השאלון של העוקץ: רעות בן יעקב

היא לא אוכלת קצוות של לחם, היא עסוקה במפעלות תרגום מרגשים, והייתה רוצה ללמוד מבני נוער איך עושים סרטונים בטיקטוק. רעות בן יעקב מספרת על "מה להציל מהשריפה" של קים אדוניציו בתרגומה ומספקת לנו שלל תובנות על החיים במדריד ובכלל
העוקץ

בימים אלה רואה אור "מה להציל מהשריפה" – אסופה משיריה של קים אדוניציו בתרגומה של רעות בן יעקב. הספר יוצא בסדרת "זרה" לתרגום שירה עכשווית בהוצאת טנג'יר. ד"ר בן יעקב, מתרגמת שירה וסיפורת, בין היתר תרגמה את הרומן "עיניהם צופות באלוהים" מאת זורה ניל הרסטון שזכה לתמיכת המפעל לתרגום ספרות מופת. מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בין היתר בכתבי העת הו! ומעין, וכן בהוצאות תשע נשמות, הכורסא ובפרויקט מעבורת.

בן יעקב, המתגוררת בשנים האחרונות במדריד, כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על שירת שנות התשעים בישראל, הנחשבות לתקופת שפל בשירה העברית, במהלכה דנה במשוררות ומשוררים שפרסמו את ספרי הביכורים שלהןם בעשור זה ובאטמוספֵרה התרבותית שפעלו בה.

כך נפתח הקובץ העברי של אדוניציו:

כאן

אַחֲרֵי שֶׁזֶּה נִגְמַר רַע מְאוֹד זֶה הִשְׁתַּפֵּר כָּל כָּךְ
מָה שֶׁלָּקַח קְצָת זְמַן כַּמּוּבָן וּבְכָל זֹאת
הוּא נִהְיָה כָּל כָּךְ עָדִין וַאֲנִי כָּל כָּךְ אֲסִירַת תּוֹדָה
וְזֶה אוּלַי יִתֵּן לך מֻשָּׂג אֵיךְ זֶה הָיָה קֹדֶם
אֲנִי מְנַסָּה לוֹמַר לך שֶׁאֲנִי מְבִינָה
אֵיךְ הִטַּלְטַלְתּ בָּכִית הִסְתַּחְרַרְת לְאֹרֶךְ חֶדֶר אָרֹךְ
דָּפַקְתּ אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלך בָּזֶה הֶחֱזַקְתּ גֻּלְגּוֹלוֹת
מְרֻסָּקוֹת שֶׁל צִפּוֹרִים בַּיָּדַיִם שֶׁלָּךְ הַלְּבָבוֹת הָרַבִּים שֶׁלָּךְ הִתְרוֹפְפוּ
לֹא יָכְלוּ לְנַגֵּן אַף תָּו קוֹרוֹת הָעֵץ שֶׁלָּהֶם עֲדַיִן מְהֻקְצָעוֹת
וּמְגֻלָּפוֹת לְמִשְׁעִי אוּלַי אֵיזֶה אַסְפָן יִרְצֶה אוֹתָם
אַסְפָנִים מְטֻמְטָמִים תָּמִיד מְשַׁמְּרִים וְאַף פַּעַם לֹא פּוֹתְחִים
אֶת הַצִּנְצָנוֹת כָּךְ שֶׁכֻּלָּם יִרְעֲבוּ כְּשֶׁהֵם מִתְפַּעֲלִים מֵהַנּוֹף
אַף אֶחָד אֵינֶנּוּ בְּבַעֲלוּתך הַכֹּל יִלָּקַח מִמֵּך
כֵּן כְּדַאי לך לְהִתְכַּבֵּד וְלֶאֱכֹל אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה בְּבַקָּשָׁה זֶה יַעֲזֹר

***


מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

בשנה האחרונה, אפילו כבר שנה וחצי, אני עובדת בחלל עבודה, לא מיזם גדול אלא משהו קטן, שכונתי ונעים. חוץ מזה אני גם נוטה לעבוד בבית על הספה. תרגום, ובעיקר תרגום שירה, סיפק לי במשך הרבה שנים בריחה נחוצה לצרכי דחיינות של כתיבת הדוקטורט. לבסוף הגשתי את הדוקטורט והתרגום ממשיך איתי ועומד הרבה פעמים במרכז סדר היום שלי. עכשיו אצטרך לחפש בריחות אחרות.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית וכו׳ – טורדת את מנוחתך?

