האם גב' קליש רותם היא ראשת העיר ליהודים בלבד?

עמרם מצנע היה ראש עיריית חיפה בתקופת האינתיפאדה בשנת 2000. כתושב העיר וכאיש מקצוע הייתה לי ביקורת קשה על המדיניות שלו כלפי העיר וכלפי הקהילה שלי. דבר אחד מהותי ארצה למנות בשבחו של האיש. באוקטובר 2000 מר מצנע מנע את הסכנה שבחיפה ייפלו חללים מקרב קהילתנו הערבית-פלסטינית מאש המשטרה. בתחילת אוקטובר 2000 התקיימה הפגנה גדולה של ערבים ויהודים בוואדי אל-נסנאס, במחאה על מעשי ההרג והרצח של אזרחים ערבים בידי המשטרה. באותה הפגנה היו עימותים בין המפגינים לבין המשטרה שעל פי דוח ועדת אור (ועדת חקירה ממלכתית לבירור אירועי אוקטובר 2000) השתמשה "באלות, בירי גז מדמיע ובגלילוני גומי" (ועדת אור, שער שני, סעיף 94).

בכתבה "היום בו נמנעה בחיפה שפיכות דמים" במגזין דבר מה-30.10.2020 מתואר כיצד מצנע קיבל במהלך ישיבת מועצה הודעה על מהומות בוואדי, ונאמרו לו שהמשטרה עצרה מפגינים ונערכת להסתערות. מצנע מספר: "החניתי את הרכב וצעדתי לכיוון הכיכר. מפקד המחוז, דב (שכטר), סיפר לי על ההתרחשות ואמרתי לו שאגש לדבר עם האנשים. הוא אמר לי: 'אל תעז, הם חמים וזה מסוכן', והוסיף, 'תן לי עשר דקות. אנחנו מוכנים, מסתערים ומפזרים'". וכשמצנע נשאל 'איך הגבת?' הוא משיב, "אמרתי שאני חושב שעדיף לדבר ולסיים את האירוע בדו-שיח. חיפה היא לא עיר כמו ערים אחרות. אפשר וצריך לסיים את זה אחרת. אני מכיר שם את האנשים". מצנע מוסיף שמפקד המחוז "בשום אופן לא הסכים. אמרתי לו שאני עושה מה שאני מבין ונכנסתי פנימה לתוך ההפגנה.". בדו"ח ועדת אור נכתב, באותו ההקשר, ש"העימותים נמשכו עד לסביבות השעה 19:30 בערב. אז הגיעו למקום ראש עיריית חיפה, עמרם מצנע, וגם חבר הכנסת עסאם מח'ול, אשר הצטרפו לנסיונות לנהל משא ומתן בין הצדדים. בסופו של דבר הוסכם על פיזור ההתקהלות, ובמקביל הסכימה המשטרה לשחרר את העצורים בהם החזיקה." (ועדת אור, שער שני, סעיף 94).

זהו אקט מנהיגותי של מר מצנע כראש עיריית חיפה, שהפגין יוזמה, העזה, חשיבה מחוץ לקופסה, וקיבל החלטה אסרטיבית, המנוגדת להמלצות המשטרה. מר מצנע ידע שהוא מכיר את העיר ואת תושביה הרבה יותר טוב מאשר המשטרה. וחשוב באותה מידה, מצנע פעל, מנקודת מבטי, באותן שעות כראש העירייה של כל תושבי חיפה. חשוב לזכור ולשבח גם את התפקיד המנהיגותי שחבר הכנסת עסאם מח'ול קיבל על עצמו באותו היום, כמו גם נבחרי הציבור הערבי בעיר ומנהיגים מהקהילה. ח"כ מח'ול מרואיין גם הוא באותה כתבה:

"הייתה לנו שפה משותפת עם מצנע. הייתה שפה משותפת גם עם אחרים אבל הוא היה יותר אמיץ מאחרים. הוא גנרל עם ראש על הכתפיים והוא עצר את האפשרות שתהיה שפיכות דמים בחיפה. אם הייתה אז שפיכות דמים, פניה של חיפה היו אחרות מאז ועד היום. חכמה של שלטון, במקרה הזה שלטון מקומי, חסכה לעיר הזאת הרבה…" (מגזין דבר, 30.10.2020).

