המחאה הפלסטינית צודקת

את המלחמה בעזה יש לראות כמחאה לגיטימית של הדרום הגלובלי בשלטון היהודי-ישראלי-אשכנזי. על כן, עלינו לבנות היסטוריוגרפיה של סולידריות בין מחאות שונות שבין הירדן לים, ולהכיר בלגיטימיות של חמאס

יהודים, ערבים ו… אשכנזים

אחד הסירטונים הוויראליים ביותר במהלך מלחמת עזה האחרונה ואירועי האלימות בישראל עצמה היה נאום תוכחה יוצא דופן של עמית סגל באחד מרגעי הפריים טיים של שידורי החדשות של "קשת 12". לאורך דקות מסך ארוכות, שטח סגל את קובלנותיו על התקשורת הישראלית שמסקרת את אירועי האלימות באופן סימטרי, יהודי-ערבי, בעוד שלטענתו, ברוב הגדול של האירועים היה הצד היהודי צד הקורבן. לקראת הדקה הרביעית המונולוג של סגל, שאותו הפיץ בעמוד הפייסבוק הפופולרי שלו, החל להיות מעין דיאלוג עם בת פלוגתתו אילנה דיין, שייצגה מנגד את המקף היהודי-ערבי כאותו תחום סימטרי המאפשר אני ואחר שבו האחר הזה הוא לא יותר מאשר איזה שיקוף של האני ומאוויו בדיבור בגוף ראשון (הם הרופאים שלנו, יש לי מורה לערבית, אנחנו חיים יחד). ואז בדקה ה-5:12, סגל, שעבורו האחר הזה מהווה יריב ולכן זוכה במידת מה של עצמאות מן האני (האני של דיין; האני של סגל), אמר מילה מוזרה בקונטקסט הזה, שאולי הייתה מעין פליטת פה לא מאד מכוונת.

כשדיין טענה: "עלינו לעסוק בלינץ' בבת ים (שבו היהודים בתפקיד המקרבנים) כי לנו יש תפקיד פה" שאל אותה סגל "מי זה לנו? מי זה אנחנו? העיתונאים, האשכנזים-היהודים?" דיין השיבה: "אנחנו היהודים" ובכך ניסתה לייצר סימטריה בין ערבים ליהודים, שבה הערבים משקפים את היהודים (האנחנו), בעוד שסגל ערער על כך וסימן שה"אנחנו" הוא בעצם קולגטיב מדומיין ונרקיסיסטי למדי. סגל הכניס את מה שמתקרא בשיח הישראלי "המאבק העדתי" אל תוך ה"סכסוך", שהוא תמיד סכסוך "יהודי-ערבי". האשכנזים חדרו ללב האפילה של הדיון הבוער בפריים טיים הישראלי, בעיצומם של הקרבות, ואתם הרי, מניה וביה, נכנס גם השד: לפתע מדורת השבט דיברה גם על השד העדתי ולכן לרגע גם דיברה מזרחית. סגל איפשר לרגע להבין שה"אנחנו" הנושא באחריות איננו סתם אנחנו יהודי אלא גם ובפירוש אנחנו יהודי-אשכנזי. זה היה רגע – זעיר, אין ספק – של לקיחת אחריות.

לפתע מדורת השבט דיברה גם על השד העדתי ולכן לרגע גם דיברה מזרחית. עמית סגל איפשר לרגע להבין שה"אנחנו" הנושא באחריות אינו סתם אנחנו יהודי אלא גם ובפירוש אנחנו יהודי-אשכנזי

אין זה המקום היחיד בדברים האלה שבו סגל ערער על תפיסת העולם המקובלת של שידורי קשת, בוודאי מאז הקמתם בשנות התשעים ועד לארבע השנים האחרונות שבהן הקפידו לרבד את פרשניהם בדמויות כמו סגל עצמו. בניגוד לדיין, יונית לוי ודנה וייס, סגל מציג עמדה כוללת המחברת את "ערביי עזה, ערביי מזרח ירושלים, והמתפרעים בלוד" (דקה 6:04) גם יחד ולא מפצלת אותם. כולם גם יחד לשיטתו "אינם רוצים שאנחנו נהיה כאן". זוהי כמובן עמדה קיצונית שאינה מתאימה לשום ערוץ תקשורת ליברלי, אולם ב"קשת 12" עשו הכל דווקא כדי להכילה. אמנם בהתאם לאתוס הציוני הקורבני של טרום-הריבונות, יש אצל סגל "ערבים" למול "יהודים" שהם היישוב היהודי בארץ, אולם כיישות, הערבים אינם מפורקים אצלו בהתאם להשקפה השלטת בשמאל הליברלי לפחות מאוסלו (ומאז הקמת הערוץ המסחרי). עוד בשנות התשעים, הראתה עמירה הס שהסכמי אוסלו פעלו לפיצול בין "ערביי ישראל" לבין "הפלסטינים", וזאת כמובן מבלי להכיר בפיצול הנורא שהפרויקט הציוני כופה על הפלסטינים מיומו הראשון- פלסטינים של 48 [בעלי תעודת זהות כחולה], פלסטינים תושבי מזרח ירושלים, פלסטינים בגדה, פלסטינים בעזה, פלסטינים במחנות הפליטים בלבנון, סוריה וירדן, וכמובן הפזורה הפלסטינית ברחבי העולם. פוטנציאל חתרני מאד נמצא בדברים של סגל, אם כן, בייחוד מכיוון שהוא תופס את חבל הארץ של א"י-פלסטין כיישות אחת.