קראתי לפני כמה ימים על פינוי משפחה עם ארבעה ילדים קטנים (בגילאי שנה עד תשע) בשכונה הסמוכה לשכונת מגוריי. ההורים ניסו להשיג דיור ציבורי ללא הצלחה למרות שהם חסרי אמצעים והיו להם ילדים קטנים, ולבסוף התיישבו בבית נטוש שבבעלות אחד הבנקים. הם פונו אחרי ששהו שם שבע שנים, לקול מחאות השכנים ופעילותים. בעיר יש 280,000 דירות ריקות, ובמדינה כולה כשלושה מיליון וחצי בתים עומדים ריקים. כשקראתי את מגילת איכה השנה חשבתי עליהם, על בית שנחרב, והאמת בכלל לא משנה בעיני אם זה מתוך שנאה או מתוך פעילות משפטנית נמרצת של גופים עשירים שלא צריכים בכלל את הדירה הזו שעמדה ריקה לפני האיכלוס בבני המשפחה שגם ככה נאבקים ביומיום כדי שיהיה מה לאכול. המערכת המשפטית, המשטרתית והכלכלית-פוליטית שמייצרות את המציאות הללו הן החורבן.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני/לאומי/דתי?ֿֿ

אני לא חושבת שחוויתי. נתקלתי בכל מיני תפיסות אוריינטליסטיות כלפי ישראל והמזרח התיכון, כמובן. פעם מישהי שאלה אותי רצינות אם אני מכירה את המנהג למרוח חמאה על לחם.
לפני כמה שנים חבר גרמני שהכרתי בטיול שאל אותי אם אי פעם סבלתי מאנטישמיות, ואז צחקתי ואמרתי לו שאני יהודיה אשכנזיה בישראל, ושאני לא סובלת מהגזענות שסביב, אף שהיא אכן קיימת ונפוצה ואני מתנגדת לה, ושאני שייכת לקבוצה הכוחנית. זה עדיין נכון, לצערי. קשה שלא לראות את הגזענויות ולא להרגיש אותן ובהן. כמובן שאפשר לומר שכולנו סובלים מהגזענות הקיימת, שנמנע מאתנו להכיר ולדעת כל כך הרבה יותר, וזה נכון, אבל יש לזכור שיש לה קורבנות של ממש, ושאני לא אחת מהם.

רעות בן יעקב

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

״לית אתר פנוי מיניה״ (מארמית: אין מקום הריק ממנו). גם בספר הזה ניתן לראות הדהוד מתמשך לסוגיות מגדריות, אמנם באופן שונה קצת כמובן מדרכי המחשבה האישיות והפוליטיות שלי, אך באופנים שאני גאה מאוד להביא אל העברית וחושבת שהם נחוצים ומרגשים.

ספרי לנו קצת על "מה להציל מהשריפה" ועל תהליך העבודה עליו.

לפני כמה שנים נתקלתי לראשונה בשירים של קים אדוניציו, והרגשתי צורך לתרגם אז שיר ואז עוד שיר שלה סתם ככה. עם השנים תרגמתי שישה או שבעה שירים שלה, ומשהו בהם מדבר באופן שרבות ורבים מצליחים להרגיש מתוכם, להרגיש עם המנגינה שלהם. כאשר הוצאת טנג׳יר הציעה לי לערוך את הסדרה היה לי ברור שאדוניציו תהיה אחת הראשונות, ולשמחתי יצא שהספר שלה הוא הראשון, ואין מתאים ממנו וממנה.

היה תענוג לעבוד על הספר הזה: לקרוא את כל שיריה של אדוניציו ולבחור מהם מה לתרגם, לחשוב – יחד עם לירון אלון עורכת התרגום היוצאת מן הכלל – מה כדאי, מה יתאים, מה סדר השירים, מה הנושאים החוזרים שהספר מתמקד בהם, איך לכלול דוגמאות מכמה סגנונות ומשלושים שנות יצירה. היה מרתק לראות את השינויים וגם את הדברים המהותיים שנשארים לאורך השנים בשירתה של אדוניציו. את אחרית הדבר שכתבתי לספר פתחתי בציטוט מתוך הממואר שלה, שבו היא מתייחסת לאחד משיריה המפורסמים ולמרחק בין השירה למשוררת, ציטוט שאני אוהבת מאוד:

