לוד יכולה להיות שער למדינה האזרחית

ההתנחלויות בלוד מהוות כיום המשך לחזון הקיבוצי של יישוב השממה וייהוד המרחב. בבחינת מה שלא הספקנו ב-1948 נעשה ב-2021. המתיישבים החדשים אינם חפצים בדיאלוג אמיתי וכן עם תושבי המקום – היהודים והערבים – והם מחרבים את הפוטנציאל הרב תרבותי העשיר של העיר
גולן שריקר צ'ריקר

נולדתי וגדלתי בלוד של שנות השמונים של המאה שעברה. זו הייתה עיר של עירוב תרבותי בין איסלם, יהדות ונצרות; דתות ומאמינים שכם אל שכם, גם בימים קשים, ככל שהיו. יחסינו עם שכנינו הערבים לא סבלו יותר מן המתח הכללי שכפתה המציאות הישראלית הכללית. אדרבא, נדרשנו ליתר רגישות וסובלנות. השקמנו עם קריאת שמע של אבא ומעולם לא ביקשנו להנמיך את הווליום של קריאת המואזין. ביום כיפור שרר שקט מופתי בכל רחבי העיר, ומעולם לא יצאה קריאה משום צד לפגוע במסגד או בתי כנסת, חלילה. היחסים עם הערבים ידעו ימים טובים וגם פחות טובים. כל פעילות צבאית או פוליטית השפיעה מיידית על האווירה. בשנת 1992 נחטף בלוד חייל מג"ב, ניסים טולדנו ז"ל, שנרצח ליד מעלה אדומים. מתנחלים מיהרו להגיע ללוד ללבות את ההפגנות ולמרות זאת לא הגענו למצב שבו הוטל עוצר על לוד כפי שאירע לאחרונה, כאילו 'מבצע דני' של 1948 טרם הסתיים.

אבי, משה מוזס שריקר צ'ריקר ז"ל, היגר לישראל מתת היבשת ההודית בשנת 1956 והגיע ישירות לירוחם המבודדת. שנים ספורות חי שם ונדד ללוד בגלל בעיות תעסוקתיות ומצוקת דיור. אמי שתבדל"א הגיעה מהודו הישר לאשדוד – הבירה ההודית של ישראל. כשעברו ללוד בשנות השישים של המאה ה-20, מצאה אמי את פרנסתה, כרבות מחברותיה, במפעל בעיר קרובה. כרבים מחבריו עבד אבי כאזרח עובד צה"ל. המפעלים והבסיסים הפזורים בעומק הפריפריה היו כוורת רוחשת למעמד הפועלי המזרחי ההולך ומתגבש במדינה הצעירה. מראות האנשים באשמורת הבוקר עומדים בתחנות ההסעה חרותים עמוק בזכרוני ובלבי.

לוד הייתה עיר מרכזית מאוד בחיי הפריפריה המזרחית כבר אז. בתי תפילה פעילים מאוד, שוק שוקק שהוא מקום מפגש מרכזי לכל התושבים, קולנוע שהיה פלטפורמה לצעקה האחרונה בבוליווד. רמלה השכנה היתה מלכת הרוקנרול שתושביה באו להנות אצלנו  מכל העולמות.

קהילת ה'בני ישראל' מהודו הייתה פעילה כאן מאוד. שבעה בתי כנסת תוססים היוו מרכזים קהילתיים גם לאירועי מעגל החיים. שמירת המסורת היתה ממש כמו בהודו. עריכת טקס המלידה (שרק עתה נכנס כמועד יהודי בלו"ז העברי) הייתה עניין שבשגרת חיינו, וכך גם היו ההקפות השניות בשמחה תורה, הרבה לפני שהפכו לאירוע מרכזי בחסות העיריה. תעשיית קלטות הווידאו הבוליוודי שגשגה בשנות השמונים והתשעים ומנוי לערוץ הסרטים ההודים היה אלטרנטיבה אולטימטיבית אחרי קריסת בתי הקולנוע בעיר. הקשר לתרבות ההודית היה חלק מהזהות ההודית בלוד. יש הטוענים שיותר מכולם היו ההודים הלודאים מדייקים בלחני הפיוטים והיו הכי קרובים ללחן היהודי שהושר בקהילות ה'בני ישראל' בהודו. אני, שהודות להוריי לקחתי חלק בפעילויות אלו, בעיקר בבתי הכנסת, שימרתי את מה שההגמוניה ביקשה למחוק, גם כאן בלוד.

כמי שלמד במוסדות חב"ד ואח"כ במוסדות הציונות הדתית בעיר, ולאחר ביקוריי החוזרים בהודו אני מבין מאוד את משמעות נוכחותם של גורמים כמו בתי חב"ד והגרענים התורניים בלב קהילות המזרח ובפריפריה הישראלית. אלה באים בשם אותה נאורות המוכרת לנו גם משדות המדע והדעת החילונית, על מנת לחברת ולתרבת ולהתאים, כביכול, את הקהילות המנוחשלות לקודים ולסרגלים המערביים ולכפות עליהם את נוסחיהם.