עזה כמרחב ישראלי

הרבה מדובר על הזרמת מזוודות הדולרים באישור רה"מ נתניהו, המועברות מקאטר לחמאס, אולם כמעט לא מדובר על המטבע שמשמש את העזתים בקניית ירקות או בהזמנת שירותים, לפחות מאז כיבושה ב-1967: הל"י והשקל. עם המעבר לשטרות החדשים בישראל ב-2013, כתבתי בהארץ על תחושת הניכור שעלולה לחוש מהגרת מטוניס, ובוודאי ילידה פלסטינית, כשהיא עומדת בבנק ומעליה מתנוססות מעל מסכי הפלזמה תמונותיהם של משה שרת, נתן אלתרמן ושאול טשרניחוסקי ("אבוטבול מול טשרניחוסקי"). חישבו מה עובר על תושבי אחד הבניינים המופצצים במבצע "שומר החומות" למשל, בעודם נסים על נפשותיהם ומחזיקים באותם השטרות כאיזו ערובה. כמובן שעזה היא חלק מישראל בשלל היבטים אחרים, חלקם אזרחיים כמו אזור החיוג ותשתיות הטלפון, וחלקם לרוב קשורים במה שקרוי "חוץ וביטחון", אותו תחום שנשאר באחריות ישראלית (בעיקר באחריות הצבא הישראלי) למן הקמת הרשות הפלסטינית ובוודאי למן ההתנתקות ועליית שלטון חמאס לפני עשור וחצי. הדברים עומדים בניגוד גמור למה ש"קשת 12", ואתו כל אמצעי התקשורת הישראלים הליברליים, משדרים בימות המלחמה: הערוצים, כמו העיתונים ואתרי החדשות, מדברים על "ישראל תחת אש", היינו על גורם חיצוני שישראל חולקת אתו רק קו גבול ולכן "לכל מדינה החובה והזכות להגן על עצמה ועל אזרחיה" כפי שנוטה להגיד ההסברה הישראלית.

מזרחית לעיירה ח'וזאעה, דרום רצועת עזה. צילום: מוחמד סבאח, 06.04.18 (מתוך בלוג הצילום של ״בצלם״)

אך אם ישראל היא הריבון העזתי בכל מה שקשור לחוץ וביטחון, האם היא באמת תחת אש, מבחוץ, כשחמאס יורה על אזרחיה טילים? על איזו הגנה מדובר כאן אם נתינים (במקרה של העזתים, וביניהם גם אנשי תנועת חמאס) או תושבים (במקרה של המזרח ירושלמים) נוקטים באלימות כלפי אזרחים של אותה יישות ריבונית עצמה? מדוע התקשורת, ולדעתי גם האקדמיה הישראלית, בוודאי ברובה, מסרבים בתוקף לקרוא לאלימות הפלסטינית בתוך ישראל ומחוצה לה "מחאה"? "מחאה פלסטינית"? אותה מילה המזוהה עם המאבק המזרחי בישראל (מחאת ואדי סאליב, המחאה/מאבק על העאסי), עם המחאה החברתית (2011), מחאת בלפור בשנת הקורונה והמשבר הפוליטי הישראלי המתמשך, מחאת הימין, ובייחוד סביב הגירוש מגוש קטיף, ומחאות האתיופים לאורך השנים. המחאה הפלסטינית הישראלית מאוקטובר 2000, שרבים נזכרו בה עכשיו, מוגדרת לרוב כ"אירועים", וזאת בהתאם להיסטוריוגרפיה הציונית הטרום-מדינתית הרואה בהתעוררויות הפלסטיניות נגד המנגנון הקולוניאלי (הטורכי, הבריטי ובפרט היהודי) מאורעות (תרפ"א, תרפ"ט, ועכשיו יש שמדברים על תשפ"א).

על איזו הגנה מדובר כאן אם נתינים (במקרה של העזתים, וביניהם גם אנשי תנועת חמאס) או תושבים (במקרה של המזרח ירושלמים) נוקטים באלימות כלפי אזרחים של אותה יישות ריבונית עצמה?