״הלב שלי הוא לא ׳בֵּית־הָעוֹף־הַמְּטֻגָּן בְּסִגְנוֹן מִיסִיסִיפִּי׳. הוא איבר, ואני לא מתכוונת לאיבר בנוסחה מתמטית. הוא בערך בגודל של אגרוף, או של כדור טניס ספוג במים. הלב שלי גם אינו ׳מַסְלוּל נְחִיתָה שֶׁאֵין לוֹ תְּאוּרַת מַסְלוּל׳. שמעתי שכמה נשים מגלחות את שְׂער הערווה שלהן באופן הזה, אבל אני לא אחת מהן. אני במקרה אוהבת שְׂער ערווה, וכמה שיותר. אימא שלי הייתה טניסאית יוצאת מן הכלל. אני מתגעגעת אליה.״

היה תענוג לעבוד עם האמן דודי בן הרא״ש, שהוא גם בן זוגי, על עיצוב הספר והסדרה, וגם עם הוצאת טנג׳יר בראשות שלומי חתוכה. תרגום זו מלאכה די בודדה, ותמיד משמח לגלות שיש שם מי שעומדות לצידך, מייעצות ומעודדות, קוראות וקוראים ומחווים דעה, ושאיתם תמיד אפשר להתלבט. בנוסף ללירון, דודי ושלומי, גם אבי מזרחי, דיטה גוטמן, לי עברון ותמר עומר עזרו לי בעצות ומחשבות על הספר הזה ושיריו.

איך עברה/עוברת עליך תקופת הקורונה?

בלי מרפסת. אבל למזלי הרב גם המחלה עצמה עברה עלי בקלות יחסית וגם התקופה עברה ועדיין עוברת בשלום, ואפילו עזרה לי לסיים את הדוקטורט. היה שם איזה רגע, באפריל או מאי 2020, שישבתי בבית בלי שיהיה לי מותר לצאת חוץ מלקנות כמה מצרכים ליד הבית, וכתבתי פרק בדוקטורט שלי על הבית בשירה העברית בשנות התשעים, כאשר הפרק כולו מראה כיצד בעוד טקסטים אחרים בתקופה מדברים על התכנסות ועל קרבה, הסמל של הבית בשירה כל הזמן מצביע על היציאות, על הפתחים, על הסף.

שלושה א/נשים שהיית מלהק בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

אורלי נוי, חברותיי רחל בית אריה ולנה רוסובסקי.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

שילמדו אותי קצת על איך הןם רואותים את העולם ואיך לעשות סרטונים לטיקטוק.

מי הכי היית רוצה שתקרא את "מה להציל מהשריפה"?

כל מי שמוצאת את השיר שעל העטיפה רלוונטי לה:

לאישה שבוכה בכי בלתי נשלט בתא הסמוך

אִם אֵי פַּעַם הִתְעוֹרַרְתְּ בַּשִּׂמְלָה שֶׁלָּךְ בְּאַרְבַּע בַּבֹּקֶר אֵי פַּעַם
סָגַרְתְּ אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלָּךְ בִּפְנֵי מִישֶׁהוּ שֶׁאָהַבְתְּ פָּתַחְתְּ
אוֹתָן בִּפְנֵי מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא הִתְחַכַּכְתְּ עַל
כָּרִית בַּחֲשֵׁכָה עָמַדְתְּ אֻמְלָלָה עַל חוֹף יָם
אַצּוֹת דְּבוּקוֹת לְקַרְסֻלַּיִךְ שִׁלַּמְתְּ
בְּמֵיטַב כַּסְפֵּךְ עַל תִּסְפֹּרֶת גְּרוּעָה נִרְתַּעְתְּ לְאָחוֹר
מִפְּנֵי מַרְאָה שֶׁנִּסְּתָה לַהֲרֹג אוֹתָךְ דִּמַּמְתְּ
עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי כִּי לֹא הָיָה לָךְ טַמְפּוֹן
אִם חָצִית בִּשְׂחִיָּה נָהָר כְּשֶׁגֶּשֶׁם יָרַד שַׁרְתְּ
אֶל דִּילְדּוֹ כְּמוֹ אֶל מִיקְרוֹפוֹן נִשְׁאַרְתְּ עֵרָה
כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַיָּרֵחַ אוֹכֵל אֶת הַשֶּׁמֶשׁ כָּל כֻּלָּהּ
קָרַעְתְּ אֶת הַתְּפָרִים שֶׁל הַלֵּב שֶׁלָּךְ
כִּי לָמָּה לֹא אִם אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁשּׁוּם דָּבָר
וְאַף אֶחָד לֹא יָכוֹל/ תַּקְשִׁיבִי אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ הָאֹשֶׁר בַּדֶּרֶךְ

