השאלון של העוקץ: סמדר זמיר

היא לא תעביר סכין מיד ליד, לתפקיד בממשלת החלומות הייתה מלהקת את אייל שגיא ביזאווי ומתה לפגוש את ג'ינה דייויס, מבשרת הפמיניזם הקולנועי. במאית "על כיסא הבמאי יושבת אישה" משיבה על שאלותינו הנוקבות
העוקץ

מתוך 800 סרטים עלילתיים שהופקו כאן מראשית הקולנוע הישראלי, רק 100 מתוכם בוימו על ידי נשים. זאת ועוד: עד 2010 היו כ-30 נשים בלבד שביימו סרט עלילתי, מספרן הוכפל בעשור האחרון. בסרטה "על כסא הבמאי יושבת אישה" מציגה סמדר זמיר ראיונות עם 26 נשים שביימו סרטי עלילה בישראל, המספרות מפרספקטיבות שונות על המעמד של הבמאית ועל המשוכות והמכשולים בדרך אל הסרט המוגמר. מראשונת הבמאיות, אלידע גרא, ועד יוצרות כמו דינה צבי ריקליס, יעל קיים, דנה גולדברג וחנה אזולאי הספרי, ניצבת תקרת הזכוכית המעכירה מרגע לרגע, באמצעות התובנות שמספקות הנשים, על מגוון הקולות שהן מביאות איתן אל המרקע.

***

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

אני עובדת בעיקר בבית. אוהבת לעבוד בחצי שכיבה, במיטה, כשהמחשב על כרית מחשב של איקאה. משתדלת לעבוד שעה וחצי ואז לעשות הפסקה של חצי שעה. בהפסקה אני עושה מטלות בבית ושומעת מוזיקה וגם שותה תיי ואוכלת עוגה או משהו כזה. אני אוכלת יותר מדי מתוקים.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית וכו׳ – טורדת את מנוחתך?

אני כועסת על היחס הסלחני שמפגינים כלפי עברייני מין בארץ. איכשהו עדיין לא הפנימו כאן את המשמעות של metoo# ולצערי הרבה גברים, שפגעו מינית, זוכים לגב רחב של תמיכה מנשים וגברים כאחד וגם לא מופרך שיקבלו במה. זה מכעיס אותי, שלא לומר מחליא אותי. לאחרונה התחלתי לחשוב האם יש איזושהי דרך לעזור לנשים שנפגעו מינית ספציפית בתעשיית הבידור, לשקם את הפגיעה המקצועית שהפגיעה המינית הביאה עליהן. אני ממש על זה ומקווה שאצליח יחד עם שותפות לעשות משהו בנידון.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני/לאומי/דתי?ֿֿ

אני עוברת כאשכנזיה ממרכז הארץ ולכן לא חוווה באופן ישיר גזענות מהסוג המייניסטרימי, אם כי מן הסתם דווקא בשל כך, הייתי עדה לכזו אינספור פעמים. בהקשר של גזענות, אני חייבת לומר שיש לי רגישות מיוחדת לגזענות מעמדית וזו קשורה פעמים רבות במוצא גיאוגרפי. אתן דוגמה. אני ערדניקית, גדלתי בערד ואני מתגוררת בה עם משפחתי בעשור האחרון, וזה מדהים אותי איך תמיד אני מקבלת תגובות ממש לא לעניין על כך, כמו "מה יש לעשות בערד?" או "מה את עושה בתל אביב? את לא בערד?" משל ערד הייתה גולאג מוזנח שאין ממנו יציאה או מקום שעדיין לא הגיעה אליו בשורת הגלגל.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

אני עסוקה באופן יומיומי בקשר שבין נשים וקולנוע. אם זה בהפצה של "על כיסא הבמאי יושבת אישה" והתכניות שנגזרות ממנו – הקרנות מיוחדות של סרטי הבמאיות בסינמטק תל אביב, תכנית "מנטורה" של קרן מדרום בראשות שירי בר-און ועוד. גם בהוראה שלי אני מלמדת סרטי נשים ובוחנת יחד עם הסטודנטיות והמשתלמות שלי את הייצוגים של סוגיות פמיניסטיות בסרטים אלה. בנוסף, אני פעילה בפורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה באופנים שונים לקידום נשים בתעשייה שלנו. אני גם מפרסמת טקסטים על הקשר שבין נשים וקולנוע בבמות שונות ומוציאה מדי חודש ניוזלטר שנקרא "חדשות קולנוע בוורוד" ומרכז ידיעות רלוונטיות בנושא.

ספרי לנו קצת על סרטך "על כסא הבמאי יושבת אישה" ותהליך העבודה עליו.