בערבית אגב, בדיוק כמו בהקשר של "האביב הערבי", רואים באירועים האלה מהפכות-התקוממויות (ת'אוראת). השפה כמובן חשובה כאן מאד, ולא רק בין העברית (מאורעות) לעברית (מחאה). בערבית, התפיסה של פלסטין (ורצוי להישמר מהמילה פלשתינא המיובאת מהגרמנית והיידיש אל תוך העברית כדי לייצר מקסם שאו כאילו לפני 48 חבל הארץ היה "פלשתינא", ולא, כמו בשאר לשונות העולם, "פלסטין") מתפקדת דומה למרות נקודת המבט ההופכית: מה שהעברית הישראלית מחשיבה כפנים-ישראל-הריבונית, נתפש בערבית גם כן כ"פנים" (דאח'ל) ודווקא הערים הפלסטיניות בגדה ובעזה, על מחנות הפליטים והגטאות המקיפים אותן, נתפשות כחוץ, גם על ידי מי שמתגורר בהן. גם "הסוגיה (קצ'יה) הפלסטינית", הדומה בחומרתה המושגית ל"שאלה היהודית" (שלפעמים מדוברת בחוגים אינטלקטואלים גם דרך שאלת פלסטין), עלתה בתוך ההקשר של הלאומיות הערבית בכללה, החל בנכבה וכלה בהסכם השלום עם מצרים שהיווה את הקרקע לאוסלו (ראו עבודתו של ההיסטוריון היהודי אמריקאי סת' אנזיסקה), וזאת שנים אחדות אחרי שאירופה שרפה את יהודיה. הסוגיה הפלסטינית איננה מוכרת בישראל כלל, מה שמותיר את האוריינטליסטים הישראלים בעיקר עם ערבים שרוצים להשתלב בחברה או עם כאלה, כמו חברי הרשימה המשותפת, שהם בבחינת מחרחרי ריב או "טרוריסטים". נוח לישראלים לחשוב שהערבים הישראלים אינם מתעניינים ב"פלסטינים" באמת, אלה שמעבר ל"חומות", שאותן כל כך חשוב, ובפרט במבצע האחרון, "לשמור" ו"לשמר".

אז כן, חומות וקווי גבול הם דבר נזיל למדי ותלוי עמדה ולכן יש לרבים אינטרסים לשמרם. הדיבור הישראלי הרווח מדבר על סבבים, והתחדד הפעם עם ההבנה שיש משהו באמת חסר מוצא בהם. יחד עם זאת, הטון השליט גיבה עדיין את הצבא הישראלי כמי שיש לו משימה לעשות (אם כי כולם, מהימין ועד המרכז-שמאל, הודו בפה מלא, שהמטרה היא הבטחת שקט קצובה בלבד עד הסבב הבא). מכאן שהשיח פנה מיד ל"צוק איתן", הסבב הגדול הקודם, שבו שבעים ישראלים (כמעט כולם חיילים, על ההפסד הנורא הזה של המבצע כמעט לא דובר) ולמעלה מ-2000 עזתים איבדו את חייהם. ולמרות ש"צוק איתן" כמובן נמצא ברקע הדברים, ואתם הסבבים הנצחיים שמלמדים על תקיעותו המדוברת של ה"סכסוך", דברים חסרי תקדים קרו הפעם ובראשם: תגובת חמאס למתרחש בתוך ישראל והאחריות שפרש במקרה הזה לגורל המזרח-ירושלמים שהודהדה על ידי אינתיפאדה פנים ישראלית.

מחאת הדרום הגלובלי

ביום האסון במירון רציתי לכתוב טקסט על ועדת החקירה ומצב החירום: רציתי לומר על הניכור שאני חש לעולם כולו, שמאז נגיף הקורונה מתנהל על פי צווי חירום ועל פיהם בלבד, ולכן משכיח מאתנו את היכולת לנסח היסטוריה, ואתה כמובן אחריות. במרץ 2021 נשאתי דברים באוניברסיטת ניו-יורק וטענתי שהציווי "להציל חיים" שליווה את הקורונה בעולם כולו, בעצם הגיע מיד לאחר שהציווי "חיי השחורים חשובים" קבל תנופה יוצאת דופן (הוא הבליח שוב לאחר מותו של ג'ורג' פלויד והמחאה שבאה בעקבותיו, בקיץ 2020 של נגיף הקורונה; פלויד, אגב, כמו הרבה שחורים עניים, מחה על ההפקרות המדינתית בעת המגפה שחשפה לסכנות לאין שיעור יותר את המוחלשים בחברה). בכך, כך טענתי, הסיט מצב החירום הנגיפי את תשומת הלב שלנו מהדרום הגלובלי (ובאמת, בישראל היה זה זמן של "דו-קיום", אולי אפילו של "אחווה", המנוסחים כאמור תמיד על ידי האנחנו האשכנזי-יהודי). המסמן קורונה היה חסר מסומן (לא משנה כמה בדיקות סרולוגיות נעשה, לא נוכל לראותו) בעוד שהשחורים, הפלסטינים וכל שאר ה"לא-אירופאים" כפי שהגדירם אדוארד סעיד, נותרו כמובן מסומנים מאד אבל חסרי מסמן (שהרי דיברנו רק על הנגיף). מצבי החירום הלכו ונערמו, מחסימת שער שכם למתפללים, דרך האסון במירון ועד יום ירושלים ופרוץ המלחמה.

ג'ורג' פלויד. רישום: רוית ביטון קהימקר

אז גם החל הסבב. לכאורה, יכולה הייתה ישראל להבליג כפי שעשתה בטפטופים שקרו בשנים האחרונות, ובייחד לקראת כל אחד מסבבי הבחירות האחרונים (שהרי מצב החירום הישראלי מפיק סבבים נוספים, לא רק של לחימה). במקרה כזה הירי של חמאס היה נותר זעקה, מחאה, אולי אפילו איום, של מיליוני עזתים השרויים במצור ומביעים סולידריות עם בני עמם הירושלמים. ברגע שהחל ה"סבב" חזרנו לדבר על חמאס עצמו ועל עזה, תוך הבטחתו של "צוק איתן" כנקודת ההתייחסות המרכזית. אבל אז היו גם מהומות. מהומות בתוככי ישראל, התעוררות (אינתיפאדה) שיש שאומרים שעדיין מתרחשת, ביפו, בלוד, במעצרים בירושלים ובצפון ובמקומות אחרים.

