המאבק המזרחי לאן: קולות מכנס 2021

בשבוע שעבר התקיים כנס רב משתתפות ומשתתפים לציון יובל לפנתרים השחורים ו-40 שנה ל"לא נחשלים אלא מנוחשלים" של שלמה סבירסקי. להלן דברי הפתיחה של גל לוי ודברי הסיכום של יאלי השש, ממארגני הכנס
גל לוי ויאלי השש

דברי פתיחה: ד"ר גל לוי

אני שמח ונרגש לברך את המשתתפות והמשתתפים ואת הקהל הצופה בנו כעת בזום או בפייסבוק. זה בהחלט מרגש לראות את מאות המתעניינים בכנס הזה, ומעל כמאה הדוברות והדוברים שהתכנסו כדי לשאול "המאבק המזרחי לאן?" כמו תמיד – לא בטוח שנצא עם תשובות, בטח לא עם תשובה אחת. אבל נדמה שאין זמן נכון יותר מהרגע הזה כדי להעלות כאן הרבה שאלות.

הכנס מתקיים על רקע משבר פוליטי שלא הכרנו ושאחד מהיבטיו הבולטים בתקשורת לפחות זה מה שמכנים במקומותינו "העניין העדתי". קצרה היריעה מלמנות את ממדיו השונים של המשבר, אני מבקש להאיר שניים מהם: האחד, מלחמת הרחובות שפרצה על רקע המלחמה של ישראל בעזה הציבה את הסוגיה העדתית (מונח שנכון להשתמש בו בדיון הציבורי, אבל לא כך בדיון האנליטי) בשתי צורות לפחות. האחת, תשומת הלב הופנתה לכך שהמתפרעים היהודים נחלקו לשתי קבוצות – מתנחלים חמושים שהגיעו בעיקר על מנת "להגן" על התושבים היהודים, רובם מתנחלי "הגרעינים התורניים", ומתפרעים החמושים בדגלים, אבנים ואגרופים, שרבים מהם (לפחות על פי שנראה בתקשורת) מזרחים. למופע הזה יש היסטוריה שמלמדת על האופנים השונים בהם יהודים מזרחים ואשכנזים היו לחלק מהתנועה הציונית וממפעליה. ובעיקר, כיצד לאלה ולאלה נועדו תפקידים שונים במעשה הקולוניאלי הציוני.

הצורה השניה שמגלמת את הנושא העדתי בתקופת המשבר הזו היא בעצם השיח שנוצר סביב מה שהעתונאי אבישי בן חיים מכנה "התיאוריה של ישראל הראשונה והשנייה". אז בעוד שהמושגים הללו שאובים מההיסטוריה הכואבת של ימי "קליטת העלייה ההמונית" ומייצגים את האופנים השונים שבהם המזרחים הוסללו לתפקיד של חוטבי העצים ושואבי המים (תפקיד שיועד להם עוד בראשית המאה ה-20), האופן שבו הם רווחים כיום, כחלק משיח ימני של עליונות יהודית מבטיח שהמאבק המזרחי לא הגיע לקצו. נהפוך הוא, הוא נדרש למאמץ מיוחד על מנת לחולל שינוי חברתי מהותי.

בנקודה זו אני רוצה לחבור לנושאי הכנס ולהצביע על חשיבותם ההיסטורית של הפנתרים השחורים ושל ספרו של שלמה סבירסקי שהתפרסם עשור מאוחר יותר. במיוחד אני מבקש להדגיש את חשיבותו של המפגש בין הידע המעשי של הפעילים לבין הידע האקדמי ותרומתו לשיח החברתי הדמוקרטי.

