניכס את הדימוי הזה לצרכיו. היהודים היללו עשור להמצאת מערכת ״כיפת ברזל״, שצימצמה את הסיכונים הכרוכים ב״ניהול הסכסוך״; ההסברה הישראלית הוסיפה לתצלום איורי ״הבהרה״; עיתונאים ובלוגרים בינלאומיים ופלסטינים בטוויטר הוסיפו לו מידע בנוגע למספר הפלסטינים הבלתי מעורבים שנפגעו מירי ישראלי בתוך עזה, תוך קריאות להפסיק את המצור על הרצועה. במהרה, הוכתר הצילום על ידי גולשים כמועמד לפוליצר, ומשפטים כמו ״זהו דימוי המלחמה הכי יפה שראיתי״ נפוצו לכל עבר, בעיקר בתקשורת דוברת אנגלית ועברית, בזמן שבתקשורת דוברת ערבית עסקו יותר בספירת ילדים מתים.

לרגע אחד, לפני שהפך לבדיחה מקאברית שחוגגת חשיבה בינארית, דחק הספקטקל האפוקליפטי את המראות הקשים על הקרקע שהתקשורת מורגלת בהם, ואת מעשי הלינץ׳ האימתניים שהשתוללו לאור המצלמות. לרגע, כולם.ן עצרו (מטאפורית כמובן) כדי להתפעל משני כוחות ״טבע״ לפני התנגשות, במצב פוטנציאלי של השהיה. לרגע השתתקו דיווחי הסטטיסטיקה של נפילות, נפגעים ויירוטים אל מול רישומי האור, שנראו כפורצים מן האדמה ומופיעים בשמים ככוחות גוג ומגוג; שוויוניים לכאורה אך שונים באופיים החזותי, ואין יד אדם בנמצא שתוכל להכניעם.

נראה שקל יותר להסתכל לעבר השמים מאשר בנעשה על הארץ בימים אלו. המבט מעלה, המבט הדתי אם נרצה, מבקש תשובה במקום ובזמן אחר מהכאן והעכשיו. בעוד השיח הדומיננטי של ״הם״ ו״אנחנו״ המבקש הכרעה גועש, התצלום של באבא עונה לו על משאלת לב כמוסה: להביט לשמים ולראות בעיניים באיזה צד נמצאת האמת הגדולה, האבסולוטית. האם בצד של חרבות האש של החאמס או בצד החיצים הלולייניים בשירות הצבא המוסרי בעולם.

האם זהו עוד מופע של צילום תיעודי בשירות השיח האפוקליפטי? כתבה סוזאן סונטאג אחרי 9/11: ״[הצילום] הראוותני הוא חלק בלתי נפרד מן הנרטיבים הדתיים, שבאמצעותם הובן הסבל לאורך ההיסטוריה המערבית״. כפי שאנחנו כבר יודעות, קל יותר לצרוך המחשה ויזואלית להיגיון הצבאי של חתירה למגע בצורה סטרילית וליטרלית, תוך שירת הלל לטכנולוגיה, מאשר לצרוך עוד תמונות של פנים מרוטשות.

״אין מלחמה ללא צילום״, קבע ב-1930 האסתטיקן ארנסט יונגר. ואכן, מאז המצאתו הצילום מתעד הישגים צבאיים כמו גם את המחיר והחורבן שלהם. לשני סוגי התיעוד מיועד תפקיד חשוב בתיווך נרטיב המלחמה. התיווך הנפוץ ביותר לתצלום של באבא, התנסח במשפטים כגון: ״מלחמת האור בחושך […] בין כוחות הרס לכוחות הגנה״. כך נכתב באינסוף תגובות ורי-טוויטים, גם למשל ב״הארץ״ על תמונה דומה של השמים הבוערים. מיותר לשאול, למרות שהתשובה מונחת לפנינו כנפל רקטה, מי בצד של ״האור״ ומי בצד ״החושך״. עצם השאלה משתף פעולה עם ההיגיון האפוקליפטי החולש על השיח, שבמסגרתו רק צד אחד יעמוד אחרון לקבל את אלוהים בשערי הארץ הקדושה.

בניסיון דון קישוטי להזיז את גלגלי הזמן לאחור, אני רוצה להפנות את תשומת הלב אל המרווח, הריק, או הקרע, שנמצא במרכז התצלום של באבא. המרווח הזה מסמן את הזמן עד רגע ההתנגשות בין טכנולוגיות המלחמה, אבל הוא גם מסמן את האפשרות שלא תתקיים התנגשות כלל. והכוונה כמובן אינה לעודד הפקרה של הציבור הישראלי לירי הרקטות, אלא להתבונן במרווח הזה ולהתמסר לעצירה המלאכותית שתמונה מאפשרת. שהרי הצילום (גם) מאפשר לנו לזקק שקט מתוך כאוס. אולי התשובה לשאלה מדוע הפך התצלום הזה ויראלי נמצאת דווקא במרווח, בפוטנציאל לגשר שלא ניתן לראות עכשיו. הוא מעודד התמסרות להַיְשרת מבט אל מצב של מבוי סתום.

הצילום הזה מכיל מרווח עבור הדימיון, ובכך מתנגד ביד אחת למהלך הפתולוגי של ההיסטוריה, וביד השנייה לכפיפות מוחלטת של הצילום התיעודי לשיח האפוקליפטי

אמר פעם ג׳יימס בולדווין: ״לא כל מה שאנו מישירים אליו מבט ניתן לתיקון, אך דבר לא ניתן לתיקון ללא הַיְשרת מבט״. תיקון הוא כמובן משאלת תם בזמן משבר המשילות החמור שידע המקום הזה. אך בניגוד לתצלומים הרבים שהופצו שמקפיאים את רגעי היירוט עצמם, הצילום הזה מכיל מרווח עבור הדימיון, ובכך מתנגד ביד אחת למהלך הפתולוגי של ההיסטוריה [בפארפרזה על ג'ורג'ו אגמבן], וביד השנייה לכפיפות מוחלטת של הצילום התיעודי לשיח האפוקליפטי.

בסוף סרטו של יותם פלדמן, ״המעבדה״ (2013), על תעשיית הנשק הישראלית, מתאר פילוסוף המלחמה שמעון נווה בלוליינות מילולית שמזכירה את תוואי האש של כיפת ברזל, כיצד עבורו ״האחר״ הוא צוהר לשיפור עצמי, מרחב ליישום אד-הוק של מיומנויות קרב חדשות. האינסטרומנטליזם הצבאי הזה, המקבל משנה תוקף מכלכלת המלחמה, רואה ב״אויב״ פוטנציאל לאבולוציה, בהגזמה – צוהר לגאולה. זה ניסוח משוכלל, שמבטיח את האפוקליפסה לא כאירוע חד פעמי של הכרעה, אלא כמשך.

ולכן, החיפוש אחר תמונת נצח-און הוא פיקציה, שעיתונאים ופוליטיקאים ישראלים משתפים איתה פעולה כמקהלה מתוזמרת. זו כנראה הפעם הראשונה בסבבי הלחימה בין ישראל ועזה, שתמונת הנצח-און היא קרע בשמים. ואנחנו מחויבות.ים להמשיך להתבונן בקרע הזה עד שימצא לו איחוי ופתרון. גם אם נצטרך לחכות בשבילו עד קץ הימים.

 

שירז גרינבאום היא צלמת בקולקטיב ״אקטיבסטילס״ ועורכת ספרי צילום ואתר ״מעלעלת״, יוזמת פרויקט ״להאיר את הבית״ – שיח על דור שני להלם קרב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.