אני מבקש אם כן לא לשים את המהומות בסד ה"דו-קיום" המדומיין ולהפרידן ממלחמת ישראל בחמאס. בהיסטוריוגרפיה שאני מציע כאן לאירועי "שומר החומות" ישנן שתי נקודות התייחסות קרובות בהרבה מ"צוק איתן": האחת היא אינתיפאדת הבודדים/סכינים מ-2015-2016, שהייתה תולדה של המציאות שאחרי "צוק איתן", והשנייה היא מחאות האתיופים ובעיקר זו האחרונה, שהייתה ככל הנראה הקיצונית ביותר, מ-2019 (בעקבות הרצחו של סלומון טקה). הן, ולא "צוק איתן", מלמדות אותנו על הארס המבעבע שנמצא בכל תחומי ישראל רבתי, ארס של כאב וזעם מוצדק ולא "שבריריות" פריכה של קיום משותף. הם מלמדים אותנו שהמשוואה היא אחרת מזו שמנסחים דיין ו"קשת 12": אין מדובר ביהודים מול ערבים, כי אם ביהודים-ישראלים-אשכנזים מול הדרום הגלובלי, המזוהה בישראל בלא-אירופים: פלסטינים, מזרחים, אתיופים ומהגרי עבודה (כמעט כולם מהדרום הגלובלי). זהו השינוי המהותי ביותר העומד לפתחו של מילון המלחמה שלנו: עלינו להפנים שהמילון עצמו נוסח בידי יהודים-ישראלים-אשכנזים ובמצב החירום הוא כופה עצמו ביתיר שאת. כל מזרחי חייב להפנים שהוא לא יותר מאשר "יהודי", יהודי סתם, ישראלי, הצד החזק, הליברלי, הנאור, המדבר בשם הקדמה. לפתע התווית שלו, הזהות שלו, נמחקת כליל והוא אינו "שחור" (בין אם חרדי או בין אם אתיופי), או "ביביסט", לפתע עליו לשכוח שראש המפלגה המזרחי היחידי בישראל הוא אריה דרעי, ושמעולם לא כיהן במדינה הישראלית ראש ממשלה מזרחי. לפתע הוא פשוט לא ערבי.

אינתיפאדת הסכינים הייתה מעין מסע התאבדות של פלסטינים, תושבי, נתיני ואזרחי ישראל, שתקפו אנשי ביטחון עם מספריים או נשקים מגוחכים אחרים רק על מנת שאלה יביאו עליהם את מותם המיוחל (היחיד שפרע את הסדר היה נשאת מלחם, היורה בפיגוע בדיזנגוף שהצליח לחמוק מזרועות הביטחון במשך שבוע ימים (על כך כתבתי בהארץ תחת הכותרת "הנעלם: רוצח שאינו אויב"). באותה עת לימדתי בבית הספר לקולנוע בירושלים, ואחד התלמידים המזרחים שלי סיפר לכיתה על הדממה והפחד שסבבה אותו בהיכנסו לחנויות בגלל מראהו השחור. האינטימיות הזאת של אויב ובן-בית, הנוגעת בלב אחד האתוסים המכוננים בישראל הדחוסה והבוערת, ה"פרופיילינג", ליוותה אותי בילדותי בכל עלייה לאוטובוס בתקופת פיגועי ההתאבדות של אוסלו והאינתיפאדה השנייה, בייחוד בירושלים.

האתיופים, בדומה לחרדים, שיבשו את הסדר הציבורי, אותו "מרקם שביר" שהוא מילה מכובסת לניצול יום-יומי של הדרום הגלובלי, כאן בישראל, על אותה אדמה אוריינטלית, פלסטין.

אך הייתה זאת אינטימיות אחרת, בוטה בהרבה, שהתגלתה במחאת האתיופים האחרונה. האתיופים, בדומה לחרדים, שיבשו את הסדר הציבורי, אותו "מרקם שביר" שהוא מילה מכובסת לניצול יום-יומי של הדרום הגלובלי, כאן בישראל, על אותה אדמה אוריינטלית, פלסטין. כמו החרדים, הם הבעירו צמיגים וחסמו כבישים, אך בדמיון מבהיל לאירועים האחרונים, הם גם שרפו מכוניות והפכו אותן, והפכו בכך לאויביהם של רוב הישראלים שהביעו ביקורת קשה על קהילה הנתפסת בדרך כלל כקהילה נחשלת ובלתי מאיימת. הרגע המצמרר ביותר היה כשחבורה של אתיופים בצומת קרית אתא נתפסה בעדשת המצלמה והפיקה סרטון שבו הם צועקים קריאות בערבית פלסטינית המזוהות עם האינתיפאדה הראשונה "אתבח' אל יהוד", "פלסטין חפשית!", "אללהו אכבר!" "ברוח ובדם נפדה את פלסטין!" "כולם שונאים אתכם, 5 מיליארד שונאים אתכם! רק כסף ותאוות בצע מעניין אתכם!" ולבסוף "הבאתם אותנו שנלחם בשבילכם, מה אתם חושבים, אנחנו כמו המרוקאים הצ'חצ'חים האלה? אנחנו לא!".

