פארק אגו תעשייתי: נאות חובב והסימביוזה התעשייתית-פוליטית

רוביק דנילוביץ, ראש העיר באר שבע, תבע לפני כשנה להעביר לרשות עירו את מתחם התעשיות המצוי מדרום לעירו. לטענתו, בכל חלקי המדינה, משרד הפנים מחיל עקרון של הכפפת מתחמי תעשייה לסמכות מוניציפלית, וכך ראוי לעשות גם בנאות חובב. באר שבע מתפתחת, ולפי התכנון יצטרפו אליה כ-70,000 נפש בעשור הנוכחי. באר שבע היא עיר גדולה המסוגלת ליטול על עצמה את ניהול המתחם, ובד-בבד להשתמש בהכנסות הארנונה שמשלמים המפעלים ב"פארק" למימון פיתוחה.

לטענת ראש העיר, המרחב צריך להתנהל לפי רצון הציבור. אין מקום להשלים עם מועצה שבה ה"תושבים" הם מפעלים שהם בעלי עניין ומהווים גם נציגים בהנהלתה. מעורבות קהילתית תבטיח שהפארק ינוהל לאור עקרונות של צדק חברתי וסביבתי. כך ניתן לקיים חלוקה הוגנת של פירות ההצלחה – לרבות חלוקת הכנסות הארנונה לרשויות סמוכות. בדבבד יהיה ניתן לספק הגנה ראויה ושווה מפני מפגעים סביבתיים וסיכונים בטיחותיים הנובעים מהאתר.

באר שבע, כעיר איתנה שבה אוניברסיטה ומרכזי ידע מדעי, מסוגלת לעמוד במשימה. צירוף הפארק לתחומה יסייע לבסס את המחוז כולו, לקדם צמיחה ולפתח תעסוקה. הצירוף יאפשר לדרום להתמודד עם כושר המשיכה של מטרופולינים אחרים.

המועצה עושה לתעשיינים נעים בגב

המועצה התעשייתית גייסה את מיטב הכוחות, לרבות התאחדות התעשיינים, והחליטה להיאבק בהצעתו של ראש העיר. נתמקד להלן בדברים שנשא בוועדה הגיאוגרפית שהתקיימה ב-30 ביוני ניר אבודרהם, המוגדר כ"יועץ האסטרטגי לענייני ממשל ורגולציה" של המועצה מטעם חברה לייעוץ אסטרטגי ולובי. דבריו של אבודרהם לוו במצגת ארוכה ומנומקת ובשלל גרפיקות, כמו גם בדברי תמיכה של מומחים בכירים.

מטרת הדברים שקופה וברורה: התעשיינים רוצים להמשיך ולקיים את המועצה התעשייתית. נוח להם להיות מנוהלים בידי מועצה ששליש ממנה מנהלי תעשיות, שליש נציגי ממשלה מהמשרדים המפקחים על פעילותם, ושליש נציגי רשויות מקומיות סמוכות. המועצה, ש"תושביה" הם מפעלים ומפעלים בלבד, היא המתכונת הראויה מנקודת מבטם הקונצרנית.

זהו הרכב מנצח, מבחינת התעשיות, והן לא רוצות שישתנה. הן שמחות לשלם ארנונה לעצמן, תוך הקצאת סיוע לרשויות הסמוכות. הן מאושרות להיות שותפות פעילות בפיקוח על עצמן. ונראה שנעים להן בגב עם נציגי הממשל המכהנים במועצה. ואולי גם לממשל נוח בשותפות האינטימית עם התעשיות.

דבר המועצה הוא לפיכך תשלובת של אמירות אידיאולוגיות שמתחמקות במידה רבה מדיון ישיר באינטרסים הישירים של התעשיות, ועוסקות לא מעט, איך נגיד, בעיקר בעניינים אחרים. התשלובת הנפיצה הזאת תפורק כאן.