"על כיסא הבמאי יושבת אישה" הוא סרט שמביא למסך חוויות של 26 נשים בפוזיציה סופר גברית. כמובן שהסיפורים שלהן מהדהדים דברים שכל אישה שיצאה מהמטבח חוותה, בין אם היא מורה, מהנדסת, אסטרונאוטית או במאית. כשיצאנו לדרך, היינו בטוחים שירעיפו על הפרויקט הזה כסף, אבל זה ממש לא קרה. למעשה, זה סרט שנעשה באופן עצמאי כמעט ללא תקציב. בהקשר הזה, אני חייבת להודות לשותפותים שלי לדרך: המפיקים דרומהפקות – אלעד פלג וחגי ארד, העורכת נוי ברק, הצלמים רן אביעד ועדי מוזס, התחקירנית הויזואלית לילי יודינסקי, המעצב האמנותי איתן מור, המויזקאית נגה רותם והיועץ האמנותי איתמר אלקלעי. כולןם היו כל כך נדיבים והסכימו לעבוד בתנאים לא תנאים כדי שהסרט ייצא לפועל. צריכה לומר שזה לא היה קורה גם בלי התמיכה של בן זוגי סשה גויכמן. הוא הגב והלב שלי. וגם  ברק מזרחי, בן הזוג של נוי העורכת עבד קשה בשביל הסרט. ואמא שלי. בקיצור, הסרט הזה קרה נטו בזכות כל הא.נשים הטובים שמופיעים ברולר ואני מלאת הכרת תודה על כך.

בסופו של דבר הסרט כן זכה להשקעה של קרן יהושע רבינוביץ וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי והתקבל יפה מאוד לפסטיבלים. הוא הוקרן בבכורה בתחרות התיעודית בפסטיבל הסרטים חיפה, בפסטיבל קולנוע דרום, בתחרות התיעודית בפסטיבל סולידריות ובפסטיבל סרטי נשים ירושלים. בימים אלה, הסרט מוקרן במסגרות שונות ברחבי הארץ ומופץ במקביל לפסטיבלים בעולם.

אלידע גרא. הבמאית הישראלית הראשונה. מתוך סרטה של סמדר זמיר

איך עברה עליך תקופת הקורונה?

בחלקה הראשון של תקופת הקורונה הייתי בשמירת הריון ובין הסגרים, נוי העורכת ואני סיימנו לערוך את הסרט. אחרי הגל הראשון ילדתי את טומי הקטנטן והייתי עסוקה בו ובמקביל בסגירת הסרט – גרפיקה, כתוביות, רולר, אונליין, פסקול. את כל שלב הפוסט עשיתי עם תינוק יונק וישן. רק מזכירה כאן שאני גרה בערד וכל התהליכים הנ"ל הצריכו נסיעות. בן זוגי עבד בבית רוב תקופת הקורונה וזה היה יתרון גדול מכל הבחינות. זו הייתה תקופה סופר אינטינסיבית והאמת שלא התפניתי בכלל להרגיש את מה שקורה לי ובכלל. כל המשאבים שלי היו נתונים לבית וליצירה לסירוגין בקצב מאוד גבוה. רק עכשיו לאט לאט אני מתחילה לעכל את התקופה המשוגעת הזו.

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

אורלי נוי, שרון שפורר ואייל שגיא ביזאווי. אני חושבת שהן יכלו להביא משב רוח רענן של חכמה, חשיבה ביקורתית, יושרה, אומץ, רגישות וגם חוש הומור ויכולת לקבל את האחר.ת. יש סיכוי שהן אשכרה היו הופכות את המקום הזה לטוב יותר!

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

אני מאוד נהנית לפגוש בני ובנות נוער. מתה על הישירות והטוטאליות של הגיל הזה. לימדתי תאטרון לבגרות כמה שנים בתיכון ואהבתי את התלמידותים שלי בכל ליבי. יותר מהכל היה לי חשוב לעודד אותןם לחשיבה עצמאית וביקורתית דרך קריאה בטקסטים פמיניסטים, פציפיסטיים וכולי. ב-45 דק' הייתי מקרינה להןם סרט צרפתי מקסים כבן עשר דקות על היפוך מגדרי שנקרא "הרוב המדוכא" ומנהלת איתןם שיחה בעקבות הצפייה.

יש לי חלום להקרין את הסרט במרכז המדהים של ג'ינה דייויס בקליפורניה. היא אישה פורצת דרך שהעזה לשאת את דגל הפמיניזם בתעשיית הקולנוע ההוליוודית, ושילמה על זה מחירים כבדים

מי הכי היית רוצה שיצפה בסרט "על כיסא הבמאי יושבת אישה"?

ג'ינה דיוויס! יש לי חלום להקרין את הסרט במרכז המדהים שלה בקליפורניה (ולהצטלם איתה לסלפי בואכה "תלמה ולואיז"). היא אישה פורצת דרך שהעזה לשאת את דגל הפמיניזם בתעשיית הקולנוע ההוליוודית, הרבה לפני שזה היה מקובל ואפילו מגניב, והיא שילמה על זה מחירים כבדים. אני משוגעת עליה והייתי ממש ממש רוצה לשמוע מה היא חושבת על הסרט.