בימים אלה אנו חוגגים 50 שנה לפנתרים אחרי עשור של פריחה מזרחית יוצאת דופן ומדוברת שהפכה את המאבק המזרחי כמעט לנחת הקונצנזוס, גם אם רק בייצוג שלו, כמעין מתק שפתיים ובון טון. אולם הזעם והכאב נותרו: אם אז היו המזרחים המוחים "לא נחמדים", הרי שעכשיו מדובר באתיופים, שבאותו סרטון הביעו הזדהות מרחיקת לכת עם אוכלוסיית האיסלם ובכך בעצם סימנו את ה"יהודים" (בוודאי היהודים החדשים של הציונות ומגדלי אקירוב) כסמן של המערב הלבן מהצפון הגלובלי. מצד אחד הם הוציאו את עצמם מהקולקטיב המדומיין שמאפשר אותם רק בבחינת "נחמדים", ובה בעת גם הביעו הזדהות עם המרוקאים "הצ'חצ'חים" בהיכרות מעמיקה עם אמירתו הגזענית של דוד טופז ממערכת הבחירות הויראלית של 1981. המפגינים הביעו הזדהות עם העמדה הביקורתית, לפיה הצפון אפריקאים הובאו למדינת ישראל מתוך הכרח קולוניאלי במאבק מול היליד המוסלמי-פלסטיני ולא מתוך קיבוץ גלויות, והצליחו לסמן את המרוקאים בתוך ההקשר של מלחמה בגזענות המדינתית ולא כפי שניכר בממשלות נתניהו האחרונות, בהפיכתם למנסחי הישראליות. והאין זו הדרך שהתוו הפנתרים עצמם, בעצם שמם (גולדה נבהלה בדיוק על שום הזיהוי ביניהם לפנתרים באמריקה), בפנייתם – הגלובאלית – לשחורים אחרים, ובכללם לפלסטינים?

הווידיאו הזה מראה כמה קרובה הברית בין הזהויות המוכפפות בישראל. הוא מיצר אפקט כמעט אלביתי (במובן הפרוידיאני) שבו זה זה המוכר, החם, המובן מאליו (אתיופים) נושק לזר והמאיים מכל (ההתנגדות הפלסטינית ובכללה גם תנועת חמאס). כשנזכרתי בו בימות המלחמה האחרונים, ראיתי שהרשת עשתה במהלך השתיים שעברו כמעט הכל על מנת להשכיחו. הוא מוזכר רק במאמרה של סמאח סלאימה בשיחה מקומית ביולי 2019, שבו היא מבקרת באופן אמיץ ופורץ דרך את המאבק הפלסטיני עצמו שלא הצליח למצוא לו בעלי ברית בין זהויות מוכפפות אחרות:

"בכל זאת אני רוצה לפעול למען אוכלוסיות מדוכאות בחברה שאני שואפת לחיות בה. ולי, בתור החוליה הכי מוחלשת בשרשרת הדיכוי הזו – הלאומית, הגזעית וגם המגדרית – לי יש תפקיד בשחרור אחרים, גם אם נעשה שימוש ב'אחרים' האלה, מרצון או שלא מרצון, וניצלו אותם וכפו עליהם לדכא אותי ואת בני עמי. זו העמדה הכי חזקה שאני יכולה לנקוט כרגע כפלסטינית."

משפחתו של סלומון טקה בבית המשפט, 17.2.2020. צילום: אבי בלכרמן

הפלסטינים, המזרחים ו… ה(שמאל)אשכנזים

הרי המאבק הפלסטיני שבוי גם הוא בתוך המשוואה הקולוניאלית "יהודים-ערבים". לאחרונה ביקרו האינטלקטואליות הפלסטיניות חאנין מאיקי ולאנה טאטור את ארגוני זכויות האדם הישראלים על שהם מונעים בעצם מפלסטינים את האפשרות לנסח את את מציאותם בעצמם, תוך שלעגו למשל על שב"בצלם" נזכרו להכריע בדבר ישראל כמדינת אפרטהייד, דבר שההיסטוריוגרפיה הפלסטינית ניסחה כבר לפני עשורים (Maikey and Tatour, Middle East Eye, March 31, 2021). הדבר מזכיר את הדיון שהתעורר לאחרונה עם הבעת התמיכה שהביע עורך הארץ אלוף בן בנרטיב הפלסטיני של הנכבה, 73 שנים לאחר התרחשותה. הכותבות לא היססו לקבוע ש"סקטור ארגוני זכויות האדם האשכנזים-ישראלים סובלים מבעיית אדנות/עליונות (supremacy)". ואכן, כל הארגונים שנראותם ניכרת בימות המלחמה מדברים סימטריות, בין הערבית-לעברית ובין היהודים לערבים. אף לא אחד מהם מדבר על אחריות יהודית-ישראלית-אשכנזית.

