שבת אחים: על קרקעות ושבטיות

ארץ ישראל נולדה לתוך ויכוח היסטורי בין עמים ודתות, אבל עיקרו הוא מאבק על קרקעות. מאבק זה רודף את יושביה והוא אינו אלא שיקוף חוזר של המציאות, גלי ההדף המתנפצים ממנו יתנקזו תמיד לחלוקת הארץ, המשאבים והשליטה מהקרקע. כל הבחירות וכל המלחמות הן על אדמה.

משקמה הממשלה החדשה, אין מנוס מלחזור לשאלת הבסיס: מדוע אנחנו בסכסוך פנימי קבוע בינינו לבין עצמנו? יהודים, ערבים, דתיים, חילונים, מרכז ופריפריה? אין מנוס מההבנה שכל הדתות מתכנסות לירושלים כמו שכל הנחלים זורמים לקיבוץ, וכל הוויכוח הוא על שטחים. מרבית השאלות הפוליטיות הפנימיות והחיצוניות עוסקות בשאלת המקום הגיאוגרפי.

מלחמות העצמאות בין החלוצים מטעם עצמם לבין הילידים בלבנט עסקו בגאולה ונישול מהקרקע. מלחמות הקרקע הדתיות, הלאומניות והיסטוריות בין המתנחלים לערבים הן בעיקרן שליטה בקרקע. המאבק הסמוי עם האזרחים הבדואים בנגב הוא לא אחרת מאשר מאבק בין דמוגרפיה לגיאוגרפיה. המלחמות הכלכליות בין תנועת ההתיישבות לפריפריה הן על גבולות ומשאבי קרקע: נחל, הר, מים, שמש, אויר, יער כולם תוצרי קרקע. הפערים בין מי שהוא פריבילג בעיני חלק מהעם למודר בעיני השאר נסוב סביב עושר ועוני הנובעים מחלוקה פוליטית של קרקע. מאבקי המלחמה והשלום בין ישראל ומדינות ערב היו ועודם: כיבוש, סיפוח, גבולות, גדר, חומה, מרחב אווירי, קידוח, ים. כולם עוסקים במשאבים מן הקרקע.

במסגרת המשא ומתן הקואליציוני של הממשלה המכונה 'ממשלת השינוי' התחוללו קרבות מאספים מאחורי הקלעים, נסתרים מעיניהם של לוחמי הזכויות, שחידדו את המאבק האמיתי הזה שלא מדברים עליו – המלחמה על הקרקע, בעיקר על ידי תנועת ההתיישבות שממשיכה במאבקה ההיסטורי לקבל מהקרקעות זכויות יתר, כאלו שישמרו על יתרונה הכלכלי. הלחץ הפוליטי הגדול היה על אביגדור ליברמן להשתלט על משרד החקלאות. מה לליברמן ולחקלאות? התנועות המתיישבות כבר הבינו כי ימין ושמאל זה לחלשים וכי עליהם להתפקד לסיעה שתמשיך לתת להם זכויות יתר בקרקע, מכאן ועד למנדטים היציבים של ליברמן הדרך הייתה קצרה. ולאחר שתנועת ההתיישבות בחרה בליברמן כמי שיספק את הסחורה האמיתית הגיעה התביעה לפרוע את החשבון והוא מוגש כיום לפירעון.

החוקר דוד בן שבת מדבר על הקרקעות כעל סיפור העל של מדינת ישראל המחבר את כל תנועות ההתיישבות להמשיך להיות המיעוט השולט במשאב הגדול ביותר במדינה, המייצר את ההון הכלכלי להמשך ההתיישבות הזו. אותה קבוצה שביקשה לקבל לידיה את משרד החקלאות מבקשת להכפיף אליה את 'רשות התיכנון ופיתוח החקלאות ההתיישבות והכפר' כדי להמשיך לחלק את השלל ואת מה שלא הספיקו לאחר בג"צ הקרקעות משנת 2001 שאת רובו אגב סרבו בכלל לקיים.

