סמל "המעניש" וחברי קיבוץ ניר דוד

הפנטזיה האינפנטילית שמטופחת בקרב הגברים של קיבוץ ניר דוד מתגלמת במופע כמעט "בעל זבובי" כשאנשים בוגרים מסתובבים בחבורות ותוקפים בקטנוניות שהולמת ילדים את חברי המחאה שנדמה להם שבאים "להרוס להם את הבית"
אלון לוי

היופי במחאה חברתית, בקונפליקטים פוליטיים ובמופעים של כוח, התנגדות ומאבק – זה שלעתים קרובות נחשפים בהם דברים שביום יום אינספור מערכות מורכבות עומלות כדי להסתיר.

אני מלווה את המחאה לשחרור נחל האסי בניר דוד כבר למעלה משנה. במצטבר צילמתי כבר כ-50 ימי צילום והרבה מעל ממאה שעות של חומר גלם. למדתי הרבה דברים על ישראל, על הזרמים התת קרקעיים שזורמים פה, על כוח וגם על עצמי. אבל אחת לכמה זמן צץ פתאום איזה דימוי שמצליח לרכז לתוכו אינספור תובנות, וקשה להתעלם ממנו. הדימוי הזה, שאולי ראיתם אותו, הוא הלוגו המשלב את סמליל קיבוץ ניר דוד ביחד עם הלוגו של "המעניש" (The Punisher).

את הלוגו הזה, סוג של גולגולת מתוחת לסתות, לבשו מספר חברי קיבוץ במהלך תקיפה לילית של חבר המחאה לשחרור הנחל. התקיפה לא הייתה בתוך שטח הקיבוץ עצמו, אלא רחוק מהבתים. במה שהקיבוץ קורא לו "החוף הירוק". שטח בקצה הקיבוץ, שמוגדר בתב"ע כשטח פתוח ציבורי, אותו גידר הקיבוץ (ככל הנראה ללא היתר). בכל מקרה, חבר המחאה בסוג של פרובוקציה מחאתית החליט לבלות שם לילה באוהל אחרי שעות הכניסה שהמציא ואוכף הקיבוץ על דעת עצמו. מחאה ילדותית? אולי, אבל ממה מורכבת מחאה אם לא מפרובוקציות המיועדת לנענע את הסירה? מאוחר יותר באותו הלילה הגיעה קבוצה של חברי קיבוץ הטרידו ותקפו את חברי המחאה, כשחלק מחברי הקיבוץ נושאים את סמל "המעניש" על החולצה. אני לא אכנס פה לפרטים ההזויים של התקיפה הזאת – שמתרחשת הרחק מבתי המגורים של הקיבוץ ומרחיבה את המושג "בית" אל מחוזות המאפיה האיטלקית וכוללת תכנון של "בימוי תקיפה" לעיני המשטרה, אתם מוזמנים לראות בעצמכם.

נחזור רגע למעניש – סוג של גיבור-על שהחליט לנקום במשפחות הפשע שהרגו את משפחתו בסדרת סרטים ביקום הקומיקס של מארוול. הסמל הזה שהפך לאחד החביבים אצל מיליציות הימין האמריקאיות, ונראה גם בניסיון ההפיכה בקפיטול אחרי ההפסד של טראמפ, הוא אולי אחד הסמלים החזקים של התקופה. הסמל הזה מבטא איזה פנטזיה עמוקה לעולם פשוט יותר – חייל ששירת את המדינה בכוחות המיוחדים מגלה שהמדינה "בגדה בו" והוא הופך להיות דמות על שלוקחת את החוק לידיים ומענישה את ה"רעים" בעצמה. האם יש סמל מתאים מזה? קבוצה של חברי קיבוץ שנהנים במשך שנים מנחל פרטי, בניגוד לחוק, ומרגישים שפעם הראשונה בחיים המדינה כבר לא "מאה אחוז" איתם. המדינה "בוגדת בהם". הם כבר לא "הבן המועדף", הם, האנשים ש"בזכותם המדינה קמה" ו"משרתים ביחידות הכי מובחרות מאז ומעולם", כבר לא זוכים "להגנה" של המדינה (באופן יחסי כמובן).

צילום: עמותת משחררים את האסי

מכאן עולה הפנטזיה, הדי ילדותית יש לציין, של לקחת את החוק לידיים. וזה לא סתם שמדובר בדמות קומיקס. אחת התובנות הגדולות שלי מהמחאה הזאת קשורה להרכב המגדרי והרגשי שלה. מבחינה מגדרית משני הצדדים עומדים בעיקר גברים. בחצי שנה האחרונה בצד של המחאה לשחרור האסי ההרכב השתנה והפך להרבה יותר נשי (ואולי ככה זה כשדרושה סבלנות) – אבל לעומתה בקיבוץ – לפחות בשטח – הנוכחות היא כמעט גברית לחלוטין. אבל איזה גבריות זאת? זאת היא גבריות אינפנטילית. כלומר ילדותית מאוד. ואני אסביר.