לדאבוני, מאז שהחלו האירועים האחרונים לא ראינו את ראשת עיריית חיפה הגב' עינת קליש-רותם מקבלת על עצמה תפקיד מנהיגותי כפי שעשה מר מצנע בזמנו. אנחנו לא חווים את "החוכמה של השלטון המקומי" שעליה דיבר מח'ול. ראשת העירייה אינה מתנהגת כראשת העיר שלנו – הקהילה הערבית-פלסטינית. בקרבנו קיימת הרגשה שקהילתנו החיפאית הולכת ומתפרקת לנו מול העיניים, ומנהיגות עירונית – אין.

בשנת 2000 הסכנה ארבה לקהילתנו בחיפה במרחב הציבורי ומחוץ לבתים שלנו. הסכנה ארבה לנו בעיקר בנקודות בהן התקיימו ההפגנות. בשנת 2000 הסכנה נשקפה לנו מצד המשטרה בלבד. באירועים של הימים האחרונים מצטרפות אל המשטרה מליציות מזוינות, של יהודים קיצוניים, מתוך העיר ומחוצה לה (בחיפה כמו במקומות אחרים), כשהסיסמה העיקרית שלהם היא "מוות לערבים". הם יוצאים בהמוניהם, בליווי "כוחות הביטחון/האלימות", כדי לפגוע בנו. אנחנו לא מאוימים רק במרחב הציבורי אלא גם בתוך הבתים שלנו. קהילתנו כולה מאוימת; ילדים, הורים, צעירים/ות, מבוגרים/ות… האיום אמיתי, הם יוצאים למסעות במטרה לבצע פוגרומים בנו וברכושנו, ולפעמים גם מצליחים לפגוע.

הנה דוגמה לשם המחשה. בתאריך 13.5.2021 ידעה קהילתנו שאותן מליציות יהודיות מתכננות מתקפות על בתים ועל שכונות ערביות. אנשי המליציות הודיעו על התארגנותם ועל תכוניותיהם באופן גלוי דרך המדיה החברתית. בנוסף, במשך כל היום הם התאספו והתארגנו במרחב הציבורי החיפאי. בטוחני שהעירייה והעומדת בראשה ידעו על כך. בשעות אחר הצהרים נפגשנו, מנהיגים ותושבים, בוואדי אל-נסנאס, כדי לחשוב על איך ניתן למנוע את הפוגרומים המתוכננים נגדנו. הייתה איתנו הסגנית הערבייה של ראשת העירייה, שהירה שלבי, אבל לקליש-רותם לא היה כל זכר. בשעות הערב של אותו היום כשהמיליציה היהודית הוציאה את האיום שלה אל הפועל, והתקיפה את שכונתנו "עין הים", הרכב המוביל של שיירת הרכבים המתקיפים היה רכב של "כוחות הביטחון/האלימות". היינו שם קבוצה של תושבות ותושבי השכונה הערבים. החלטנו שאנחנו עומדים בשכונה, בדרכי שלום, כדי להשרות הרגשת ביטחון מסוימת למשפחות ולילדים בתוך הבתים.

באותו היום, הדברים לא הסתיימו במתקפה של שיירת הרכבים. בלילה ניסה המון להתקיף אותנו רגלית דרך שכונת שפרינצק, בקריאות "מוות לערבים". כל זה מתרחש ואת קליש-רותם אין רואים. עד לרגעים אלה ראשת העירייה לא הגיעה אלינו. גב' קליש-רותם, בפועלך כך את מחזקת את המתקיפים. את מעבירה לנו מסר שאת לא ראשת העירייה של כל תושבי העיר.