על הספר ידובר בהרחבה מחר במושב הפתיחה בבוקר. כאן אציג שני ציטוטים קצרים הלקוחים מחלק ב' של הספר, חלק שכותרתו: "שיח פעילים ופעילות", והוא השלים את חלקו הראשון שכלל מאמרי מחקר. שיח זה ביטא תפיסה שכיום היא בגדר חילול הקודש, לפיה ידע אקדמי ומעשה פוליטי חד הם. כשדמיינו את הכנס רצינו להמחיז את החלק הזה, כי קריאה בו גם כיום היא מקור מפרה לרעיונות ולמחשבות רדיקליות. אבל לי יש כחמש דקות אז אתייחס לנקודה אחת בלבד, שאלת העסקן העדתי שעלתה בשיחות עם נעים גלעדי ועם סעדיה מרציאנו.

הפגנת הפנתרים השחורים באוניברסיטת תל אביב, 1972. רביעי מימין: כוכבי שמש. צילום: יגאל בן נון, CC BY-SA 4.0

רבות נחקר ודובר על הגורמים והסיבות לתנועת הפנתרים ולפעולותיה – אם על ידי הפנתרים עצמם, ואם על ידי חוקרות וחוקרים ודרך הפרשנות שפעילים פוליטיים אחרים נתנו למעשיהם. מעבר למובן מאליו – המאבקים נגד האפליה והדיכוי, הסמליים והחומריים – מאבק שלא זכה לדגש הוא המאבק האנטי-קליינטליסטי שהפנתרים ייצגו ויצרו. מאבק שביסודו ניצבת תביעה לייצוג פוליטי אוטונומי ומהותי. למה הכוונה? הנה שני הציטוטים:

 

נדמה שהדברים מדברים בפני עצמם. בשפת מדע המדינה קליינטליזם אלה יחסי תלות ושליטה. זוהי שיטת המוכתרים הידועה לשמצה שהתקיימה לא רק בחברה הערבית אלא גם בשכונות. בפוליטיקה היא באה לידי ביטוי במחלקות לעדות המזרח. הפנתרים – ובדרך לא שונה מהותית, גם מורדי ואדי סאליב קודם – נאבקו בשיטה, גם אם המאבק לא נוסח במונחים אלה. מדובר אם כן בשיח דמוקרטי של השתתפות וייצוג פוליטי מהותי. דברים אלה בולטים הן בעקרונות הפנתרים והן במצע של ליכוד יוצאי צפון אפריקה של דוד בן הרוש.

המאבקים האלה חשפו את האופנים בהם בינוי האומה הציוני נשען על מנגנונים של נישול, קיפוח ודיכוי שהותיר למזרחים את המקום ליד בית השימוש. לכן המאבקים הללו אינם רק מאבקים על זכויות או על חלוקת העוגה. אלה מאבקים על להיות חלק ממי שאופים את העוגה תוך השתחררות מהפטרוניות של עסקנים עדתיים שנשלחים בשם עסקנים אחרים. לכן, המאבקים האלה אינם אלא האנטיתזה למה שמוצג כיום כמאבק "עדתי" או מזרחי בשיח הימני. אלה מאבקים המבקשים להשתחרר מההגמוניה ולהציג סדר יום חלופי, דמוקרטי שבו למזרחיות ולמזרחים יש מקום ומעמד כשווים וכבני חורין.

מאז הפנתרים, הכעס עליהם, או נכון יותר, הגועל שהובע ביחס לכעס שלהם – הוחלף במעין מיתולוגיה. לעתים גם יריבים מאז רואים בהם גיבורים. אבל לא צריך ליפול למלכודת הזו. לעתים קרובות, ההערכה המאוחרת לפנתרים נועדה להסתיר איבה למאבקים עכשוויים לצדק חלוקתי, ובעיקר, ועל זה נדבר אולי בהמשך, איבה לתביעה וליכולת של מזרחיות ומזרחים לספר את הסיפור שלהם בעצמם.