חברי המחאה מטפסים על הגדרות כדי להכנס לקיבוץ אז חברי הקיבוץ באים באישון לילה ומורחים גריז על האבנים מסביב לקיבוץ ועל גדרות התיל. חברי המחאה נכנסים לשחות בנחל דרך הנחל? אז חברי הקיבוץ מונעים מהם לצאת ולמשטרה אומרים ש"הלך להם איבוד המפתח" או "הרבש"ץ ישן". אני יכול לתת עוד אינספור דוגמאות – אבל התחושה הכללית שעולה מתגובת הקיבוץ למחאה היא שמדובר בגברים שלא התבגרו. בעוד בצד של המחאה אי-הבגרות הזאת הולמת את הרצון לפרובוקציה, ואכן מרבית המוחים הם צעירים שיש הלימה כלשהי בין חווית ההתנגדות שלהם, הרצון שלהם "לנענע את הסירה", לגיל בו הם נמצאים, מהצד של הקיבוץ – הילדותיות הזאת הופכת למופע כמעט "בעל זבובי". קבוצה של אנשים בוגרים, שמסתובבים בחבורות ביחד, ועוסקים בקטנוניות שהולמת ילדים. בחזית עצמה עומדים שומרים ערבים, לרוב, המקבלים פקודות מחברי הקיבוץ המפוחדים. הפקודות עצמן גם הן אינפנטליות להחריד – תחביא את המפתח, שלא יכנסו עם הסירה המתנפחת. המצאת חוקים ותקנות. ציטוט פסקי דין לא קיימים… מי שיש לו ילדים מכיר את זה. המציאות היא בסך הכל אחת מהאופציות.

מתווה החסימות של הקיבוץ את משאבי הטבע. צילום: עמותת משחררים את האסי

גיבור העל "המעניש" והפנטזיה האינפנטלית

חבר קיבוץ ניר דוד עם חולצה שעליה לוגו המעניש/קיבוץ ניר דוד. צילום: עמותת משחררים את האסי

בחזרה למעניש. אז למה בעצם דמות קומיקס ומה הכוח של הדימוי הזה? ככל שמתבגרים, מבינים שכוח זה דבר מורכב. מנהיגים יודעים את זה. חלק מחברי המחאה מבינים את זה וגם מזכיר הקיבוץ, שמשחק פה באש, יודע את זה. הוא משחק משחק כפול ומסוכן – מגלגל עיני כלבלב כאחרון הנעלבים ביקום, ובידו האחרת מורה על כליאת שווא של אנשים ועוצם עיניים (לכל הפחות) מפעולות אלימות של חברי הקיבוץ. כמובן, שגם חברי הקיבוץ יודעים אני מניח שהם "הולכים על הגבול", אבל כמו שהם אומרים לא אחת, הפעולות האלה הם סוג של "קרב בלימה על הבית". צריך להקשיב למילים האלה, כי הן גם מרדדות ומשטחות את המושג בית, מושג מסובך גם ככה בקיבוץ שיתופי שבו הגבולות הרגשיים והפיזיים אינם ברורים, וגם מבטאות את "תחושת האין-ברירה" של חברי הקיבוץ. גם המעניש עצמו לא פועל ביקום ריק. הסדר הקודם של חייו קרס, והתגובה שלו "לקחת את החוק בידיים" היא פשוט תגובה ילדותית למצב קשה מאוד מבחינתו.

הפעולה השנייה שנדרשת כדי לחזור למחוזות הילדות החד-ממדית היא השטחת הצד האחר. פה לקיבוץ יש עבודה קשה. למרות חברות לובי יקרות ואינספור נסיונות, הקיבוץ מצליח רק חלקית להשליך על קבוצת המוחים את הדימוי שהכי יסדר לו את העולם – הדימוי של קבוצה מזרחית אלימה, מקופחת ומסכנה שמונעת מתוך "רגשי נחיתות" ומטרתה "להרוס לו את הבית".

