ההתנתקות מעזה היא אשליה: לקחים ממבצע "שומר החומות"

בסיטואציה הפוליטית המטלטלת שבה אנחנו נתונים, כמעט בלתי אפשרי לצפות כיצד תתנהל הנהגת המדינה מול עזה בטווח הקרוב. אבל בהחלט ניתן למתוח קו ישר בין יוזמת ההתנתקות של אריאל שרון לבין המציאות בגבול עזה היום והאסטרטגיה הכושלת המכונה "כיסוח העשב"
דניאל דה מלאך

בליל הניצחון שלו בבחירות של ינואר 2003, התקשר אריאל שרון לארנון סופר, חוקר בולט שהעלה על נס מאז שנות השבעים את "הסכנה הדמוגרפית" והצורך בהפרדה בין יהודים ופלסטינים. הוא ביקש מסופר להביא לבית ז'בוטינסקי את המפה המפורטת המציגה את הצעתו למהלך "ההתנתקות". קצת יותר משנה אחרי כן, כששרון כבר בעיצומם של מאמצים לקדם את התכנית בכנסת ובציבור, התראיין סופר לג'רוזלם פוסט ותיאר את העתיד הצפוי בעקבות פינוי רצועת עזה: "כש-2.5 מיליון בני אדם יחיו בעזה סגורה, זה יהיה אסון אנושי. אותם אנשים יהפכו לחיות גדולות (bigger animals) עוד יותר ממה שהם היום, בעזרת אסלאם פונדמנטליסטי מטורף. הלחץ בגבול יהיה נורא. זו תהיה מלחמה איומה. לכן, אם נרצה להישאר בחיים, נצטרך להרוג ולהרוג ולהרוג. כל היום, כל יום". כשנשאל סופר מה תהיה התוצאה הסופית של ההרג הזה הוא השיב כך: "הפלסטינים ייאלצו להבין שדמוגרפיה כבר לא משמעותית, כי אנחנו כאן והם שם. ואז הם יתחילו לבקש שיחות ניהול סכסוכים – לא המילה המלוכלכת הזו, שלום". סופר לא היה לבדו כמובן. במכתב לנשיא האמריקאי בוש נימק שרון עצמו את יוזמת ההתנתקות בטענה ש"אין פרטנר פלסטיני שאיתו ניתן להתקדם לקראת הסדר".

מהלך ההתנתקות יצא לפועל בספטמבר 2005, ושנתיים לאחר מכן התראיין סופר שוב לג'רוזלם פוסט, הפעם כראש המרכז למחקר במכללה לביטחון לאומי. בתשובה לשאלה על הדברים שצוטטו לעיל הוא הסביר כי הכול התנהל בהתאם לציפיותיו. דבריו, כך הוא אמר, לא היו המלצה להרוג בעזתים, אלא תחזית נכונה שלא תהיה ברירה אלא לעשות זאת.

מאז הפינוי פעלה ישראל להפריד את עזה ולנתק אותה משאר העולם במטרה להחליש את הפלסטינים, למנוע מהם להקים מדינה או לקבל זכויות אזרח שוויוניות, ולעצב מדרג של דיכוי שבו אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים חוששים לקבל יחס כמו זה שלו זוכים תושבי הגדה החוששים לקבל את יחס המדינה לתושבי עזה

במובנים רבים ניתן למתוח קו ישר בין יוזמת ההתנתקות לבין המציאות בגבול עזה היום. מאז הפינוי פעלה ישראל להפריד את עזה ולנתק אותה משאר העולם במטרה להחליש את הפלסטינים, למנוע מהם להקים מדינה או לקבל זכויות אזרח שוויוניות, ולעצב מדרג של דיכוי שבו אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים חוששים לקבל את היחס של המדינה לתושבי הגדה והאחרונים חוששים לקבל את היחס שלה לתושבי עזה. הסגר על תנועת אנשים מהרצועה החל מהיום הראשון לפינוי הכוחות. בינואר 2006, אחרי ניצחון של תומכי החמאס בבחירות, נוספו לו הגבלות על אספקת דלק וסחורות אחרות. ביוני 2007, בעקבות השתלטות החמאס על בטחון הפנים ברצועה, החליט הקבינט להכריז על שלטונו כעל "יישות עוינת", ובעיתונות נמסר כי "כלפי עזה יינקטו סנקציות כבדות, לרבות… פגיעה בתשתיות ופגיעה מגוונת במרקם החיים האזרחי". הסגר אכן הלך והעמיק בשנה העוקבת וכלל איסור על ייבוא שורה שלמה של מוצרים פשוטים ותמימים כמו שוקולד או נייר. במקביל, החריף הירי הרקטי על שדרות וסביבתה. בחורף 2008 פתחה ישראל במבצע "עופרת יצוקה", שבסיומו נרשמו כאלף הרוגים מתושבי הרצועה, מאה אלף חסרי בית ושמונים אחוז מהתושבים התלויים בסיוע הומניטארי.