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

לא מעט. אני לא אוכלת קצוות של לחם, לא זורקת על הארץ ציפורניים שנשברות, אני אוהבת סימנים של עין וחמסות, וכל הזמן מקישה על עצים. בעצם, אחרי שחזרתי בשאלה חסרו לי עד מאוד האפשרויות להסתייג המובנות בתוך השיח היהודי הדתי כגון ״בלי נדר״ או ״אם ירצה השם״ וכו׳, ולאט לאט החלפתי אותן למידת ההסתייגות שמאפשרות כל מיני אמונות תפלות כגון ״בלי עין הרע״. הצורך להסתייג נובע מאמונה חזקה מדי במילים ובכוחן.

תרגום – גיהנום או גן עדן?

לא זה ולא זה, אבל לתרגם זה כיף, מאתגר ומרחיב ומעמיק את המבט והרבה פעמים מענה ובודד, ומאוד מאוד איטי.

תרגומה החדש של רעות בן יעקב

אילו היית יכולה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

אני גרה בספרד עכשיו, במדריד, המקום שבו הביטוי ״טרנקילה״ (״תרגע/י״) אשכרה נשמע בו מרגיע. יש לי סברה לפיה כל עוד אני במדינה ששוכנת מסביב לים התיכון אני יכולה במידה זו או אחרת להבין ולתקשר (לא מבחינת השפה, אבל מאיזושהי בחינה בין-תרבותית), ואני אוהבת את ספרד מאוד עוד מאז שצעדתי עם אחותי בקמינו דה סנטיאגו לפני עשור. הקמינו – אוסף מסלולים של מסע צליינות נוצרי בדרך אל העיר סנטיאגו במחוז גליסיה – היה חידוש גדול בעבורי, שרגילה שמסלולי טיול כוללים כל מיני שיאים, טיפוסים קשים כדי להגיע לאיזו נקודת תצפית, לאיזו נקודת שיא בנפאל, פסגה של איזה הר, או לרדת עד העמק כדי לטבול במעין ולטפס הכל חזרה. בקמינו הנופים לא עוצרי נשימה וגם המאמץ לא, אלא היופי הוא רגיל, נעים, הסביבה נחמדה, ובאמצע הדרך תמיד עוצרות לכוס בירה ולארוחה קטנה ובלתי מרשימה קולינרית אף שטעימה. האווירה כולה נדיבה, לא מנסות למהר מדי אלא ליהנות מהדרך ומהעיירות והאנשים והנופים שפוגשות בדרך. ובאמת, אחד הדברים שאני אוהבת במיוחד בספרד עוד מאז, וגם במדריד, הוא בדיוק זה: אין כאן מגדל אייפל או לנדמארק ייחודי, וזה לא ״הכי״ של כלום, אין ים, היופי ברחובות רב אך לא עוצר נשימה, אבל יש אווירה של חיים, תשוקה לחיות, לא הדוניזם גס ולא דקדנס, אלא לחיות והאווירה של העיר – אפילו עכשיו בתוך השבר הגדול – מאפשרת לנשום. אמנם הקיץ המדרידאי הלוהט כרגע קצת מקשה, אבל בינתיים אני אוהבת להיות פה.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

אני מאזינה לאט מאוד מאוד ל״מחברת הזהב״ של דוריס לסינג ונדמה לי שכל האמיתות כולן כלולות בו ככל הנראה. התחלתי עכשיו גם לקרוא את Black Reconstruction in America של הסוציולוג וו.א.ב. דו בויז ונראה לי שזה הולך להיות ספר שמשאיר חותם.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמין לפגישה בארבע עיניים?

