תיאוריה פורצת דרך של אדריכלות ודאגה

ספרה של האדריכלית שלי כהן העוסק בפרויקטים אדריכליים שהוקמו למען קבוצות מוחלשות בישראל ובגדה המערבית הוא טקסט חשוב וביקורתי ועם זאת ידידותי לכל המתעניינים.ות בסביבת חיינו הבנויה, על משמעותה החברתית והפוליטית
חן משגבחן משגב

חוקר, כותב ופעיל פוליטי. גיאוגרף, מתכנן ערים וחוקר מגדר ומיניות, עמית פוסט-דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

בשני העשורים האחרונים תפסה הגישה הביקורתית מקום רב יותר ויותר בשיח המרחבי, גם אם בעיקר בחוגים אקדמיים, ופחות בציבור הרחב או אפילו בשיח המקצועי, כלומר בקרב מעצבי המרחב – מתכננים, אדריכלים, אדריכלי נוף וכדומה. הגישה הביקורתית, החלה כמהלך מפרק שהעלה לדיון שאלות וסוגיות היסטוריות, חברתיות ופוליטיות בתחומים שונים של מדעי החברה, והיא הגיעה באיחור מה גם אל תחומי העיסוק המרחביים, ובעיקר לתחום התכנון המרחבי, אדריכלות, גיאוגרפיה ואדריכלות נוף בתחילת שנות האלפיים. יחד עם זאת, הדיון הביקורתי במרחב הישראלי כיום, בפתחו של העשור השלישי של שנות האלפיים עודנו מוגבל למדי, ומתרכז בכתיבה ומחקר אקדמיים מחד גיסא; אבל גם נחוץ עד מאד, בעיקר בעולם המקצועי, זה שמשפיע ישירות על האופן בו ייראה וינוהל המרחב בו אנו חיים, מאידך גיסא. ספר חדש של החוקרת, האוצרת והאדריכלית שלי כהן, תורם תרומה חשובה לשיח על ביקורת המרחב והאדריכלות בישראל.

ספרה של כהן ״אדריכלות ודאגה: אתיקה ואסתטיקה ביוזמות חברתיות באדריכלות״ רואה אור בהוצאת רסלינג ומסכם מחקר רחב יריעה שהמחברת ערכה בעשור האחרון. היא בחנה את ההיבטים האתיים, החברתיים והאסתטיים של האדריכלות בפרויקטים אדריכליים שהוקמו למען קבוצות מוחלשות בישראל ובגדה המערבית בעשור ומחצה האחרונים. הפרויקטים כללו את ספריית גן לוינסקי שבשכונת נווה שאנן בת״א, פרויקט שתוכנן על ידי האדריכל יואב מאירי, והוקם בשנת 2009 כמרכז עבור אוכלוסיית ילדי הפליטים ומהגרי העבודה החיים בשכונות דרום ת״א הממוקמות בסמיכות לגינה; בית ספר לילדי שבט הג׳האלין בוודאי אבו הינדי שבשטח סי בגדה המערבית, פרויקט של שיפוץ והרחבה למבנה קיים שהקימה הקהילה הבדווית והובל על ידי קבוצת אדריכלים איטלקים בשיתוף הקהילה המקומית וארגוני חברה אזרחית; ופרויקט ״בלי גדר״, פרויקט שיקום ושינוי מערך חצרות מוזנחות בחמש כניסות של בתים משותפים בבת ים, פרויקט שהובילו האדריכליות אדית גזין ומיכל שרייבר גלבנדורף במסגרת הביאנלה הבינלאומית לאדריכלות הנוף העירוני בבת ים בשנת 2010.