ראשית, כמובן, ציונות, כי איך לא. "אנחנו ניגשנו לסוגיה, כלל עובדי הציבור והמועצה והצוות המלווה, ממקום ערכי: מה טובת הנגב? מה טובת המדינה? אנחנו רואים את הסוגיה כסוגיה אסטרטגית שמשפיעה על חברה וכלכלה, עבור מדינת ישראל, וגם פיתוח הנגב". לא חלילה אינטרס כלכלי, לא, השם ירחם, הגנה על האוטונומיה של המפעלים, ולא שמירה על הלטיפונדיות של השותפים בבירוקרטיה. רק ציונות.

לכן, אבודרהם מתיימר ל"הסתכלות על תמונת המצב הרחבה", ובוחר לעסוק בכותרות גדולות – "היבטי ממשל", "משפט ורגולציה", "סביבה וקיימות", וכיוצא באלה. לא חלילה בשימור האינטרסים המוגנים של מפעלי הענק הכימיים שחלקם, למשל, בבעלות סינית, ויתכן לכאורה שטובת ישראל מעניינת אותם כקליפת השום. למשל, חברת אדמה (לשעבר מכתשים אגן תעשיות), הנשלטת בידי התאגיד הסיני כמצ'יינה.

אחרי הציונות מגיע החזון. "נאות חובב זה מודל לניהול פארק אקו-תעשייתי המהווה אבן שואבת לתעשייה ועוגן כלכלי לנגב". זאת ועוד, "המועצה התעשייתית פועלת כגוף שלטוני ביצועי מטעם השלטון המרכזי באופן מקצועני, ממוקד, חדשני וטכנולוגי, באמצעות כוח אדם בעל מומחיות ייחודית הפועל לקידום האינטרס הציבורי הרחב בהקשרי סביבה, תעשייה וכלכלה, לטובת עוגן פיתוח כלכלי מכלל מרחב הנגב ולקידום התעשייה הכימית במדינת ישראל". ושוב, "חזון" ולא חלילה סתם אינטרסים תעשייתיים, או שורת הרווח של הבעלויות. וכמובן, רק האינטרס הציבורי.

שלטון מרכזי, בטחון ורפורמת האזוריות

המרכיב השלישי בתשלובת הוא אזוריות. אבודרהם מתיימר לטעון, שהמועצה התעשייתית מיישמת בפועל את רפורמת האזוריות שקידם מנכ"ל משרד הפנים לשעבר, מרדכי כהן, בוועדה בראשותו. חשבתם שניהול מתחם התעשיות בידי באר שבע יקדם את האזוריות ואת שותפות הרשויות הדרומיות בקבלת ההחלטות? טעיתם. לדעת המועצה התעשייתית, דווקא שימור השליטה בהנהלה ובה שלושה מנהלי תעשיות, שלושה נציגי משרדי הממשלה ושלוש רשויות מקומיות הוא הביטוי המובהק של רפורמת האזוריות הממשמשת ובאה.

תמהים? אבודרהם מסביר: "יש כאן מועצה ייעודית-מקצועית רחבה שרואה ממעוף הציפור את הדברים, והיא בדיוק מה שהרפורמה שעכשיו ישבו עליה שנתיים ממליצה. למעשה אצלנו מדיניות המשרד כבר מיושמת". המומים? הוא מסביר עוד: "אנחנו רואים את המועצה התעשייתית כאשכול רשויות לפיתוח תעשייתי כלכלי. הרשויות מיוצגות, הרשויות מחולקות, הרשויות הן חלק מהעניין".

צא ולמד: ניהול שרק שליש ממנו בידי רשויות מקומיות הוא מבחינתו תמצית האזוריות. הרשויות האחרות "מחולקות", כלומר מחולקים להם כספים מארנונת המועצה, ודי בכך לטעמו. אם רגע קודם שמענו מפיו שהמועצה היא גוף ביצוע מטעם השלטון המרכזי, זו אשמתנו. כנראה שלא שמענו טוב. אולי זה בגלל שאיננו רואים כמותו את הדברים "ממעוף הציפור". ואולי, בגלל שטרם אמצנו את השיחדש.