חייבים להבין שזה לא במקרה – זאת היא דרישת יסוד לפעולת המעניש. אם לא באים "להרוס לך את הבית" ו"הבית" לא הופך להיות הכל – אין אפשרות לאמץ את העמדה שבה לקיחת החוק לידיים היא אופציה לגיטימית. חברי הקיבוץ עובדים בשכנוע עצמי וציבורי שעות נוספות. זה כמעט משעמם בעיני להיכנס לעדויות האמיתיות מהשטח – שמראות שכמות האלימות שהפעילו חברי המחאה (אם בכלל) בטלה בשישים לעומת האלימות שהפעילו חברי הקיבוץ או שכיריהם. מה שאי אפשר לבטל זה את החוויה – חברי הקיבוץ חווים השמעת מוזיקה בשער במסגרת המימונה כתקיפה אלימה. הם חווים כניסה חוקית לקיבוץ כאל "פעולת טרור", הם חווים רחצה בנחל כפגיעה נוראית בפרטיות שלהם בבית (הכל נאמר). החוויה הזאת מנותקת מהמציאות והיא חלק מהמנגנון הנפשי המאפשר את פעולות הנקם שלהם.

חברי הקיבוץ חווים השמעת מוזיקה בשער במסגרת המימונה כתקיפה אלימה. הם חווים כניסה חוקית לקיבוץ כאל "פעולת טרור", הם חווים רחצה בנחל כפגיעה נוראית בפרטיות שלהם בבית. החוויה הזאת מנותקת מהמציאות והיא חלק מהמנגנון הנפשי המאפשר את האלימות שלהם.

רבים טועים לחשוב, ובעיני הקיבוץ גם דוחף לזה, שהמחאה היא על שכשוך בנחל או כניסה אליו. לא – הוויכוח פה הוא אחר לגמרי וגם הוא נמצא עמוק במחוזות הילדות. הוויכוח הוא על מרחב הפעולה וגבולות הגזרה המותרים בין קהילות שונות במרחב. מי יכול להגיד למי לאיפה להיכנס ולאיפה לא? מי זכאי לעשות רווח ממשאב ציבורי ומי לא? מי נהנה מקרבה לרגולציה ומוקדי הכוח ומי לא? מי חייב להקשיב לחוק כלשונו ומי יכול לעקם אותו? מי יכול להקים גדר תוך שעתיים ומי צריך לבקש היתר? למי יש טלפון ישיר למפקד המשטרה או המחוז ומי צריך לחכות שעתיים בתחנה?

זהו מאבק בין שתי עמדות ביחס לילדוּת – אחת, עמדה המבקשת להתבגר, של קבוצת המוחים האומרת למי שהיו עד לא מזמן אליטות ובעלי כוח בלתי סביר במרחב – "אתם לא קובעים עלי עוד". משפט של ילדים, בנים של הורים פגועים, המבקשים להתגבר ולפרוק עול מסמכות המבוגרים סביבו – גם של האליטה וגם של הוריהם שנכנעו לה. "אני אחליט לאן אני אלך". "אני אנצח את מה שההורים שלי לא הצליחו לנצח". ומן הצד השני, חברי הקיבוץ, בעמדה הנאחזת בילדות באופן נואש. "זה שלי". "אבא שלי בנה את זה". "סבא שלי קנה את זה". "מגיע לנו". "הם יהרסו לנו/ילכלכו לנו את זה". זאת היא עמדה הנאחזת חזק בילדות כפשוטה, החד ממדית. ואולי לא סתם מתואר המרחב של הקיבוץ כ"גן עדן שבו ילדים מסתובבים חופשי". מסתבר שגם ילדים בני 40+.

ואז, לילה אחד, הדברים כולם מתחברים. העמדה הילדותית המבקשת לחזור אל החיק של הקבוצה, היוצאת יחדיו "להרפתקה". קבוצה של ילדים שהתבגרו בגופם נושאים על עצמם תגים של דמות קומיקס אמריקאית המבטאת פנטזיה אינפנטילית. הם פותחים שער ומתקרבים על עבר שני אוהלים הנמצאים על גדות הנחל. הם מקרקרים סביב חברי המחאה ותוקפים אותם – במילים, בהעלבות, בדחיפות, בגניבת הנייד, שפיכת זבל על האוהל וגם במכות. אלימות – שגם היא, עדיין, ילדותית מאוד (אבל מסוכנת בכל זאת).

במבט קצת מרוחק, כל הסיטואציה הזו עצובה מאוד, נוגעת ללב. ערימה של גברים, באמצע מדינת ישראל, רבים כל אחד על הילדות שאבדה לו – זה מבקש לשמר אותה לנצח, בארץ לעולם לא שבה הדשא תמיד ירוק, ואלה רוצים להתבגר ולהתקבל למועדון של מדינת ישראל כבנים שווים.