לאחר המבצע הבא, "עמוד ענן" בשנת 2012, כבר התגבשה האסטרטגיה הישראלית ביחס לעזה תחת הכינוי "כיסוח העשב". "מונח חדש זה" כתבו ענבר ושמיר במאמר שזו כותרתו, "משקף את ההנחה שישראל נמצאת בסכסוך בלתי פתיר ומתמשך עם ישויות לא מדינתיות המגלות כלפיה עוינות קיצונית". בעקבות המבצע שאחריו, "צוק איתן" ב-2014, ניסח ענבר שיטתית את המטרה שאליה כיוונה ישראל במאמר שכותרתו "עלייתה ושקיעתה של פרדיגמת שתי המדינות". "נראה", הוא כתב, "שהדרך היעילה יותר להתמודד עם הלאומיות הפלסטינית איננה הענקת מעמד של מדינה אלא הכוונתה מחדש של עזה לכיוון מצרים". בשנים הבאות אספקת הסחורות לרצועה גברה מעט, אך מליוני התושבים המתגוררים בה ננשארו כלואים בשטחה המצומצם, ללא אפשרות לצאת ממנה או להתפרנס בכוחות עצמם.

את מדיניות הניתוק של רצועת עזה או הסגר המתמשך שקידמה ישראל, יש להבין בהקשר הבינלאומי שאפשר אותה. הממשל האמריקאי נתן למדיניות הסגר גיבוי עקבי לאורך העשור וחצי האחרון, גם אם מדי פעם ביקש הקלות מינוריות. בתגובות לתקשורת על סבבי האלימות במהלך התקופה הדגישו דוברי הממשל בעקביות את זכותה של ישראל להגן על עצמה בלי להזכיר את הסגר כלל. את התמיכה האמריקאית במדיניות הישראלית יש לראות במסגרת רחבה של התמורה שחלה במפנה המאה במדיניות של ארצות הברית במזרח התיכון. מדיניות זו התמקדה מאז 2001 ב"מלחמה בטרור", כהצדקה להתקפה על אפגיניסטאן ולאחר מכן עיראק. המפנה האמריקאי תואר בידי מחברים כמו דרק גרגורי, דיוויד הרבי, וצ'למרס גונסון, כמעבר מ"אימפריאליזם כלכלי" ל"אימפריאליזם צבאי". על המשמעות ההרסנית שלו לגבי ההתפתחויות הרחבות יותר בישראל/פלסטין כתבתי לפני עשור בכתב העת תיאוריה וביקורת.

אל בורייג׳, דרום הרצועה, 1988. צילום: הרניק נטי / לע״מ

ביטוי לכישלון ההתנתקות והאסטרטגיה הצבאית שבבסיסה

בהתלקחות האחרונה ספגה האסטרטגיה של "כיסוח העשב" כישלון חמור, המעמיד בשאלה את הרעיון הבסיסי של ההתנתקות מעזה. אמנה בקצרה את המרכיבים העיקריים של כישלון:

ראשית, המהלך היזום של החמאס הפתיע את הישראלים. ההנחה שסגר חריף ירתיע את החמאס התערערה כבר במבצעים קודמים, אך הפעם החמאס תקף לאחר הקלות בסגר, ונכזבה גם התקווה לייצב סגר מוגבל. בדומה למה שקרה ב-1973, כישלון "הקונספציה" הוא לא רק מודיעיני. על רקע הדמוניזציה של החמאס בשיח הישראלי וההחלטה המודעת לא לנהל איתו משא ומתן מעבר לסוגיות נקודתיות האפשרות ששליטי עזה חותרים להסרה מלאה של הסגר ולא יסתפקו בפירורים ששולח להם השלטון בישראל לא נלקחה באמת בחשבון.

שנית, החמאס הצליח להמחיש לישראל את חוסר התוחלת שבניסיון לנתק את עזה מהגדה ומכלל הפלסטינים. הצמדת הירי לארועים בהר הבית ובשייך ג'ראח דיברה לא רק לתושבי הרצועה אלא גם למפגינים בגדה, ואפילו בתחומי הקו הירוק.

שלישית, במישור הטכני הראה החמאס הפעם שהיכולת שלו לשבש את החיים בישראל גוברת מסבב לסבב. די להזכיר כאן את ההשבתה של נמל התעופה בלוד ושל הלימודים מבאר שבע ועד השרון, שנשענה על ירי מדויק לטווחים ארוכים שבצה"ל חשבו עד המבצע שאין לפלסטינים. כמובן, תמיד ניתן לקוות כי מה שלא עשו השקעות המליארדים בכיפת ברזל ובמכשול נגד מנהרות יעשה הפיתוח הטכנולוגי הבא, שעשוי – כך אומרים לנו – להיות מבוסס לייזר. עם זאת, מעבר לשאלת המחיר והזמן הדרוש לפיתוח, ספק אם פיתוח זה יוכל לשנות את התמונה מהבסיס, ולו רק בגלל מגבלות פעולה בתנאי מזג אוויר קשים.