לוד היוותה מרכז פדגוגי לכלל יישובי השפלה. רוב רובם של התיכונים בעיר היו מקיפים, פרט לאחד שהיה תיכון ריאלי. כמו רוב נערי הפריפריה גם אנו "נהנינו" מהסללה, רק 17 דקות מלב העיר הלבנה על שלל תיכוניה העיוניים. אני הופניתי למסלול טכנולוגי מדעי שהקנה לי תעודת הנדסאי. רבים מחבריי לא מימשו את הפוטנציאלי האינטלקטואלי שלהם, וזרמו אל עתידם ה"מקצועי". כרבים מילדי הפריפריה, המתנ"ס הווה עבורנו מוסד חינוכי משלים. לא בטוח שכולם נהנו ממנו באופן שוויוני, ואני מניח שמחקר משמעותי יעלה ממצאים לגבי הסגרגציה גם שם. מה שבטוח הוא כי היום, במתנ"ס דנוור למשל, נהנים ילדי הגרעינים מהנחה משמעותית שערבים תושבי העיר לא נהנים ממנה, למשל. זאת על פי עדות ששמעתי לאחרונה.

שלט בכניסה למבנה ליד מתנ"ס דנוור בלוד ועליו הלוגואים של העירייה, בנק מזרחי טפחות והגרעין התורני. צילום: גולן שריקר צ'ריקר

לפני כעשרים שנה, עם הגעתם של הגרעינים –  התורניים והחילוניים, שעבורי אין שום הבדל מהותי ביניהם, החל מסע השתלטות על מוסדות הקהילה– לדוגמא: מתנ"ס דנוור במרכז העיר, שנוכס לטובת פעילות מטעמם והעירייה פרשה עליהם את חסותה. ניתן למנות במסגרת זו את כפר הסטודנטים בשכונת שרת וגרעין נוסף במרכז העיר. אלה פרויקטים ממוסדים ומתוקצבים שמזרימים לעיר צעירים חדשים ואשכנזים ברובם שלימים יעבו את הקהילות על חשבון בני ובנות הוותיקים. נשאלת השאלה מדוע סובלות קשישות העיר, כאמי, ממחסור בתקציבים ופעילויות בעוד הצעירים הזרים נהנים מכל ההטבות. עוד ראוי לציין בהקשר זה את מפעלו של איציק שמולי (לימים שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים) שעבר ללוד למטרות פילנטרופיה והצלה תרבותית. הוא עזב אחרי שש שנים לקיבוץ עין גדי. כמה אירוניה יש בעזיבתו לקיבוץ, הרי הוא חי בתוך קיבוץ שהקים בעיר שלי.

אלה פרויקטים ממוסדים ומתוקצבים שמזרימים לעיר צעירים חדשים ואשכנזים ברובם שלימים יעבו את הקהילות על חשבון הוותיקים. מדוע סובלות קשישות העיר ממחסור בתקציבים ופעילויות בעוד שהצעירים הזרים נהנים מכל ההטבות?

בשבוע שעבר התקיים מפגש במכללת לוד ביוזמה פרטית שתכליתו היתה מפגש בין תושבים. לצערי קולות המזרחים, הרוסים, הערבים והאתיופים כמעט לא נשמעו. הקול האשכנזי בלט מכל צדדיו! אני העליתי את שלל העובדות והטיעונים שגוללתי גם כאן ודבריי התקבלו בתדהמה.

מגוון ההתארגנויות החדשות בלוד מהווה כיום המשך לחזון הקיבוצי של יישוב השממה וייהוד המרחב. בבחינת מה שלא הספקנו ב-1948 נעשה ב-2021. הם לא באים על מנת לייצר דיאלוג אמיתי וכן עם תושבי המקום – היהודים והערבים. אנחנו לא צריכים מתווכים שיקבלו הון כלכלי או תעסוקתי בשם העיר לוד. אפשר וצריך להעביר אותו ישירות לוותיקים – יהודים וערבים, כאחד. הגרעינים אינם מכירים בזכות הראשונות של הקשישות: ההודית, הערבייה, האתיופית והמרוקאית. הם מכירים רק את יעדם שהוא המשך הרמיסה של הקהילה בכלל – בייחוד של  המסורתית המזרחית.

התרבות היהודית ההודית ממנה צמחתי מציעה אלטרנטיבה שכדאי לכולנו לאמץ. היא מלמדת מהי דרך ארץ וכיצד 'דרך ארץ קדמה לתורה'. המוטו שלי בחיים הגיע מאבי שתבע ממני: "כבד את המוסלמי, כי הוא בדיוק כמוך!", "אל תצחק על עובדי אלילים ואל תלעג לנוצרי! לכולם יש מקום כאן". מהעיר לוד ומקהילותיה המזרחיות והערביות תצא הבשורה כי היא השער אל המדינה הרב תרבותית והשוויונית. ההתססה שבאה מקרב התושבים החדשים המגובים מבחוץ ומנציגיהם בכנסת היא פשע וכל מי שחושב אחרת שותף לה.

גולן שריקר צ'ריקר הוא יליד העיר, הודי מ"בני ישראל" ומייסד מסע'לה – מסע בין דורי של קהילות הודו בישראל ובעולם

"כיכר קומנדו בלוד" by Yoav Lerman is licensed under CC BY-NC-SA 2.0
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.