חרם בן אנד ג'ריס: עניין של חיים ומוות

השאלה אם מתנחלים יוכלו או לא יוכלו לאכול גלידה מסתירה את הסבל העצום, את הניצול הבלתי נסבל ואת ההוצאות להורג ההמוניות של פרות ועגלים, קורבנות אינספור של תעשיית החלב, שתוצרי סבליהם מהולים גם בגביעי הגלידה של בן אנד ג׳ריס
אורן בן יוסף

חברת בן אנד ג'ריס העולמית הכריזה שלא תמכור יותר את מוצריה בהתנחלויות, והרשתות החברתיות התמלאו בגלידה. מי שרצו, יכלו להביט בסיטואציה הזו ולראות כמה פעמים מתהפכת מערכת יחסי הכוחות תחת המהלך היחצני הזה (אל תתפתו לחשוב שמדובר במהלך אידיאולוגי, לשוק הזה יש אידיאולוגיה אחת ויחידה). מצד אחד – אלו המתנחלים שלא יוכלו לקנות יותר את הגלידה המדוברת. מצד שני, זה התאגיד שקנה לעצמו הודות להכרזה ציבור קונים שלם ברחבי העולם. מצד אחד, ישנו הזעם הישראלי לאור חרם גאוגרפי, מצד שני – ישנה הקריאה לחרם צרכני כתגובה נגד חברת הגלידה. מצד אחד – השיח הצרכני נאלץ לטבול רגליו בפוליטיקה המדינית, מצד שני – האידיאולוגיה הלאומית הפכה, למשך יממה, לאידיאולוגיית-גלידה נמסה של צרכנות.

באחת מהרצאותיו של אלן ווטס, מסביר הפילוסוף כיצד היה ניתן לראות שאנגליה הפכה מממלכה אמידה ובטוחה בעצמה, לממלכה חלשה הרבה יותר. פעם, ווטס מסביר, אדם היה יכול לעמוד בהייד פארק ולומר דברים קשים ביותר על הממלכה, ולאף אחד זה לא היה אכפת. אבל ברגע שהמשטרה והשלטון החלו לשים לב לאמירות מסוג זה ולהשתיק אותן, זה היה סימן לכך שהשלטון כבר אינו בטוח יותר במעשיו. בחזרה לעניינינו – ניתן לדמיין עולם אחר, שבו התגובה הצרכנית היחידה להודעתה של בן אנד ג׳ריס היתה פיהוק וקנייה של גלידה אחרת, אבל זה היה עולם שבו המדינה ואזרחיה היו בטוחים לחלוטין במדיניותה של ישראל. לא אצלנו. אצלנו, בעקבות החלטות כאלה (וכאמור – אלו לא החלטות אידיאולוגיות, כמו שהן החלטות מסחריות), מה שחשוב זה לדעת מה כל אחד מאיתנו ברשתות החברתיות חושב על כך. אם אתם לא חושבים כמו אנשים אחרים סביבכם, התגובה היא מיידית – חרם. חסימה.

אולם דרך מנגנון זה של פוליטיזציה של השוק, קל לראות כיצד בעיה אחרת, שורשית הרבה יותר, נשארת קבורה תחת מאבקים פוליטיים פנים-אנושיים. במילים אחרות – השאלה אם מתנחלים יוכלו או לא יוכלו לאכול גלידה מסתירה את הסבל העצום, את הניצול הבלתי נסבל ואת ההוצאות להורג ההמוניות של פרות ועגלים, קורבנות אינספור של תעשיית החלב, שתוצרי סבליהם מהולים גם בגביעי הגלידה של בן אנד ג׳ריס. כן. הבעיה המעצבנת הזו.

נכון – לבן אנד ג׳ריס יש גם טעמים טבעוניים שמעולם לא טעמתי, אבל מכירותיהם זניחות לעומת מכירות הטעמים החלביים והפגיעה באותן פרות ועגלים עדיין נמשכת. הוספת טעמים טבעוניים, טובה ככל שתהיה (ואינני מכחיש שהיא טובה), גם היא לא בחירה אידיאולוגית של רוב היצרנים כמו שהיא בחירה שיווקית.