אמא שלי ז״ל.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

אני לא יודעת בדיוק וקשה לי עם מחוות גדולות וגם עם ״הכי״, אבל עולה בדעתי מקרה שקרה השבוע. זה היה בצהריים והיה חם מאוד, הלכתי בפארק משיעור ספרדית לעבודה והאזנתי לספר, אז הלכתי די לאט. בפארק יש מין ״נחלים״ מלאכותיים קטנים עם כמה ברווזים ואני הלכתי על אחד הגשרים כשראיתי משהו מוזר במים, זו היתה ציפור קטנה, גוזלית, שניסתה להיחלץ מהמים שככל הנראה נפלה אליהם. עמדתי שם כמה שניות ומלמלתי ולא ידעתי מה לעשות. ראיתי איש צעיר הולך עם הכלבה שלו לעברי ומלמלתי אליו בספרדית שבורה וקלוקלת שיש במים ציפור קטנה. הרגשתי קצת מטופשת לפנות אל איש זר בעניין אבל הזרות שלי מאפשרת לי להיות מטופשת כי אני באמת לא יודעת אפילו למי להתקשר וגם אין לי שפה מספקת לשיחה עם המוקד העירוני וכו׳. שאלתי אותו אם אולי יש עם מי לדבר. הוא בתוך שניה הבין את העניין ובמקום לומר משהו כמו ״הו, כמה נורא, כמה חבל, אבל אין לי זמן״ או ״חבל, אבל אני לא יודע״, הוא הניח בצד את הדברים שלו, ירד קצת אל גדת הנחלון, הושיט את ידו וחילץ את הציפור הקטנה. הוא הניח אותה ליד העץ, היא בקושי נשמה, הוטלה על הצד. לא ידענו מה לעשות. אני דיברתי אליה בעברית ״ממי, ממי, קטנה״, אחרי כמה שניות היא הצליחה להיעמד על רגליה ולפרוש כנפיים אבל נשמה במאמץ רב ולא הצליחה להוציא קול. אני הגשתי לו מטפחת נייר מהתיק שלי, הוא החזיק את הגוזלית וייבש אותה, לקח אותה לכיוון השמש, דיבר אליה, לוחש בספרדית, ״קטנה, קטנה, יקרה, יקרה״. אני ניסיתי למלמל משהו על ההורים שלה, הוא אמר לי משהו על קן (nido) וחיפשנו בעינינו קן בין העצים, ניסינו לשמוע אם יש מישהו שקורא לציפורית שלנו. אחר כך הוא התקשר לחבר או חברה שכנראה יודעים משהו על ציפורים.

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

כרגע חסרות לי עשרות מילים לתאר צמחים ובעלי חיים שגם נשמעות כמו מונח משפה אמיתית ולא איזה כינוי בוטני מופלץ שלא אומר לנו כלום ולא נשמע בר הגיה אפילו. וגם מילה ל frontier שאיננה גבול (המילה ספר פשוט לא עובדת), חסרה לי המילה המקבילה והנחמדה למילה majo/maja בספרדית, וחסרות לי בעיקר מילים לא ממגדרות להכל.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

אני עובדת עכשיו על כמה פרוייקטים בחזית התרגום, וכולם ממש נהדרים ומרגשים אותי. ספר שירה מתורגמת שני צפוי לראות אור בסדרת ״זרה״ בעריכתי בהוצאת טנג׳יר, אוסף משירי ג׳ק גילברט. התרגום כבר הושלם, העורכת המעולה לירון אלון ואני עובדות על העריכה הסופית, ובקרוב קרוב הוא צפוי לצאת, בליווי אחרית דבר מאת הסופר ניצן ויסמן. במקביל אני מתרגמת ממואר נפלא, חכם ומלא אמת והומור מאת ויויאן גורניק, שמו הלא סופי הוא ״היקשרויות עזות״ והוא יראה אור בקרוב בהוצאת תשע נשמות (עורך ראשי ומו״ל: אוריאל קון), אני מתרגמת גם סיפורים קצרים מעולים ומשובחים וקוויריים מאת רדקליף הול להוצאת אפרסמון (עורך ראשי ומו״ל: יואב רייס) ויש עוד קצת אבל עוד חזון למועד.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

מי יודעת. מקווה להמשיך לתרגם ולחקור ואולי גם ללמד, ונראה מה יהיה. מקווה שהספרדית שלי תשתפר.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.