ההתעלמות מהמזרחים — כלומר הניסיון לא לכרוך יחד את הקולוניאליזם שבתוך ישראל והקולוניאליזם בשטחים — מאפשרת את קיומו של השמאל הישראלי מלכתחילה (שהגבולות שלו, 48, לגיטימיים)

אין להכביר מילים על האינטרס הברור שיש לרבים לשמור על המצב הקיים. במאמר שפורסם ב"הארץ" לפני 25 שנים תחת הכותרת "קשר השתיקה", עמד הסוציולוג יהודה שנהב על חוסר ההכרה של האשכנזים בדיכוי המזרחים. זוהי אותה שתיקה העוברת מדור לדור, וקשורה גם לתשומת הלב שלהם לסוגיה הפלסטינית. הכרה בעוול המזרחי תסכן את מעמדה של ההגמוניה האשכנזית, בעוד שהכרה בעוול הפלסטיני אינה מאיימת עליה. יותר מכך, ההתעלמות מהמזרחים — כלומר הניסיון לא לכרוך יחד את הקולוניאליזם שבתוך ישראל והקולוניאליזם בשטחים — מאפשרת את קיומו של השמאל הישראלי מלכתחילה (שהגבולות שלו, 48, לגיטימיים). מדובר בחזרה על תהליך החילון האירופי, שהתאפשר משלילת הדת (היהודית, השחורה, הלא־אירופית). זהו סוג הציונות שישראל משווקת בצפון אמריקה ובאירופה ועל כן אין להתפלא שכל אמצעי התקשורת הליברלים בישראל (ובייחוד עיתון הארץ במהדורה האנגלית) ממשיכים לטפח את ההפרדה, שמשמעותה לא פחות מהכחשת המזרחיות. יש לכך גם הקשרים נקודתיים הרבה יותר:
כפי שהראתה האנתרופולוגית סמדר לביא, קיים קשר בין המאבק המזרחי, ההקצנה הלאומית בישראל, ו"גיזום הדשא" בעזה. המחאה המזרחית נוטה "להתקפל" כאשר נערכים מבצעי צה"ל בעזה. לביא מתחקה אחרי תהליכים שראשיתם במחאה החברתית, כמו זו של גבעת עמל ב', וסופם בבחירות חדשות לבקרים, המבצרות לחלוטין את מעמדו של הימין הפוליטי. בין המחאה החברתית לבין הבחירות, טוענת לביא, נערכים תמיד סיבובים של "הקזת דם" בין צה"ל לבין החמאס. ב"צוק איתן"  2014, בחסות מסך העשן המלחמתי, הצליחה הכנסת להאיץ את הרפורמות הכלכליות הניאו-ליברליות הקשורות ב"חוק ההסדרים" שכללו, בין השאר, את הפרטת תע"ש וחברת החשמל, קיצוץ בסל הבריאות ובקצבאות. הציבור המזרחי מהמעמד הבינוני החדש ומטה היה הנפגע העיקרי מכך.

צילום: עמוד המאבק

מכיוון שהמזרחים יהודים (השיח המורכב והמדינתי-תיאולוגי שליווה את הגירת האתיופים או יוצאי ברית המועצות לשעבר אינו חל עליהם) הם מהווים תזכורת כואבת לחוסר האירופאיות של היהודי (האשכנזי) עצמו ולכן אין עוד בעולם אוכלוסיה מוכפפת שההתכחשות לתביעה שלה, למחאתה, חזקה כל כך. המזרחים מזכירים לאשכנזים את מזרחיותם הם, אלה ש"שכחו מה זה להיות יהודים". הכאב הבלתי נסבל הזה שמכה בך בכל פעם שאתה נתקל בחוסר הסולידאריות בין השמאל הישראלי לבין המזרחים, שווה אולי רק לכאב על הנכבה, שאמנם מדוברת לעיתים בקרב אשכנזים, אך נתקלת במנגנוני השתקה אחרים, מחוץ לישראל ובתוכה. כפי שאת ההיסטוריה של המאבק הפלסטיני בישראל יש להתחיל הרבה לפני קום המדינה, בוודאי לפחות למן הצהרת בלפור, כך גם הדיכוי המזרחי, כחלק מהגל האוריינטליסטי האדיר ששטף את העולם כולו, התחיל בפלסטין עוד בסוף המאה ה-19 (וראו, למשל, מחקריו של יובל עברי על המתחים ביישוב היהודי בין הילידים היהודים-פלסטינים לבין היהודים האירופאים).

בעבר טענתי כי ה"סכסוך" בישראל-פלסטין מקבל ממדים קרימינליים. יש לשים לב לכך שמאז שמשפחות הפשע מוגרו – אלפרון, אברג'יל, אך גם רוזנשטיין – המדינה "טיפחה" את זירת הפשע ביישובים הערביים שבתוך ישראל. הסדרה התיעודית המדוברת "מחוז ירושלים" עוקבת אחר שוטרי הבירה, שהתמודדותם עם האוכלוסיה הפלסטינית בעיר (ממש בדומה למפוני שייח' ג'ראח), נוגעת לענייני סמים ופשע ולא לזהותם הלאומית. למרות שבישראל אין הכרה של המדינה במזרחים כקטגוריה, ומכאן שקשה לאתרם, בירושלים שוטרים הם מזרחים עד כדי סטריוטיפיזציה: עובדיה, חזן, גואטה, אוחיון, אמסלם וכד'.