כאן החיבור בין שני הארועים שלכבודם הכנס הזה – יובל לפנתרים וארבעה עשורים לספרו של סבירסקי – מזכיר אירוע שלישי, שעליו נצטרך לקיים כנס נוסף – חצי יובל להקמתה של הקשת הדמוקרטית המזרחית. במידה רבה, החיבור בין הידע הפרקטי האקטיביסטי של הפנתרים לבין הידע המדעי שהתפתח בחלקים מסוימים של הסוציולוגיה הביקורתית בישראל הוא זה שאיפשר את הופעתה של הקשת, שראתה בשני גופי הידע האלה שלם אחד המאפשר פעולה פוליטית. פעולה זו תכליתה לא לקדש את ההגמוניה ולשמר אותה אלא להפוך אותה על ראשה ולהציע דפוס של אזרחות רדיקלית המביאה לידי ביטוי את החירות של אזרחיות ואזרחים להיות אנשים פוליטיים.

מילות סיכום: ד"ר יאלי השש

ראשית, תודות ענקיות קודם כל ליוזם של האירוע המופלא הזה – ד"ר גל לוי, ולחברי הוועדה – ד"ר רעות ריינה בנדריהם, ירון הופמן דישון וד"ר נפתלי שם טוב. איזה צוות מושלם ומסור וחכם ונפלא.

שנית, אני רוצה לשלוח מכאן ברכה לאחיותינו ואחינו בירושלים שצועדים עכשיו במצעד הגאווה ומאפשרים לנשים, גברים ואחרים בעיר רגעים של אויר ואור.

ולבסוף – אני רוצה להזכיר שב-21.6 תתקיים בירושלים הפגנה תחת הסיסמא – "הכרה, צדק, ריפוי, לא פחות", הפגנה שארגנה עמותת עמר"ם הפועלת למען הכרה, צדק וריפוי למשפחות ילדי תימן, המזרח והבלקן שנחטפו בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל.

כנס זה נולד כחזון של ד"ר גל לוי על כנס לכבוד 50 שנים לפנתרים השחורים ו-40 שנים לספרו המשפיע כל כך של שלמה סבירסקי – "לא נחשלים אלא מנוחשלים". הכנס, כמו מאבק הפנתרים השחורים וכמו ספרו של סבירסקי – נשען על ידע של נשים וגברים המגיעים ממאבק ומחקר התלויים זה בזה לא כאינפורמנטים לאוספי ומנתחי הידע, אלא כבעלות ובעלי ידע המזינים אלו את אלו. בכנס זה דיברו למעלה ממאה דוברות ודוברים שהציגו ידע עשיר כל כך, שיצרו  – ונדמה לי שאני מדווחת על תופעה רווחת בקרב כל מי שהאזינו להרצאות השונות – תחושה מתמדת של הפתעה מכמות הדברים שלא ידענו, למרות שכולנו חכמות וכולנו נבונות וכולנו יודעות את התורה. היכולת לבלות יחד ככה, נשים וגברים בעלי ידע מתחומי העשייה החברתית, התרבותית, החינוכית והמחקרית ולחלוק אותו התבררה שוב ושוב במהלך שלושת הימים האחרונים כמתנה מופלאה, שלא תמיד אנחנו זוכרים שאנחנו יכולים לתת אותה לעצמנו – פשוט לחלוק ככה ידע וסקרנות ביחד.

מכיוון שבכנס דיברו כל כך הרבה נשים וגברים, ומכיוון שדברי הסיכום קצרים במיוחד כי ההסעות מחכות כבר בחניה – לא אזכיר שמות של הדוברות והדוברים אלא רק אגע בחלק מהנושאים שהם העלו.

אחת השאלות שחזרו בעשורים האחרונים שוב ושוב הייתה – האם יש דבר כזה מזרחים? במשך עשורים תהינו בכנסים, בישיבות או בפגישות של חברות – האם יש מזרחים, ומי הם המזרחים, והאם זו קבוצת התנגדות, קבוצת תרבות, האם היא מייצגת, את מי היא מייצגת וכו' וכו' וכו'.