כאשר כולנו מצטלמים עם גביעי הגלידה, בין אם כשאנחנו אוכלים מהם בשמחה ובין אם כשאנחנו זורקים אותם לפח במחאה, אסונם של הפרות והעגלים מוסתר תחת מלחמת ההסברה בנוגע לסוגיה (החשובה לכשעצמה) של ההתנחלויות.

בימינו קל להחריד להיות עדים, בין אם באופן בלתי אמצעי או דרך תיעודי וידאו, לכך שפרות מרגישות, רוצות חיבה, כואבות ובוכות כשחוטפים מהן את עגליהן (והרי את חלב ההריון שלהן רוצים בני אדם) ומפחדות עד אימה ברגעיהן האחרונים במשחטה. כמה שננסה להתעלם, מדובר באכזריות אנושית שאין דומה לה כלפי פרות ובעלי חיים אחרים. כאשר כולנו מצטלמים עם גביעי הגלידה, בין אם כשאנחנו אוכלים מהם בשמחה ובין אם כשאנחנו זורקים אותם לפח במחאה, אסונם של הפרות והעגלים מוסתר תחת מלחמת ההסברה בנוגע לסוגיה (החשובה לכשעצמה) של ההתנחלויות.

לשמחתי אנחנו עוברים תהליך, גם אם איטי מידי, שבו חוסר האכפתיות מסבלם של בעלי החיים כבר אינו מוחלט, וקריאות לשחרורם – ב״הייד פארק״ שהוא המרחב הציבורי, כבר לא זוכות להתעלמות מוחלטת. משמעות הדבר היא שאלימות זו נעשית פוליטית ושנויה במחלוקת, ומכאן שכבר אי אפשר להתעלם מבעיה זו גם כשמדובר בהכרזה של בן אנד ג׳ריס לגבי מכירות בהתנחלויות. טוב שהחברה מפסיקה למכור בהתנחלויות מוצרים שעשויים מסבלם של בעלי החיים. עכשיו צריך שהיא תפסיק למכור את המוצרים האלו גם בכל מקום אחר בעולם.

חרם זו פעולה שעשויה להיות חיונית והכרחית. במקרה של בן אנד ג׳ריס, אנו עומדים מול דוגמה קלאסית של חרמות סביב שאלות הומניסטיות: אלו צרכנים זכאים לרכוש את המוצר ואילו מוצרים יבחרו הצרכנים לרכוש או לא לרכוש. אבל לפני כן עלינו להחרים, ללא שום שאלה, מוצרים שלצורך ייצורם פגעו, ניצלו והרגו בעלי חיים. הם אינם צרכנים, הם אינם מוכרים שום דבר, במקרה העגום הזה, הם רק קורבנותיו של פס הייצור שקולם אינו נשמע. ואת הפגיעה בהם יש לעצור כמה שיותר מהר.

הסערה הנוכחית סביב הכרזת בן אנד ג׳ריס ממחישה כיצד סוגיה לאומית הופכת לסוגיה צרכנית, וכמו בכל תחומי המחשבה והפעולה הבין-אנושיים, גם כאן בעלי החיים – שמשלמים בחייהם על עצם קיום המוצר, אינם נשמעים. זו היא האלימות הבסיסית ביותר – הכלמת הקורבן והעלמת אסונו. כאן גם צריך להתחיל השינוי – וראוי שיגיע לאוזניו של מי שמעוניינים לדבר על זכויות, משני צידיה של הסוגיה הפוליטית הנוכחית.

הכותב הוא סופר, מורה ופעיל למען בעלי חיים. ספרו השלישי, טורפי עולמות, פורסם השנה בהוצאת רסלינג.

משאית של בן אנד ג'ריז. צילום: JeepersMedia CC BY 2.0
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.