ואז מגיע הטיעון הביטחוני, כי אי אפשר בלי. לנאות חובב סופחו לאחרונה מפעלי תע"ש, כמו גם מפעלי הדלקים הלאומיים של תש"ן. אבודרהם מזהיר שמעבר המפעלים יתעכב, והדבר יזיק לביטחון הלאומי. "אולי נכון להקשיב לאלוף נווה שממש מתחנן, אל תעשו שינויים עד 2025, כי זה פוגע במאמץ לאומי של העברה והעתקה של מפעלי תע"ש?. […] ויש פה יכולת פגיעה באינטרסים ביטחוניים ראשוניים במעלה, והוא גם אומר, זו עמדת מערכת הביטחון".

אגב, לאפשרות ששליטת אינטרסים זרים בתעשיות כימיות, באלף החומרים המסוכנים שבהן, ובמתחמי התעשיות שסביבן עלולה לפגוע בביטחון הלאומי או בסביבה, המועצה לא מתייחסת. גם לא לסיכוני הביטחון הכרוכים בעודף אחווה ורעות בין הגורמים המפקחים לאלו האמורים להיות מפוקחים.

אחרי המעטפת הרעיונית מגיע הדבר האמיתי: כוח המחץ של המקצוענות הטכנולוגית והבירוקרטית של המועצה התעשייתית. המועצה טוענת שהיא הפתרון היעיל ביותר: יש לה 65 עובדים שמתמחים אך ורק בשירות התעשיות הכימיות, רבים מהם מהנדסים ומומחי סביבה. יש לה ידע מתמחה ביצירת תנאים מיטביים למפעלים.

היחידה הסביבתית מומחית בפיקוח על שלל החומרים המסוכנים, ומתעדכנת כל העת. יחידת התכנון רק היא תדע להתמודד עם הסוגיות המרחביות, הבטיחותיות והסביבתיות הסבוכות, ולהעניק אישור מהיר להקמת מפעלים. רק המועצה התעשייתית יכולה לעודד ולהאיץ סימביוזה תעשייתית, כלומר שותפות אינטנסיבית בין המפעלים ליצירת סינרגיה במגוון תחומים, כגון ייצור אנרגיה או טיפול בשפכים.

אבודרהם מתריע, גם אם בזהירות, שבאר שבע עסוקה בפיתוח שכונותיה, ואינה פנויה להעניק עדיפות לתעשיות. ראש העיר לא יוכל להעניק "קשב ניהולי" לפארק, בעודו עסוק באינטרסים המקומיים. אגף התכנון לא יעניק עדיפות לתעשיות על פני הקמת שכונות ובתי ספר, והאישורים להקמת מפעלים יעוכבו. ניהול הפארק יהיה עיסוקו של תאגיד "מספר שבע" של העיריה, וישקע ב"ברדק אדמיניסטרטיבי". העיריה עלולה להזניח את הפארק ואף להשתמש בו כמשאבת כסף, במקום לפתחו.

סכנת הסימביוזה התעשייתית פוליטית

כפי שלמדנו מהסוציולוג יהודה שנהב, מכונות הארגון הגדולות מציגות עצמן כשיא של רציונליות, דיוק, אוניברסליות, והעדר שרירות. זאת בשעה שהן מגינות ללא הרף על אינטרסים כוחניים פרטיקולריים. וכפי שלמדנו מהאנתרופולוג אבנר כהן, המיזוג המוצלח, הממוסך היטב, בין האוניברסלי והפרטיקולרי הוא סימן ההיכר של אליטות שולטות, הגמוניות.