מה שמאוד ברור בסוף הכנס הוא שיש מזרחים. הנה. היינו פה כולנו במשך שלושה ימים, וסיפרנו סיפור אישי, וסיפור קהילתי, וסיפור פוליטי, וסיפור מחקרי, ולא עצרנו כדי לשאול אם יש דבר כזה מזרחים גם אם נחלקנו לגבי המשמעות של זהות זו. במובן מסויים, חלילה לא באופן גורף, אחרת על מה נתייסר – אבל במובן מסויים הזהות המזרחית ויותר מכך, זהות מזרחית רב דורית, הייתה נתונה במהלך הכנס הזה. זאת, למרות שחלקנו אמידים וחלקנו נאבקים על קורת גג, למרות שיש בינינו חרדיות וחילוניות ומסורתיים, נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, כאלה שיותר נאבקו וכאלה שהמאבקים אפשרו להם מוביליות, למרות שחלקנו שוגים והם סטרייטים וחלקנו לסביות או טרנסיות או קוויריות, למרות שיש בינינו מי שקולם נשמע במיינסטרים הישראלי וכאלו שמדברות אך קולן נהדף –  איך שלא יהיה יש אופן שבו ברור לנו שיש דבר כזה מזרחים ויש דבר כזה מזרחיות, ושהיא מגוונת, מסוכסכת לעיתים, יש לה יומרות, וטענות ותביעות וזיכרון. המזרחיות הופיעה בכנס כשפה של דיבור, של חשיבה, של זיכרון, של התארגנות, כשפה של מאבק, כשפת מחקר, כשפה של כעס וכאב, ובא לי להעיז ולהגיד  – גם כשפה של אהבה. כל מי שטיפה מרגישים קלסטרופוביים פתאום – אל תדאגו, זה לא חיבוק דוב, כל חילוקי הדעות בינינו שרירים וקיימים, זה לא במקום, זה גם וגם.

מכיוון שהסכנו לכך שאנו במובן מסוים מזרחיות ומזרחים, שוב התברר לנו באופנים מוכרים אך גם חדשים,  שלא באנו משום מקום – שיש לנו עבר, ויש לנו מורשת ארוכה מאוד של מאבק, ואולי אפשר לומר שאנחנו מסורתיים במובן הזה – שיש לנו מסורת של מאבק למען צדק ושוויון, ושוב התברר לנו כמה עוד עבודה יש לנו לעשות במאבק אל מול השכחת המסורת הזאת.

מושב הסיכום בזום

המבט ההיסטורי שליווה את הכנס הזה אפשר לנו סוף סוף להתחיל לראות פנים ושמות של נשים שהובילו מאבקים מעמדיים מזרחיים בשנות החמישים, השישים והשבעים – פתאום עלתה והופיעה כאן התרומה האדירה של נשים במאבקים החברתיים בעשורים אלו, תרומה שכל הזמן נעלמת ונשכחת. בכנס דיברו נשים שמובילות היום התארגנויות ומאבקים נפלאים, והמבט ההיסטורי מגלה לנו שהן ממשיכות מסורת של מאבק נשי מזרחי ומעורר מחשבה על כמה כוח הזיכרון הזה יכול לתת לנו במאבקינו השונים. יכולנו באמצעות המבט ההיסטורי לשמוע על התארגנויות של עולים למאבק כבר במעברות לאורך כל שנות החמישים ואחריהן, ויותר מכך, לחבר בין אירועים היסטוריים ותרבות פוליטית בארצות המוצא של המזרחים לבין מאבקם בישראל.