בהסכמים הקואליציוניים לכינון הממשלה החדשה (יוני 2021) עם מפלגת העבודה הקפיד ח"כ רם שפע לקבע את אחיזתם של הקיבוצים בקרקע בסעיף 18 להסכם הוא מבקש (בשמם של הקיבוצים) להחיות את החלטה 1448 הנושנה (ולהחזירה לאחר שכבר נפסלה) החלטה זו עשויה להיטיב עם הקיבוצים במיליוני שקלים. עצוב שבכירי מפלגת העבודה בוחרים להתעלם (שוב) מקבוצות אחרות. אותה מפלגה שחרטה על דגלה לסייע לשכבות המוחלשות, חסרי הדיור וזוגות צעירים, שוב נופלת לידי טייקוני הקרקעות וברגע האמת יצאה קפיטליסטית חזירה הדואגת לשמר את הפערים.

המושג דמוקרטיה כבר רחוק מהאידיאולוגיה של התנועה המתיישבת, השלום אינו מעניין והפריפריה כבר דופקת על גדרות הקיבוץ. ביום שבו הדמוקרטיה התבררה כשלטון רועץ לשיטה ההתיישבותית היא נזנחה לטובת זכויות יתר שמשמעותן עוד קרקע, עוד משאבים מהקרקע ועוד שליטה של המעטים על כל השאר.

דומה כי בכל המאבק במדינת היהודית מסתתרות תמיד שתי מלחמות. הראשונה עוסקת בהכרה של קבוצות זו בזו ותוצרתה המתבקשת שיוויון, מתן הזדמנות שווה, חופש תנועה, חופש עיסוק ומרחב מכיל לזהויות. המלחמה השנייה עוסקת בתיקון העוול שברובו עוסק בקרקעות, הן ברמה הארצית בין מדינות ערב לישראל, הן ברמה הלאומנית בין הערבים והיהודים בגבולות מדינת ישראל והן ברמת החברה הישראלית בשאלת חלוקת הקרקע של מדינת ישראל בין מועצות אזוריות לערים הכלואות בתוכן.

הסיפור של השבטיות הוא הסיפור של ההתיישבות, ישנה קורלציה גבוהה בין מקום המגורים וצורת ההתיישבות לבין השבט שאליו כל אחד מאיתנו משתייך, על אותו ציר ניתן לצייר את מפת ההצבעה בבחירות. או אם נרצה: השבת הוא השבט.

העיוות הדמוקרטי נוצר כבר בין העליות הראשונות בשלהי 1882 לבין הקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשלהי 1948. כל השאר הינו ספיחים וגלי הדף של 66 שנות הביסוס. הנראטיב החלוצי: "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה) יושב על גאולת הקרקעות, רכישתן, עיבודם וכיבושם. הנראטיב היהודי עוסק בזכויות לדורות שהובטחו לעם ישראל: "כי לך הארץ הזו.." והנראטיב הדתי ציוני יושב על החזון המשיחי לכינון הבית השלישי וארץ ישראל השלמה בכל שטחי ישראל התנ"כית.

בואו נודה על האמת, צורת האחיזה בקרקע המתוחזקת היום במדינת ישראל מיטיבה עם קבוצות פריבילגיות, שכן כל שינוי יפורר את הקבוצות הללו וכל צידוקם יהפוך בין רגע ללא רלוונטי. זהו המכשול הגדול ביותר אל עבר דמוקרטיה וכולנו פה רועדים מזה פחד מוות.

הפתרון הראשון שעשוי להוביל לשוויון זכויות הוא תיקון עיוותי הקרקע. זו לעיתים תוכנית העבודה של השמאל הדמוקרטי בישראל וזה גם הסיוט הרטוב של הימין הלאומי. ההכרה בין מועצות אזוריות לבין הערים הכלואות בתוכן יביא לחלוקה מחדש של משאבים וגבולות בין הקיבוצים והמושבים לבין ערי הפיתוח, זה חלומם של הערים הקטנות והחברה המודרת, אבל גם הסיוט של הקיבוצים מאובדן האידיאולוגיה, שברובו כך מסתבר, יושב על הצדקה רעיונית של חזקה ועליונות על הקרקע. והנה לנו דוגמה מאלפת להיפוכי תודעה בין אמונה, שליטה, עושר, עוני ודפוסי הצבעה.

קשת הזהויות שנוצרה על אדמת ארץ ישראל מנהלת מלחמות של עליונות קבוצתית, אבל היא אינה אלא צידוק תודעתי אל עבר חלוקת רכוש שמסתכם בחלקת אדמה. כולם מבינים את זה, אבל מעדיפים להתקוטט על סמלים שאינם אלא צלליות של התמונה השלמה.

איציק קריספל הוא פעיל בקואליציה לצדק חלוקתי בקרקעות