דובר המועצה התעשייתית, כאמור, מפליג ביתרונות של הסימביוזה התעשייתית, ואינו נוגע בחסרונות של סימביוזה אחרת, הרבה יותר מסוכנת: הסימביוזה התעשייתית-פוליטית, ואולי גם הצבאית-תעשייתית-פוליטית. ה"פארק" כולל כבר כיום 40 מפעלים שחלקם מהגדולים במדינה. חלקם- מפעלים גלובליים המחוברים היטב למעצמות במזרח ובמערב. מפעלים גלובליים נוספים מצטרפים בהדרגה. מפעלי המתחם מייצרים בסך 4 מיליארד דולר בשנה. השנה נוספו ל"פארק" מפעלי התעשייה הצבאית, מעמודי התווך של מערכת הביטחון והתשלובת הצבאית-תעשייתית.

אבודרהם משמיע במידה רבה את קולן הדומיננטי והבהיר של התעשיות, ואינו מדבר כנציג הרגולטור המדינתי. לפיכך הוא אינו מוטרד מעוצמתה המוגבלת של הרגולציה או מחסמים המגבילים את פעולתה. אדרבא, הוא גאה בהצלחתה וחולק לה שבחים ברוחב לב. מנקודת מבטו, האחווה הבולטת בין המשרדים המפקחים לבין המפעלים המפוקחים היא על הכיפאק, והסתחבקות אינה מעוררת דילמות.

אילו היתה שאלת ההסדרה של המפעלים עולה לדיון רציני, לא היתה ברירה אלא להכיר בכך, שה"פארק" הדרומי הופך להיות ריכוז חריג של עוצמה כלכלית ופוליטית יוצאת דופן. או-אז היה מתבקש לשאול אם הוא גדול על הנגב. ואולי הוא גדול גם על ממשלתנו, המתקשה לנהל את ענייניה בפרקים שמבחירות לבחירות. הניסיון העולמי מלמד כי ריכוז כוח של מפעלי ענק עלול לחסום פיקוח מדינתי ביעילות רבה, ולאפשר לתעשיות לפגוע קשות בסביבה ולהתעלם מזכויות העובדים.

אילו היה הנושא נדון ברצינות מנקודת מבט רגולטורית, היה מתברר שתמהיל האינטרסים הסימביוטיים הנרקח במעבדות הכימיה הפוליטית של נאות חובב מערבב יתר על המידה את המפקחים והמפוקחים. התרכובת שנוצרת קטלנית: לא תמיד ברור מי מפקח על מי, ומי משרת את מי. אילו היה הנושא מתברר לעומק, היתה מתעוררת השאלה אם הכלב מכשכש בזנבו או להפך. ומי יצליח לשמור על השומרים, ומי יוודא שלא יירדמו בשמירה.

בעולם של פרדוקסים, דווקא דבריו הנחושים, החד-משמעיים של אבודרהם, דווקא הם צריכים למלא אותנו דאגה: המפעלים והמפקחים עליהם מדברים בקול אחד בוטח, כאילו היו לבשר אחד. ויחדיו, הם מגוננים בעוז על המצב הקיים, על ה"יציבות" של ה"פארק". דווקא הסימביוזה העמוקה שהתגבשה בין המסדירים והמוסדרים, שנמהלו עד בלי הכר זה בזה, צריכה להטריד יותר מכל.

למשמע אבודרהם, נדמה שהכל התלכד – המקומי והגלובלי, הציוני והטייקוני, הישראלי והסיני, הצבאי והאזרחי, התעשייתי והפוליטי, הממשלתי והמסחרי, האסטרטגי והלוביסטי. כל אלה הותכו, והתמזגו למערכת אחת, לאגו אחד. הם נהיו לתרכובת אחידה של עוצמה, המהווה, במושגי יורגן הברמס, איום גדול על "עולם החיים" שלנו.

אחריות המדינה היא לקיים פיקוח אפקטיבי על הסיכונים הללו, וחובתה הבסיסית – שלא לטבוע בתוכם. ולכן, ראוי לבחון מחדש את קיומה של המועצה התעשייתית ו/או את הרכבה, במגמה להבטיח את המובן מאליו: שהכלב יכשכש בזנב. בהמשך, ראוי לבחון דרכים לחלוקה הולמת של תועלות ה"פארק", כך שכל תושבי הנגב יזכו ליהנות מטובו.