יאלי השש: "שוב התברר לנו באופנים מוכרים אך גם חדשים,  שלא באנו משום מקום – שיש לנו עבר, ויש לנו מורשת ארוכה מאוד של מאבק, ואולי אפשר לומר שאנחנו מסורתיים במובן הזה – שיש לנו מסורת של מאבק למען צדק ושוויון, ושוב התברר לנו כמה עוד עבודה יש לנו לעשות במאבק אל מול השכחת המסורת הזאת"

המבט ההיסטורי הזה גם הזכיר לנו את הפריבילגיה היהודית של מזרחים בישראל: המאבק על חלוקה צודקת של משאבים ציבוריים ובראשם הקרקע עומדת ותעמוד תמיד על העובדה ההיסטורית שפלסטינים גורשו מאותה אדמה שעליה נאבקים.  ועלתה שוב ושוב השאלה של העמדה הפוליטית והחברתית של מזרחים כלפי פלסטינים בישראל וכלפי השאלה הפלסטינית בכלל, בעידן שבו צעירים מזרחים הם חלק משמעותי מהכוח הלאומני של הימין הקיצוני. וחזרה ועלתה שאלת מקומה של השפה הערבית בזיכרון ובתרבות שלנו, בקשר שלנו עם פלסטינים, ובקשר שלנו עם דור ההגירה.

במהלך הכנס עלו סוגיות חשובות המעצבות הן את עברנו והן את ההווה והעתיד שלנו – מה המקום של מסורת בחיינו? האם היא האופן בו מדוכאות נשים בקהילות המזרחיות? האם היא תבנית לתוכה נוצקו ערכי לאומנות המדירים לסביות או ערבים? או שהיא השפה בה אנחנו מנסחים מאבק? האם המאבק המזרחי מאבד מהאוניברסליות שלו כאשר הוא מדבר בשפה מסורתית, או שדווקא להיפך? הוא מאפשר ביטוי מקומי לערכים אוניברסליים של מאבק לשוויון? האם עדיין ישנו עתיד לשמאל מזרחי? ואיך אפשר לפעול כדי להצמיח את השמאל המזרחי?

השאלה המעמדית ב-2021 עלתה שוב כשאלה מרתקת, כאשר מצד אחד ברור לנו שישנו מעמד בינוני מזרחי רחב, נציגים נבחרים ממנו בילו בכנס הזה בימים האחרונים, ומן העבר השני ישנו מעמד של מי שנותרו כלואים בעוני, שגם להם הייתה נציגות בכנס הזה, ואת מי שכלואים בעוני אנו מוצאים שוב גם היום בבתי הספר המקצועיים, נעדרי תחושת ערך אל מול מערכת הרואה בהם כשלון, או בלשכות הרווחה ובמוסדות הכליאה השונים. ונעשו ניסיונות במהלך הכנס להמשיג את הפיצול המעמדי הזה בקרב המזרחים ולהתמודד עם האטרקטיביות שיש לקפיטליזם למזרחים.

עוד עלה מהכנס, גם אם זה לא תמיד נאמר במילים אלו, שלדוברות ולדוברים השונים היה ויש עניין לעצב את המזרחיות ואת הקהילות המזרחיות בישראל ולהשפיע על העמדות בקרב מזרחים בכל המעמדות, ומתוך כך על העמדות בחברה בישראל בכלל. זה התבטא למשל בכך שלאורך כל הכנס עלה העניין החינוכי בצורות רבות – הן הדרישה לנגישות לחינוך והמאבק בהסללה,  המאבק על הנכחת תכני לימוד מזרחיים בתכנית הלימודים הכללית, המאבק על ייצוג הולם באקדמיה  והפעולות השונות הנעשות יומיום ויוצקות תוכן לתוך המאבק הזה: למשל, בעיצוב תכניות לימודים חדשניות ברשת קדמה, או בהובלת מוסדות אקדמיים. במילים אחרות – אנחנו מבקשים להנהיג, ולומדות ולומדים כל הזמן את המשמעויות העמוקות של האחריות שיש בתביעה הזאת להוביל מאבקים.