לפני שלושה ימים, צפיתי בסרטון וידאו שבו מופיעה האלה אבו נסאר, תלמידה בבי"ס התיכון האיטלקי. האלה ושתי אחיותיה הותקפו בחצר ביתן שבמושבה הגרמנית, על ידי אחת המליציות היהודיות. היא מעידה באותו הסרטון ש"מה שהכי הפריע לי שהמשטרה עמדה משני הצדדים וראתה איך יותר מ-50 גברים תוקפים שלוש בנות מבלי לעשות כלום… אני ואחותי הלכנו להזעיק עזרה משוטר, וביקשנו ממנו רק לעזור לנו ולגרום למתנחלים לעזוב את המקום. האבנים שנזרקו עלינו נתכו כמו טיפות גשם, וכשביקשנו עזרה הוא הוציא מקל ודחף אותנו. זאת אומרת בנוסף לאלימות שחווינו מהמתנחלים, גם מהשוטרים אנו מותקפים".

ומה בפיה של תלמידתנו/בתנו האלה לאחר כל מה שהיא ואחיותיה חוו? בפיה דווקא מסר של שלום. אני גאה בך, האלה, שלנוכח כוחות השנאה והתוקפנות פיך מדבר שלום, כמו רוב הקהילה שלנו: שלום, אבל לא תבוסתנות וכניעה. אנחנו נאבקים על הזכות לחיים. אנחנו נאבקים על הזכות לביטחון. אנחנו נעמוד מול כוחות ההרס; המיליציות מצד אחד ואנשי הביטחון (האלימוּת) מצד שני. אנחנו עומדים עם דאגה ופחד בלב מעוצמת השנאה שלהם כלפינו, אבל בשום אופן לא נשתפן. נגן על היקר לנו מכל, על החיים ועל הביטחון של ילדינו בתוך בתינו.

ובחזרה לראשת העירייה. יכול להיות שאין לך, גב' קליש-רותם, את העוז ואת כוחות הנפש לחצוץ בין המפגינים לבין המשטרה, כפי שהיו למר מצנע בשנת 2000. כתושב העיר אני יכול להבין – אך לא לקבל – את הפחד שלך. אך במקרה של המתקפות של המליציות עלינו ועל בתינו אין לך שום תירוץ. אלפי תושבי עירך עמדו בפני סכנה ממשית וחלקם אף נפגעו. מתקיפים אותנו לא כי אנחנו אלימים. מתקיפים אותנו בגלל העובדה שאנחנו ערבים. הם רוצים "מוות לערבים" ואת חייבת לעשות משהו בנדון. בשטח, לא במשרדי "המטה" שלך. אני מדמיין לעצמי תסריט שבו את מובילה נציגי עירייה, אנשי דת יהודים, מוסלמים ונוצרים, יחד עם ומנהיגות ומנהיגים אחרים מהקהילה. אתם עוברים משכונה לשכונה בעירנו חיפה, יום אחרי יום. בטוחני שהייתם מצליחים להשרות אווירה בטוחה יותר לאבות, לאימהות ולילדים המפוחדים. בטוחני שהייתם מצליחים להוריד את רף האלימות נגדנו. בטוחני גם, שמולכם המשטרה לא הייתה מפעילה אלימות, ואולי גם הייתה מורידה את רף האלימות שלה כלפינו.

למזלנו, עד כה, לא נפלו חללים בעירנו חיפה. כל זה קורה בזכות הערנות שלנו, ההתארגנות של קהילתנו בשכונות השונות והסולידריות חסרת התקדים שאנשים מפגינים בימים אלה. כל זה קורה בזכות ארגוני החברה האזרחית שלנו. הרוח הזאת וההתארגנות האזרחית הזאת מצליחה להחזיר, ולו באופן חלקי, את הרגשת הביטחון לילדינו, להוריהם ולקהילה בכלל. אני גאה מאוד בקהילה שלי ושמח להשתייך אליה. אני תוהה איך את, הגב' קליש-רותם, מרגישה כלפי קהילתנו הערבית-פלסטינית בימים אלה.

ד"ר אליאס זיידאן הוא יועץ ארגוני ועמית הוראה באוניברסיטת חיפה