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

אסור להעביר סכין מיד ליד, צריך ליצור קשר עין עם חתול שחור, לירוק אם רואה ציפור מתה. וגם, מפעם לפעם כשאני חולמת חלום משמעותי או מפחיד רצח, אני בודקת מה הסיכוי שלו להתגשם לפי תאריך החלימה העברי שלו על פי תורת החלומות בקבלה.

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

גם וגם כמובן. כמו שכתב שלום חנוך ב"הולך נגד הרוח": "פעם היא גן עדן ופעם היא רכבת אל הגהנום". זו החוויה שלי בכתיבה. אבל בדרך כלל אני נהנית לכתוב ומאושרת שזו הפרנסה שלי, זה כמעט דימיוני בעיניי.

אם היית יכולה/רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

אני פרנקופילית מושבעת ומאוד רוצה להעביר תקופת חיים בצרפת, באיזה פרבר מאוד מאוד ירוק לא רחוק מפריז.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

מאז שנהייתי אמא לפני קרוב לחמש שנים, הפכתי מאישה שקוראת בלי הפסקה לקוראת פונקציונלית. אני קוראת בעיקר לצרכי תחקיר, הוראה ועבודה בכל מיני אופנים. כמעט לא מוצאת את הפנאי להתמסר לתודעה של מישהו או מישהי אחרת ולהכנס לעומקו של ספר. זה מאוד חסר לי. פעם אחרונה שצללתי לתוך ספר זה היה "מטבח" של בננה יושימוטו. ספר קולנועי מאוד ופמיניסטי ואנושי. קריאת חובה לטעמי.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה בארבע עיניים?

רונית אלקבץ. כואב לי מאוד שלא הספקתי לראיין אותה לסרט שלי. היא כבר הייתה חולה כשיצאתי לצילומים וכמובן שכמו כולןם, לא ידעתי. חיכיתי מאוד לפגוש אותה ונשבר לי הלב כשהבנתי שזה לא יקרה. יחד עם זאת, היה ברור לי שהיא תמצא את דרכה לסרט. במהלך העבודה עליו הרגשתי את הרוח שלה מפעמת בתוכי. היא איתי הרבה ואני ממש אוהבת אותה. היא באמת יחידה במינה.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

כשרק הכרתי את בן זוגי, הוא בא לבקר אותי בדירה שלי בקיבוץ דורות. היה שם מטבח בגודל של אפון ונכנסתי לבשל לנו את המנה המפורסמת לבית משפחת זמיר: תפוחי אדמה מטוגנים ממולאים גבינה צהובה. למרות שהמטבח היה צפוף להחריד הוא נכנס והתחיל לבשל איתי. ידעתי באותו רגע שאני שרופה עליו ושאין כמותו בעולם, וצדקתי.

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

האמת שלא חסרה לי שום מילה בעברית. אני מתה עליה. יחד עם זאת, היא קצת עלובה בכל מה שנוגע לקללות. הייתי שמחה לקללות עסיסיות מצחיקות כמו שקיימות ביידיש, ערבית, רוסית. למשל רוזה, סבתי הפולניה, עליה השלום, הייתה אומרת "בקקטך דה פיסט" שזה ביידיש "חרבן לעצמך על הרגליים" או "גיי דרדרה" שזה "לך לאדמה" – קללות ציוריות כאלה, כמעט יפות.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

רוזה! סדרת רשת מוקומנטרית על פמיניסטית מזדקנת בת 60+ שחוזרת לה הווסת והיא יוצאת לקווסט כדי לשנות את היחס לווסת מהיסוד.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

אני הכי אישה של תוכניות לעשור קדימה, אבל משהו בשנה וחצי האחרונות לא איפשר לי לעצור ולחשוב על זה. מבחינה מקצועית אני מקווה לעשות בדיוק את מה שאני עושה היום, אבל בתנאים מעולים. כלומר לעשות סרטים, לכתוב על קולנוע, ללמד קולנוע ולקחת חלק ביוזמות קולנועיות, אבל להרוויח מזה הרבה יותר ממה שאני מרוויחה היום, הרבה הרבה יותר. אני גם מקווה שעשור מהיום, אני ומשפחתי נחיה במקום אחר. אני מתה על ערד, אבל החורש קורא לנו ובא לי שנמצא את הדרך להחליף את הנוף בחלון, בין אם זה יהיה בארץ או במקום אחר בעולם.

הסרט יוקרן הערב במכון ון ליר בירושלים וגם ביום ה' בשעה 16:00 בכנס מגדר באמנות באוני' תל אביב (הקרנה מקוונת)

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.