רק במדינת ישראל נהפכו הקורבנות לתליינים, ובכך נעקרה כל אפשרות של מחאה פוליטית אמיתית באתוס הישראלי. מכך גם ברור מדוע המזרחים עצמם הם שיעשו הכול כדי להתכחש לכך

אם הכובש הוא אשכנזי לוחם ללא חת, מהפלמ"ח, ובעיקר מחיל האוויר, הרי ששיטור בישראל הוא מזרחי: שר המשטרה, שהיה ברבות השנים לשר לביטחון פנים, היה תפקיד שנשמר למזרחים, משר המשטרה הראשון בכור שטרית (היהודי יליד פלסטין היחידי החתום על מגילת העצמאות), דרך משה שחל ועד שלמה בן עמי. התמונה המתקבלת מעורררת פלצות: אי אפשר להתכחש אליה, ועם זאת, כל כך ברור שכולנו עיוורים לה. אלה הן נוכחות והיעדרות המשמשות בערבוביה, ורק העיוורון להן מאפשר את תחזוקת הפרויקט הזה של העליונות היהודו-אשכנזית. רק במדינת ישראל נהפכו הקורבנות לתליינים, ובכך נעקרה כל אפשרות של מחאה פוליטית אמיתית באתוס הישראלי. מכך גם ברור מדוע המזרחים עצמם הם שיעשו הכל כדי להתכחש לכך.

הרגע בסרטון ההוא, של אתיופים הקוראים "תשוחרר פלסטין!" מאפשר להבין שהמחאה היא אותה מחאה גם אם יש עליה מעטפת שונה. הוקעתו המוחלטת של חמאס היא אחת הדרכים שבאמצעותן השיח מוקיע את עזה. בכל העמדות שהובאו במהלך ימי הלחימה, גם על ידי דוברים פלסטינים בעלי מחוייבות עמוקה למאבק, לא הובעה עמדה שעומדת על הלגיטימיות של המאבק המובל על ידי תנועת חמאס. כולם, ובייחוד חברי הכנסת הפלסטינים, חויבו לגנות את יריית הרקטות על תושבי ישראל כדי לקבל בכלל פתחון פה. מדובר בהשתקה, שכן פעולות חמאס הן פעולות התנגדות קשות אך מובנות. מחאתו של חמאס, יש לומר זאת, מוצדקת.

עמירה הס

ב-1996 פרסמה העיתונאית עמירה הס את ספרה המונומנטלי על עזה "לשתות מהים של עזה", שהוא בעיני מיצירות הפרוזה הישראליות החשובות ביותר. כבר אז, עם התגבשות משטר ההפרדה באמצעות הסכמי השלום, הצליחה הס, בתפקידה כאוספת עדויות, להבין את מקורה העממי והלגיטימי של התנועה ולהכיר בה כיישות רבת פנים ואנושית, שלה זרמים מתונים ופחות מתונים. פעמים רבות בספר מופיע הצירוף ״ידידי פעיל החמאס״ . האחים המוסלמים באופן כללי הן תנועות פופולריות (הן במובן של תפוצתן הרחבה והן בעממיותן, כלומר בעמידה שלהן מול האליטות הקולוניאליות ושולחיהן עוד מתחילת המאה העשרים) במרחב המוסלמי, המזכירות גם את החוזק וההתפשטות של הבלוק היהודי שהתגבש בממשלות נתניהו האחרונות (גם בלוק זה מציג עצמו כמי שנלחם באליטות). מדובר בתנועה שמרנית, כפי שלמשל בגרמניה שולטת תנועה שמרנית-נוצרית כבר עידנים. חמאס (שהוקם אמנם ב1987) הוא תוצאה של האלימות הישראלית ב-1948, שגרמה לטיהור אתני של ממש בדרום הארץ, במסגרתו הופצצו גם מחוזות של פליטים שזה עתה נסו, וביניהם בית החולים של מג׳דל, היא אשקלון, שממנה יצאו רבים ממנהיגי התנועה העתידיים.


לאחרונה יצא ספר מקיף על חמאס בהוצאה לאור של אוניברסיטת סטנפורד שבו קורא טארק בקוני (Baconi), מומחה ליחסים בינלאומיים, להכיר בו כיישות גיאופוליטית לגיטימית שיש לדון בה ואתה על שאלת פלסטין. בראיון עמו לאחר המלחמה האחרונה, בקוני מסביר שתנועת חמאס אינה תמימת דעים לגבי השימוש באלימות. ב"צעדות השיבה" של 2018 למשל, ניכר כי מחאות לא-אלימות מניבות הרבה פחות התייחסות מהקהילה הבינלאומית ומישראל גופא, שעבורן רק הרקטות מהוות אקט של מלחמה. המצור המתמשך איננו נתפס כאלימות נגדה יש לפעול, ו"הזכות להגנה עצמית" שמורה רק לישראל. לשיטות האלימות של חמאס יש רקע ארוך במאבק האנטי-קולוניאלי ודיינו להיזכר בסצנה המפורסמת בסרטו של ג'ילו פונטקורבו הקרב על אלג'יר (1966), שבה הילידים מטמינים פצצות בתיקים האופנתיים של נשות אלג'יר שמטמינות אותם בלב בתי הקפה הפריזאים של העיר.

