הציונות השקופה של הפמיניזם הדתי

מחשבה פמיניסטית, מעצם טיבה, היא רדיקלית, עוברת מהאישי והפרטי ביותר ועד לציבורי ולמנגנוני-העל המארגנים את החברה. מחשבה פמיניסטית, דתית במיוחד, לא יכולה לאשר הפרדות, מחיצות, שימוש אינסופי בכוח, אובדן של חיי אדם • פרידה מהפדלחושיות
רוני צורף

רגע לפני פתיחתו של סיוט "מבצע החומות" התרחשה סערה בכוס התה של הפייסבוק, עם ההודעה על סגירת הקבוצה המיתולוגית "אני פמיניסטית דתיה ואין לי חוש הומור", או בשמה המקוצר – הפדלחושיות, שהחל מסוף חודש מאי תפסיק את פעילותה ותאורכב לצמיתות. האמת, וכפי שמנהלות הקבוצה אמרו בעצמן, היה כבר ניתן לסגור את הקבוצה הרבה לפני כן. אחרי כמעט עשור של פעילות שבמהלכו, ובעיקר בראשיתו, הקבוצה הצליחה ליצור שפה משותפת בין נשים דתיות, מקום בטוח לפורקן, למחשבה ולניסוח התנגדות, היה ניכר מזמן שהרוח החלוצית כבר איננה ושאולי כבר אין צורך בקיומה של הפלטפורמה הזו.

לצערי, אי הרלוונטיות של הקבוצה לא נבעה מניצחוננו על הפטריארכיה הדתית וחיסולה, אם כי החברות בה יודעות לספר (ומעידות על כך בעיקר עכשיו לקראת הסגירה) על כמה וכמה שינויים משמעותיים בחייהן ובהתנהלות הקהילתית שלהן שהתאפשרו הודות לפעילות הקבוצתית. ישנן סיבות מגוונות לשינוי שהתחולל עם הזמן באופייה של הקבוצה – הגידול המסיבי שלה, וההפיכה למעין קבוצת-על המונה כ-17 אלף חברות, התמורות באופני השימוש בפייסבוק לאורך העשור האחרון, כמו גם השינויים במידת ההזדהות של הדמויות הבולטות בקבוצה עם הרעיון הראשוני. בקיצור, הרבה מים עברו בנהר הפדלחושי. למרות השינויים, הסגירה של הקבוצה מתקבלת כעת ברגשות מעורבים, פורקן נוסטלגי של העלאת פוסטים מהעבר, סיכומים אישיים ורפלקציות שונות על ההתרחשויות שהיו. כל הסערה הזו התרחשה בכמו עולם מקביל ואפילו אסקפיסטי למציאות הפוליטית והקיומית באחד עשר הימים האחרונים.

"פמיניזם דתי" בישראל, משמעו – פמניזים דתי ציוני, כלומר קבוצת הפמיניסטיות מקרב הציונות הדתית. קבוצות פמיניסטיות חרדיות, לדוגמא, מתנהלות במרחבי פייסבוק נבדלים. כמובן שהקבוצה כוללת בתוכה נשים שלא נכללות בציונות הדתית כיום, כדוגמת נשים קונסרבטיביות או רפורמיות, אך רובן ככולן מנהלות או ניהלו ממשקים משמעותיים עם הציונות הדתית, והשיח בקבוצה מופנה כנגד הפטריארכיה המתקיימת במרחב סוציולוגי זה. עם זאת, המילה "ציונות" לא נוכחת בשם של הקבוצה. הפמיניזם של הפדלחושיות הוא פמיניזם כנגד הדת, אבל לא כנגד המדינה. העמדה הציונית של הפדלחושיות היא שקופה. מובנת מאליה. כיאה לשיח הפוליטי הכללי בישראל שצבוע בגווני ימין, יהיה ניתן לאתר בקלות אמירות ימניות שונות שעוברות כמו בלי בקרה. התנגדות משמאל, לעומת זאת, תזכה לתגובות המסמנות היטב את גבולות השיח הלגיטימיים ועשויה להימחק מהקבוצה. אך החלוקה המדומיינת של ימין ושמאל בישראל היא לא העניין כאן, אלא השקיפות הציונית של הפמיניזם הדתי.

הקבוצה מסכימה לכל. הפמיניזם הדתי לא מתנגד, גם לא כשמדובר באחיזה של משטרת ישראל במסגד אל אקצא, הפמיניזם הדתי הוא יהודי בדלני, וציוני במובהק

היכולת לנהל שיח פמיניסטי ער שיש בו התבוננות רפלקטיבית בפעילות משמעותית ברשת החברתית בעשור האחרון – כל זה במקביל לאלימות משטרתית, לנישול של מאות משפחות פלסטיניות משטחי ישראל, למחיקה של בתי מגורים, להרג של מעל 60 ילדים – היא העדות לעיוורון המשמעותי של הקבוצה ולסיבה לחוסר הרלוונטיות שלה. הקבוצה מסכימה לכל. הפמיניזם הדתי לא מתנגד, גם לא כשמדובר באחיזה של משטרת ישראל במסגד אל אקצא, הפמיניזם הדתי הוא יהודי בדלני, וציוני במובהק.

מחשבה פמיניסטית, מעצם טיבה, היא רדיקלית, היא כזו שעובר מהאישי והפרטי ביותר ועד לציבורי ולמנגנוני-העל המארגנים את החברה ורואה את הפגיעה השורה בכל. העיסוק במצבן של נשים, הוא כזה שמוביל לדיון על תפיסות הקשורות במיניות ובבעלות, הוא כזה שמציף את סדר הגודל האסטרונומי של פגיעות מיניות, של גילוי עריות, וחושף את כוחנותה של המערכת המשפטית והיעדרו של החוק. כשאת פמיניסטית, את יודעת שלא תעבור פינה מבלי שתתגלה לך הזוועה, שאין מקום שלא זקוק להתנגדות. מחשבה פמיניסטית-דתית היא כזו שיודעת לתרגם את העדרו של החוק אל ההקשר הדתי – מה ההשלכות של אי החיוב של נשים במצוות, מה הן זכויות היתר שגברים קיבלו מעצם היותם נתינים שווים, מהי שקיפותו של מושג "הציבור" הדתי, ה"כולם" הזה שאנחנו אף פעם לא נספרות לתוכו, נדחקות ממנו לשולי בית הכנסת, למאחורי המחיצה, נידונות להתבוננות.

מחשבה פמיניסטית ככלל ומחשבה פמיניסטית דתית במיוחד היא כזו שלא יכולה לאשר את ההפרדות, את המחיצות, את השימוש האינסופי בכוח, את האובדן של חיי אדם. העמדה הנשית היא קריאה פוליטית מעצם טיבה. מעצם העדות שנשים נושאות על גופן, ממערכות היחסים שאנחנו מנהלות, מהטיפול בילדים קטנים או בהורים מבוגרים או בקרוב עם צרכים כלשהם. עמדה כזו לא יכולה להיות אדישה או להיאחז במסכים, היא לא מסוגלת לעיוורון. כשהיא נענית לו היא כמו לא קיימת יותר. לא רלוונטית.

רוני צורף היא כותבת שירה וחוקרת אמנות יהודית וישראלית

תמונת הקאבר של הקבוצה "אני פמיניסטית דתיה ואין לי חוש הומור". דימוי: אריאלה מטר
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יאיר זילברברג.

    על פי זה אין אפשרות לפמניזם ימיני? נגזר על העמדה הפמינסיטית להיות משויכת תמיד לשמאל ובעיקר לזה הפוסט ציוני?