בית הספר לילדי שבט הג'האלין בוואדי אבו הינדי, 2010. צילום: שלי כהן, בשנת 2013

ספרה של כהן ממשיך מסורת, מצומצמת למדי אך בעלת חשיבות, של ביקורת המרחב הישראלי. ביקורת זו לא התקיימה אך ורק בין כתלי האקדמיה, שם בלטו חוקרות וחוקרי מרחב ביקורתיים בשני העשורים האחרונים. חוקרים כמו טובי פנסטר, אורן יפתחאל, חיים יעקובי, ארז צפדיה, רווית חננאל, מירב אהרון-גוטמן ואחרים, תרמו תרומה חשובה להתרחבות השיח והמחקר בנושא חשוב ומשפיע זה. לצד השיח האקדמי הער, ביקורת המרחב קיבלה ביטוי גם במסגרת תערוכות חשובות כגון תערוכת ״הפרויקט הישראלי – בנייה ואדריכלות 1948-1973״ שאצרו האדריכל צבי אפרת והאוצרת מאירה יגיד-חיימוביץ׳ בשנת 2004 במוזיאון ת״א, ובמסגרת החברה האזרחית בה ראויה לציון במיוחד עמותת המתכננים והאדריכלים ״במקום- למען זכויות תכנון״, שנוסדה ב1999 על ידי טובי פנסטר, חיים יעקובי ויואב ויינברג. עמותת במקום שמה לה למטרה לחזק את הקשר בין זכויות אדם ותכנון מרחבי בישראל מתוך גישה ביקורתית חברתית ופוליטית פורצת דרך.

ספרה של שלי כהן

שלי כהן הייתה כבר קודם לכתיבת הספר הנוכחי חלק ממגמה זו, ואף השיאה לה תרומה משמעותית כאוצרת הגלריה בבית האדריכל בעשור שבין 2001-2011. במסגרת הגלריה אצרה כהן, לעיתים עם שותפים ושותפות כגון חיים יעקובי ונעמה מישר, שורת תערוכות ביקורתיות, וביניהן סדרת התערוכות ״מקומי״ והתערוכה ״הפרדה״, וערכה קטלוגים חשובים וספרים שהעלו סוגיות חשובות כגון דיור, ג׳נטריפיקציה או חומת ההפרדה לדיון ביקורתי ולשיח הציבורי והמקצועי. בשנים האחרונות משמשת כהן חברת הנהלה בעמותת ״במקום״, כלומר היא מעורבת באופן עמוק ורב שנים בהתפתחות השיח המרחבי הביקורתי והטמעתו בעבודה הפרקטית ובחיבור בין העולם התכנוני ועולם זכויות האדם, והספר הנוכחי הוא עוד ביטוי למעורבותה הפעילה, נדבך נוסף בעבודתה רבת השנים ובמאמץ להטמיע חשיבה ביקורתית, חברתית ופוליטית בעשיה ובשיח המרחבי בישראל.

יחד עם זאת, כהן מבקשת בספרה, כאדריכלית, להבחין בין אדריכלות לתכנון מרחבי, הבחנה שהיטשטשה לא מעט בשני העשורים האחרונים. אדריכלות, לדבריה, היא ״האמנות והמדע של עיצוב מבנים וסביבתם מהיבטים של אסתטיקה, פונקציה וטכנולוגיה; היא מתמקדת בעיצוב האובייקט האדריכלי – הבניין – אך במובנה הרחב עוסקת בעיצוב הסביבה ובכלל זה המרחב האורבני ועיצוב הנוף״ (עמ׳ 16). מולה ניצב התכנון המרחבי ה״בוחן כיצד אפשר לתכנן ולנהל קרקע, צורות מרחביות, משאבים ויחסים חברתיים בקני מידה שונים ולמטרות שונות״ (שם). כהן מדגישה כי הספר מתמקד באדריכלות, שכן הפרויקטים הנידונים ומנותחים בו בהרחבה מצויים בקטגוריה זו, ויחד עם זאת היא מציינת כי הדיון הביקורתי באדריכלות הושפע מאד מביקורת התכנון המרחבי, ומשמשת לעיתים קרובות רקע תיאורטי למחקר. זוהי סוגיה חשובה שרלוונטית מאד לספר זה, שכן היא פותחת מהלך נחוץ לחידוד ההבחנה בין העולם התכנוני והשיקולים העומדים בפני המעורבים בו בפועל לבין העולם האדריכלי וציבור האדריכלים ששיקוליו שונים לעיתים.