רביעית, בניגוד לאופטימיות בצה"ל בתחילת המבצע, חמאס הראה הפעם שהוא מצליח להתמודד לא רע עם התקיפות הישראליות. ההערכה בצה"ל היא שרק עשרה אחוז ממערך הטילים שלו נפגע, והוא מסוגל לחדש כל רגע ירי מדויק על תל אביב. בד בבד האופציה של מערכה קרקעית הולכת ומתרחקת. בשונה מאשר בעבר, אף דמות פוליטית בעלת משקל לא יצאה הפעם בקריאה לפעולה קרקעית נרחבת. אף אחד גם לא זוכר שלפני חמש שנים בלבד הדוקטרינה של "כיסוח העשב" ביחס לעזה כללה במפורש גם פשיטות קרקעיות.

חמישית, המבצע הראה שהתמיכה בישראל בזירה הבינלאומית פוחתת, כחלק משקיעת האסטרטגיה של מלחמה מתמדת בטרור. דעת הקהל בארצות הברית היתה הפעם הרבה יותר ביקורתית כלפי ישראל מאשר בהתנגשויות קודמות, וכך גם הקונגרס. גם בזירה הבינלאומית של האו"ם התקשה הפעם הממשל האמריקאי להגן על ישראל יותר מאשר בעבר. סין, למשל, נקטה עמדה ברורה לזכות הפלסטינים ותקפה את ארצות הברית כאשר הצהירה כי "מועצת הביטחון לא הצליחה לגבש הצהרה משותפת רק בשל מדינה אחת". להתפתחות הזו יש משמעות מיוחדת על רקע העובדה שהממשל החדש של ביידן מנסה למצב מחדש את ארצות הברית כמדינה המקדמת זכויות אדם בעולם, וכבר לא מעמיד במרכז את "המלחמה בטרור". נזכיר כי את החלטתו לפנות את הצבא האמריקאי מאפגניסטאן נימק ביידן באמירה כי "עתה הזמן לסיים את המלחמה הנצחית". המשמעות המעשית של כל אלה בטווח הקצר היתה שלאחר עשרה ימים של המבצע חוייבה ישראל על ידי הממשל האמריקאי להשלים בחריקת שיניים עם הפסקת האש.

נקודת תצפית על עזה, 20.10.2015. צילום: חיים זך, לע"מ

מה צופן העתיד?

בסיטואציה הפוליטית המטלטלת שבה אנחנו נתונים, כמעט בלתי אפשרי לצפות כיצד תתנהל הנהגת המדינה מול עזה בטווח הקרוב. האם תיוצב הפסקת האש? האם יחודשו בהקדם הבנות דומות לאלה שקדמו למבצע? התגובות הראשונות של המומחים האסטרטגיים בישראל מרמזות עם זאת בעיני על שינוי מגמה. לראשונה מאז ההתנתקות רבים מהם מציעים חיבור מחודש של עזה והגדה באמצעים מדיניים במקביל לשיפור המצב הכלכלי של התושבים. אודי דקל, ראש המכון ללימודים אסטרטגיים כותב בזכות שיקום הרצועה ובד בבד מסביר כי "התנהלות ישראל נעדרת ניסיון לייצר אופק ואופציות מדיניות מערכתיות קונסטרוקטיביות. התכלית האסטרטגית שממשלת ישראל אמורה הייתה לגבש ולהציג היא יצירת כללי משחק חדשים בזירה הפלסטינית והשבת הרשות הפלסטינית למעמד הייצוג הבלעדי של הפלסטינים.

בדומה לכך, בנייר משותף מטעם המכון למדיניות ואסטרטגיה בהרצליה נכתב תחת הכותרת "כישלון האסטרטגיה הישראלית" כי "קרסה התפיסה לפיה הכרה בשלטון חמאס בעזה ושיפור התנאים האזרחיים ברצועה מצד אחד והחלשת הרשות ביהודה ושומרון מצד שני – ימנעו תהליך מדיני". אלה הן התפתחויות צנועות, שייתכן שיימחקו בקרוב, אבל אני רוצה להאמין דווקא שהן סנוניות המבשרות התפכחות בסיסית, גם אם איטית והססנית, מאשליית ההתנתקות מעזה ומהתקווה להגיע להסדרה ארוכת טווח בלי להסיר כליל את הסגר מעליה. גם אם זה ייעשה רק מתוך דאגה לביטחון אזרחי ישראל, מותר לקוות כי ההכרה בכישלון ההתנתקות תחלחל לאיטה למעצבי המדיניות, כך שבעתיד לא ניתקל עוד במחשבה הזדונית והנואלת שנולדה לפני 15 שנים לפיה לגיטימי וריאלי לחתור למצב שבו תושבי הרצועה כלואים וישראל מרשה לעצמה "להרוג ולהרוג ולהרוג" כי "אין ברירה". רק התפכחות מאשליית ההתנתקות תוכל לפתוח פתח למהלכים אלטרנטיביים המבוססים על כבוד לכל התושבים שבין הים לירדן ושאיפה לרווחתם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.