ספרו המכונן של סבירסקי

המאבקים וההשגים שחגגנו בכנס הזה רבים, ולצידם חשוב להזכיר כמה דברים: ראשית, במהלך הכנס עלו שוב ושוב המאמצים שנעשו ביזע ודמעות על ידי פעילים, שלא צלחו, והעבודה שנעשית היום כדי להזכיר את המאמצים הללו שהועלמו – מאמצי ההורים להשיב את ילדיהם, המכתבים שנשלחו, ההפגנות שפוזרו בלי שצולמו, עצם ההשרדות בתנאים קשים ועוד ועוד.

והדבר הנוסף שעלה לאורך כל הכנס הוא מחירי המזרחיות בכלל ומחירי המאבק המזרחי בפרט – רדיפת השלטונות, האלימות הממסדית, ההשפלות, הפיטורים, האלימות המינית, החיים החשופים בתוך עוני, והטראומות שנכתבו בגופנו ובנשמתנו ושינקנו אותן משדי אמותינו. הרגשות הללו – של עצב, כעס, מלנכוליה הם חלק מההיסטוריה שלנו כחברה. גם התחלואים השונים שרבים מאיתנו לוקות ולוקים בהם – גם הם חלק מההיסטוריה שלנו. ההנכחה של הכאבים הללו בכנס הזה חשובה מאין כמוה. היא חשובה משום שלכאורה קל לשרטט קו שמדלג בין מושב למושב ובוחר נרטיב שלפיו פעם היה רע, היום טוב, וכל זה כי התאחדנו, נאבקנו והצלחנו. היום אנחנו במקום אחר. אבל מושבי הכנס השונים מציעים סיפור אחר – פעם היה רע, ואנחנו משלמים את המחיר עד היום, אבל יותר מכך, העובדה שחלקנו מגיעים לאיזשהו קו גמר דמיוני שבו לכאורה הגענו למנוחה ולנחלה לא מסתירה את זה שמסביבנו יהום הסער – לכל אחת ואחד מאיתנו יש בן או בת משפחה, מכר או מכרה, ולפעמים זה אנחנו עצמנו – שנשברנו לזמן קצר או לתמיד תחת המכבש הזה ולקינו בגופינו או בנפשינו. התמכרויות, מחלקות לבריאות הנפש, בתי הכלא ובתי הקברות מכירים את הקורבנות שהדיכוי הגזעי והמעמדי נוטל מאיתנו כל יום. וכמובן, שרבות ורבים בינינו זוכים להפוך את הכאבים הללו למנוף לעשייה מיטיבה, ושמענו את זה בשלל מושבים, ממושבים שעסקו בחינוך ועד למאבק על העאסי. מתחומי המשפט להתארגנות קהילתית, מתיאטרון ועד התאגדויות עובדים.

עוד למדנו על הכוח המופלא של שיתופי פעולה – שיתופי פעולה בין מזרחים ואשכנזים – הן בתקופת הפנתרים, הן היום – ובין מזרחים לקבוצות מדוכאות בחברה בישראל – למשל במסגרת של הלה. אבל גם על התועלת העצומה שיש במרחבים נפרדים  אתיופים, מזרחים אחרים – כמה זה מועיל ליצירת תחושת ערך, לריפוי וליצירת קהילה.

בעיני אחד מהאפקטים המצטברים של הידע שנחשף פה הוא אופטימיות, סקרנות ותחושה שאפשר להתמודד עם אתגרי העתיד, וההבנה שלמרות שמדי פעם אנחנו מרגישות חסרות אונים שההשפעה שלנו על החברה בכללותה היא לא רק חיונית וחשובה מאין כמוה אלא גם קיימת. והלוואי שנמשיך להיפגש כך, לחלוק ידע, להכיר תודה ובעיקר לתכנן ולבצע יחד תיקוני עולם.

הכנס "המאבק המזרחי לאן" התקיים באוניברסיטה הפתוחה בין ה-1 ביוני ל-3 ביוני. בהמשך יעלו ההרצאות המוקלטות לרשת

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.