שלי כהן. מעורבת באופן עמוק ורב שנים בהתפתחות השיח המרחבי הביקורתי והטמעתו בעבודה הפרקטית ובחיבור בין העולם התכנוני ועולם זכויות האדם

הדיון שבספר סדור, מובנה ובהיר. הסבריה התיאורטיים והמתודולוגיים של כהן נמנעים לרוב מז׳רגון המאפיין אדריכלים או אנשי אקדמיה, מה שהופך את הקריאה בו לנעימה וברורה, ובעיקר מרחיב את קהל היעד לציבור הרחב המתעניין במרחב ובסביבה הבנויה שבה אנו חיים, על משמעותם החברתית והפוליטית.

כהן מעלה שאלות מרכזיות ביחס לביטויי המחויבות לאחר, לחלש ולשונה, בקרב האדריכלים המעורבים בפרויקטים הנדונים, במודעות ליחסי הכוח החברתיים והפוליטיים, ובאופן שבו הם ניכרים במניעים לתכנון, ביוזמה, בהתארגנות ובהליכי התכנון של פרויקטים אלה, יחד עם תוצריהם האסתטיים. את השאלות הללו מתרגמת כהן לסדרת קריטריונים שעל פיהם נבחרו הפרויקטים שבהם דן הספר: המניע האתי של האדריכלים, תכנון לקבוצות מוחלשות, עירוב המשתמשים בפרויקטים, ופרויקטים שמציעים פרשנות אדריכלית לצרכים חברתיים ולמניעים אתיים. אופני היישום של הקריטריונים הללו הופכים למוקד הדיון בפרקים השונים של הספר, ולפיכך מציעים חתך תמטי של דיון, ולא דיון מפורט וניתוח נפרד של כל פרויקט ופרויקט, כמקובל במחקרים רבים כיום. מבנה זה מקל מאד את הדיון ההשוואתי ואת ניסוח התובנות העולות מפרויקטים נקודתיים ומרוחקים, כאלה שלכאורה אין כל קשר ביניהם, לכדי אמירה משמעותית וניסוח תיאוריה פורצת דרך של אדריכלות ודאגה.

ובכן, מהי אדריכלות ודאגה? כהן מבארת כי כותרת הספר מפנה לאתיקה של הדאגה (ethics of care) ומכוונת להסתכלות במניעים המוסריים של יוזמות אדריכליות וחברתיות שקמות כמענה לצרכי תכנון שהרשויות והשוק אינם ממלאים או מזניחים. האתיקה של הדאגה היא תפיסה פמיניסטית של הפילוסופיה של המוסר שהתפתחה בעשורים האחרונים של המאה ה-20, והיא מציבה את האכפתיות ואת הקרבה לזולת במרכז הדיון האתי. כהן שואלת את מושג הדאגה מהתיאורטיקנית ג׳ואן טרונטו, שפיתחה אותם בהקשרים של מדע המדינה ולימודי מגדר, ועושה בהם תרגום ושימוש פורצי דרך בתחום האדריכלות וביקורת המרחב. הספר מבקש, כאמור, לבחון את מניעי האדריכלים ביישום וניתוח מושג הדאגה בתכנון. על אף שהתחום הרגשי שאליו מתייחס בהרחבה מושג הדאגה של טרונטו, זר למדי לעולם האדריכלות, עולם מקצועי למדי, בוחרת כהן להשתמש בו על מנת לעורר ״חשיבה רעננה על מחויבות האדריכל״ (עמ׳ 14). הספר בהחלט מממש את ההבטחה הזו.