והנה, באותו ספר קלאסי על עזה, אז בשנות התשעים, כשתקוות השלום נכרכה גם בתדהמת הבידול והסגרים, מופיעה עדותו של ע' ומלמדת אותנו משהו על זרות וקרבה ועל דיכוי קולוניאלי בעידן הגלובלי:

"עוד אין אור את יודעת, כשאני מגיע לנקודה הפלסטינית הקדמית [של המחסום- עב"י], הכי קרובה לצד הישראלי, שבה בודקים טוב טוב את כל המסמכים. לפעמים מוצב שם איזה בדואי שחור כמו לילה, שבא ממצרים או מתימן, כל כך שחור שאני לא רואה אותו בחושך, הוא לא מכיר אות אחת בעברית, והוא לוקח את אישור העבודה שלי, מאיר עליו בפנס, מחזיק אותו הפוך כי בחיים לא ראה אות אחת בעברית, והוא צריך לקבוע אם האישור מזויף או לא. אחר כך אנחנו מתקדמים עם האוטו ומגיעים לנקודה הישראלית, ושם מוצב חייל עולה חדש אתיופי, שחור כמו הלילה ואני לא מבחין בו בחושך, והוא מסתכל על האישור וקורא בו חצי שעה, ככה לאט לאט כי הוא עוד לא יודע לקרוא טוב עברית. קורא ומציץ בי ושוב קורא ומסתכל בתמונה ושוב מציץ בי, ואני מרגיש הפושע הכי גדול בעולם שהנה הולכים לתפוס אותו." (311).

תחושה של אשמה ביחד עם עיוורון, האחד כלפי השני ("אני לא מבחין בו בחושך"), מלווים את מוכפפי הסדר הזה, ובייחוד בעתות אלימות. בזמן המלחמה נדרש השמאל לעשות הכל כנגד שפיכות הדמים, אך אל הסנטימנט הזה גולש תמיד גם הסנטימנט של "הרוב השפוי", מי שנזעק במצב החירום הנוכחי אך מגלה אדישות למצב החירום התמידי שבו הדרום הגלובלי נמצא, גם בין סבבים: אדישות לאלימות המדינתית שמפעילה ישראל כדבר שבשיגרה מול הרוב הגדול של תושביה שאינם חלק מפרויקט ההתנחלות (קולוניזציה) האירופי במזרח התיכון. עבור "הרוב השפוי" (שאינו רוב), החזק מאד בקרב הליברלים והשמאלנים ביותר, חמאס הוא תנועה קיצונית ולא זה המרים את דגל המחאה נגד מצור שנמשך באופנים שונים עוד מסוף שנות השמונים ונגד גזענות וטיהור אתני (ברמה זו או אחרת) של עשרות רבות של שנים.

כשחמאס יורה טילים זה כמו ילד במחנה פליטים שזורק אבן, ביטוי של זעם שאני כמזרחי, כקורבן של הסדר המדיר והמשפיל של ישראל, יכול רק להזדהות אתו. אין הבדל בין ההזדהות שלי, קוויר מזרחי, עם תנועת ש"ס שביטאה לבדה בבחירות 2015 את מחאת היהודים המזרחים (תוך הבעת סולידריות עם הפלסטינים אזרחי ישראל, האתיופים ושאר ה"שקופים") לבין החובה המוסרית של השמאל הישראלי להכיר בתנועת חמאס והלגיטימיות שלה. שמאל שמשקיט להבות איננו שמאל, כי אם הגמוניה; שמאל הוא זה המביע מחאה, לפעמים מחאה אלימה. כמו פלסטינים רבים, גם אני לא לגמרי קיוויתי לשוך הקרבות: הייתה תקווה שהפעם אלימות המחאה לא תתאדה אל תוך אלימות המדינה, ושבאמת משהו "יקרה כאן". אך מה בדיוק יקרה ואיך? על איזה שינוי אנחנו – בעצמנו סוג של אליטה כותבת – מדברים? על איזה חזון שיוויוני לילידי הדרום הגלובלי ובכללם היהודים? אולי השינוי יאותת על בואו כשאותו רוב אזרחי "שפוי", ובוודאי זה המתקרה "שמאל", יאמר בפה מלא: "המחאה הפלסטינית צודקת".

ד"ר בן יהודה שימש (2016) ראש קבוצת המחקר "עזה: לתבנית נופה של הטרוטופיה ישראלית" במכון ון-ליר בירושלים. אסופת המאמרים "עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי" עתידה לצאת לאור בעריכתו ובעריכת דותן הלוי בהוצאת פרדס.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יובל

    אני בן 43 עוד מעט, ומגיל מאוד צעיר, לא ברור לי, איך אנחנו לא שמים לב שיש פה מגמה מכוונת של יצירת חיכוך למען רווח פוליטי כלכלי ושליטה. איך זה שילדים בבית ספר מקבלים חינוך ובאותה שעה המבוגרים מתנהגים אחרת לגמרי ממה שמלמדים את הילדים. הפרט הפעוט הזה הוא הפיל בחדר, הוא מה שמוציא את כל האויר משום דיון בתחום, שדומה בעיני האומנות מנטלית יותר מאשר דיון.