"מעברות" זה לא רק שם של קיבוץ

ספר זה לא עוסק בהיסטוריה של המעברות. עניינו של הספר הוא בהיעדרותו היחסית של מושג המעברות מהשיח הישראלי ומהזיכרון הקיבוצי מאז הקמתן בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים ועד לשנת 2015, שבה, לאחר הבחירות לכנסת העשרים, החל להסתמן שינוי ניכר בייצוגן.[1]

כך למשל, בקיץ 2011 רעשה הארץ בעקבות הקמת מאהלי המחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב ובמקומות אחרים. ישראלים צעירים בכל רחבי הארץ עברו להתגורר זמנית באוהלים. קראו לזה 'מחאת האוהלים'. לא הרבה דובר באותם ימים על האבות ההיסטוריים של המגורים באוהל – המעברות. ההקשר המתבקש הזה נזכר רק בשוליים. רבים רבים, בייחוד הצעירים, שכחו ואולי לא הכירו כלל את היסטוריית האוהלים הישראלית.[2]

בתחילת 2015, לקראת הבחירות, נושא הדיור הוביל את הדיון הציבורי והיה נושא מרכזי בבחירות אלה. בין השאר עסק הדיון בצורך לפתח את נושא הדיור הציבורי. גם כאן לא נשמע קולה של היסטוריית הדיור הציבורי, קרי, המעברות. 'פרויקט שיקום שכונות' היה מושג רוֹוח בשנות השישים, השבעים והשמונים. 'הדיור הציבורי' הוא מושג מפתח בעשור השני של המאה העשרים ואחת. אבל המעברות היו הדיור הציבורי הראשון בישראל.^[3] בשיח הישראלי הן יריית הפתיחה למפגש שבין בעיית הדיור ובין העוני ואי-השיוויון החברתי. ועל אף זאת, בשיח של ראשית שנות האלפיים הן נזכרות בשוליים.

המעברות לא זכו לנוכחות בולטת בשיח הישראלי, הפוליטי, המחקרי והתרבותי. האנציקלופדיה העברית לא הקדישה ערך נפרד לנושא המעברות. הן נזכרות בשורות אחדות בכרך ו', הכרך המוקדש לארץ ישראל (מהדורת תשל"ח; ראו על כך בהמשך).[4] בסדרת הספרים של צבי צמרת וחנה יבלונקה, שבוחנת את ההיסטוריה של מדינת ישראל בחתך של עשורים נפרדים, מעניין להתבונן בכרך 'העשור הראשון – תש"ח-תשי"ח'.^[5] המחברים כותבים בפרק המבוא כי 'בקובץ שלנו, על פי הערכת הדברים מן הזווית של ימינו [1997], קליטת העולים ממזרח וממערב, קשיי קליטתם, השגי קליטתם, הם לב-לבו של העידן [העשור הראשון]'. על אף זאת אין למצוא בקובץ פרק המתמקד במעברות, והן נזכרות בו באופן שולי: שלושה מן הפרקים עוסקים בעלייה מארצות האסלאם, בהתיישבות בעשור הראשון ובעיירות הפיתוח, אולם אזכור המעברות בהם מועט.^[6] ואין פלא: הסמכת המעברות לעלייה ולנושאים אחרים רווחת במחקר ההיסטורי על אודות המעברות.[7] כך גם בספרי לימוד בחינוך הממלכתי בישראל נכון לשנת 2015.^[8] עד הלימודים בחטיבת הביניים מרבית התלמידים במערכת החינוך הישראלית אינם פוגשים במונח 'מעברה' אלא באקראי או אגב דיון בנושאים אחרים.^[9]

בשפה היום-יומית הונצחו המעברות בשני ביטויי גנאי: 'זה נראה כמו מעברה' או 'זה מימי המעברות'. אבל אֵילו סמלים הותירו המעברות בתרבות הישראלית? האם אנו מכירים את 'אנה פרנק ממעברת חאלסה' [קריית שמונה]? 'טרומפלדור ממעברת סקייה' [אור יהודה]? אייקונים אנושיים של הישרדות בתנאים קשים? האם אנו מכירים בשמותיהם אנשים שגילו חמלה והקרבה יוצאות דופן והתגייסו לעזור לאנשי המעברות בימי הסערה של חורף 1951-1950?