תובנה חשובה שעולה מהמחקר היא כי ההבחנה של טרונטו בין מעשה שמטרתו קידום עצמי או יצירה לבין דאגה מתמוססת בפרויקטים שבהם יצירה אדריכלית המקדמת יעדים מקצועיים משולבת בעשייה למען הזולת

מרכיבי הדאגה שעליהם דיברה טרונטו ועליהם מרחיבה כהן בחלקו התיאורטי-מושגי של הספר, עברו התאמות ביישומם לתחום האדריכלות – כדי לעשות פעולות במרחב יצרו האדריכלים שותפויות עם יוצרים, עם ארגוני חברה אזרחית או עם מיזמים עירוניים. בתיקון העולם, טוענת כהן, האדריכלים התמקדו באובייקט או במרחב אדריכלי בקנה מידה קטן, ולא בתהליכים חברתיים רחבי-היקף או במאבקים לשינוי מדיניות. עוד תובנה חשובה שעולה מהמחקר היא כי ההבחנה של טרונטו בין מעשה שמטרתו קידום עצמי או יצירה לבין דאגה מתמוססת בפרויקטים שבהם יצירה אדריכלית המקדמת יעדים מקצועיים משולבת בעשייה למען הזולת.

כהן מבקרת גם חלק מהממצאים העולים מהמחקר, למשל היעדרו של רצון מצד האדריכלים להיות חלק ממאבקים לשינוי מדיניות כולל, שיתוף חלקי בלבד של הקהילות טווח פעולה מצומצם למדי של הפעולות, קידום עצמי של האדריכלים ועוד. על אף הביקורת שהיא מעלה היא קובעת:

״באדריכלות ההיבט האתי והאסתטי אינם סותרים זה את זה, אלא להיפך – האתי והאסתטי, ולצידם ההיבט החברתי, קשורים זה בזה בקשר הדדי: ההתמודדות עם בעיות חברתיות בדרכים אתיות הולידה פתרון אדריכלי, כלומר האדריכלים פעלו מתוך מניע אתי – יתר מעורבות בצרכי הזולת ופחות בקידומם האישי והמקצועי, הנעה לפעולה שמתעלה על המחשבה או הרגש בלבד, ולא פחות מזה פניה ודאגה לזולת״ (עמ׳ 256).

בפרק הסיכום שואלת כהן שאלות שנשארות פתוחות: ״מהם ערכה וחשיבותה של המגמה שהפרויקטים מציגים, ומה עשויה להיות השפעתה על האדריכלות ועל הצרכים המרחביים של מוחלשים? האם אדריכלים היוזמים פרויקטים למוחלשים הם אוונגרד שישנה את פני האדריכלות או אידיאליסטים בעלי תפיסה רומנטית של המקצוע?״ (עמ׳ 257). אלו שאלות חשובות שראוי כי יעמדו לדיון בעקבות הספר, בדיון שכזה ראוי שישתתפו אדריכלים, חוקרים, מתכננים וכל מי שרואה חשיבות באופן שבו מעוצב, נבנה ומנוהל המרחב שבו אנו חיים. "אדריכלות ודאגה" מאפשר ופותח דיון מהותי שכזה, ועל כן הוא ספר חדשני הן בנושא בו הוא דן והן באופן שבו המחברת בחרה לטפל בו, ובהתמקדות שלה דווקא באדריכלים עצמם ולא בכלל אנשי המקצוע השונים המשפיעים על עיצוב המרחב בישראל, יהיו אלה מתכננים, גיאוגרפים, משפטנים או אפילו סוציולוגים.

זהו ספר שרלוונטי לדיון העכשווי, המוגבל למדי, בביקורת המרחב מנקודות מבט מורכבות, ובמקרה זה השילוב של החברתי, האתי והאסתטי. ספר זה מרים תרומה משמעותית לשיח המתפתח בעברית ולמדף הספרים העוסקים בביקורת המרחב והתכנון בכלל והאדריכלות בפרט. הוא מעניין לקריאה ומעורר שאלות רבות, ולפרקים אולי גם הסתייגויות – ובכך מממש את ייעודו כטקסט ביקורתי ובועט.

ערב עיון עם יציאתו לאור של הספר יתקיים ביום ה',3.6, בשעה 18:00 בבית האדריכל ביפו

ספריית גן לוינסקי, תל אביב, 2009. צילם: רועי קופר

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.