את שני הילדים הללו אני אוהב, אבל רק אחד מהם צודק.

אלון לוי הוא הוא במאי ויוצר תיעודי, יליד טבריה, בעל תואר שני באנתרופולוגיה חזותית. במהלך השנה האחרונה הוא מצלם סרט תיעודי על המחאה בעמק בית שאן

המחסום הצף שבנו חברי הקיבוץ בנחל העאסי. צילום: עמותת משחררים את האסי
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מעיין נובע

    פחחחחחחחחחחחח
    תפסיקו להטריד אותם ואל תתבכיינו

  2. אלון

    כמה חבל שנותנים כאן במה לאנשים כמו הכתב, ונתי וקנין מוביל המחאה מתנועת "אם תרצו", שרואים במלחמה ומאבק כדבר יפה.
    מן הראוי שאתר כמו העוקץ יגנה אלימות, ורוע לב באשר הם.
    במלחמה נפגעים אנשים, וזה לא טוב ומיותר.

  3. אלון1

    כמה חבל שנותנים כאן במה לאנשים כמו הכתב, ונתי וקנין מוביל המחאה מתנועת "אם תרצו", שרואים במלחמה ומאבק כדבר יפה.
    מן הראוי שאתר כמו העוקץ יגנה אלימות, ורוע לב באשר הם.
    במלחמה נפגעים אנשים, וזה לא טוב ומיותר.

  4. רועי

    מתוך ויקיפדיה:"קיבוץ ניר דוד שכר לניהול המשבר את חברת בועז ליברמן אסטרטגיה תקשורת וניהול משברים ואת חברת פוליסי לקשרי ממשל". אולי הרעיון המגוחך של המעניש מגיע משם, בכל מקרה ברור שחברי הקיבוץ חיים בסרט

  5. משה

    אני לא יודע מי צודק אבל הנסיון לצייר את חברי הקיבוץ כילדותיים הוא מגוחך בעיני. הבן אדם הוא יצור טריטוריאלי והוא יגן על הטריטוריה שלו בכל מחיר. חוויתי זאת כשחניתי בטעות בחניה פרטית ושני הצמיגים שלי נחתכו. לחשוב שחברי הקיבוץ נוהגים באופן שונה מאנשים אחרים לאורך ההיסטוריה זו היתממות. יכול להיות שהם מגינים על טריטוריה שלא שייכת להם אבל כפי שאנחנו רואים בקונפליקטים ברחבי העולם וגם בארצנו, גם זה דבר שכיח. אני בטוח שאם מישהו היה מנסה לקחת את הבית של הכותב, בצדק או שלא, אז גם הוא היה מגיב באופן דומה.

  6. אושרית

    אנשי ניר דויד מוכיחים כל פעם מחדש שיש אנשים שבטוחים שהשמש זורחת להם מהאחוריים. טעם הפריוולגיה מתוק וכשנוגעים עם טיפה של צדק במתיקות הפריוולגיה מלח הארץ נעלם ומופיעים בהמות. כסף משחית.
    מ ו ש ח ת י ם נמאסתם!

  7. אלון לוי

    משה, בהנחה שקראת את הטור הקצר הזה, לא אמרתי שכל חברי הקיבוץ הם ילדותיים, אלא שבדרך בה חלק מהם הגיבו, כפי שהתבטא פה, הוא אינפנטילי. במובן לא רק הילדותי אלא סוג של הנסיגה אל הילדות. ואתה כמובן צודק, האדם הוא חיה טריטוריאלית. אבל הוא גם הרבה דברים אחרים מעבר לזה. מה שמבדיל אדם בוגר מילד זה שהוא מצליח לחיות עם המורכבות ולעשות אינטגרציה בין הדחפים שלו להבנה שלו את המרחב, התרבות, החוק וכמה אלפי שנות היסטוריה. לגבי ההערה האחרונה שלך – שוב אתה מפספס. וגם כתבתי את זה פה בטור ובעיני זאת אחת ההבחנות המעניינות וגם שמסבירות את החוויה של חברי הקיבוץ – הרחבת המושג בית להרבה מעבר לבית, שגם זה, בעיני, הוא אקט שמגיב למציאות בצורה ילדותית.

  8. עמוס

    לקשקש בכלב חחחח אני מקיא כשאני קורא אותך בעעעעעעעעעעע

  9. תן את המפתחות לבית שלך

    משחררים יקרים, נראה אתכם פותחים לציבור כולו את עשרות המעיינות והנחלים והנביעות והבריכות שהמתנחלים בשטחים הפקיעו לעצמם ולשכמותם. או שמא ערבים אינם בני אדם בעיניכם.