כמובן נותר גם 'סאלח שבתי' – האיש משום מקום,^[10] גיבור סרטו של אפרים קישון מ-1964, שעלה עם משפחתו ברוכת הילדים למעברה הסמוכה לקיבוץ.^[11] הסרט הנציח יותר מכול ייצוג תרבותי אחר את המעברות. הקרנת הבכורה של הסרט זכתה לתיאור הבא:

סאלח שבתי הפך אמש לגיבור לאומי. גיבור סרטו הראשון של אפרים קישון, כובד בהצגת הבכורה העולמית שלו, במעמד ממלכתי. נשיא המדינה מר זלמן שז"ר, שרי ממשלה, עשרות חברי כנסת, נשיא ושופטי בית המשפט העליון, צמרת המשטרה, אלופי צה"ל […] היו שותפים לרעמי הצחוק שהדהדו בין כתליו של קולנוע 'חן' הירושלמי (מעריב 3 ביוני 1964).[12]

שלושה אירועי תרבות שהתרחשו בראשית כתיבת ספר זה, באביב ובקיץ 2015, משקפים את האופן שבו המעברות נזכרות או נעדרות מהתודעה הישראלית העכשווית. האירוע הראשון הוא נאום בן למעלה מעשר דקות שנשא חתן פרס ישראל המשורר ארז ביטון, יליד אלג'יריה, בשם מקבלי פרס ישראל, באפריל 2015. ביטון פתח וציטט שיר של המשורר שלמה אִבּן גַבּירול ואמר כי השיר הוא מופת 'להפיכת הייסורים האישיים ליצירה אוניברסלית ונצחית'. הוא הקדים וסיפר גם על עיר הולדתו אוראן שבאלג'יריה. את השנה שבה חי כילד עם משפחתו במעברת רעננה, אירוע שעל אודותיו פתח כמעט כל ריאיון אישי וכל דף מידע על אודות עצמו^[13] – לא הזכיר. אולי היה זה מקרה, אולי לא רצה להעכיר את האווירה החגיגית של קבלת הפרס או לפגוע בממסד שחלק לו כבוד.^[14] שלושים וחמש שנה קודם לכן, במאמר בעיתון מעריב (31 במרץ 1980) תחת הכותרת 'ילדי המעברות' סיפר יעקב העליון על המשורר ארז ביטון:

שמו היה יעיש. אולם מי שהחליף את בגדיו וריססו בדי.די.טי. – עשה עצמו גם מוסמך לשנות את שמו. יעיש היה לארז. [אביו של ארז] לא בחל בכל מלאכה […] בסבלות, ביעור, בניקוי בתי שימוש בצבא. בין עבודה לעבודה היה גם מובטל עד שנשבר נפשית מחמת אי היכולת לפרנס את משפחתו ושוב לא היה יכול לעסוק בכל עבודה. אבל ארז ביטון הוא קודם כל משורר […] שירתו גם מעוגנת ברצונו להעמיד במקומה הראוי את יהדות המזרח, את תרבותה ומורשתה שטואטאו ככלי אין חפץ בו על ידי מי שסרב להכיר בקיומן.

אירוע תרבות שני התרחש זמן קצר לאחר טקס הענקת פרס ישראל. בקיץ 2015 התקיימה במוזיאון תל-אביב תערוכת תצלומים של הצלם רוברט קאפה,^[15] ובה הוצג מבחר מעבודותיו בישראל ובעולם. קאפה נודע כצלם מלחמה, ועיקר התמונות בתערוכה היו תצלומי מלחמה.[16] בתערוכה הקטנה ניתן מקום של כבוד למעברות. בעלון שליווה את התערוכה נכתב:

תצלומיו [של קאפה] – כגון הכרזת העצמאות, ספינת אלטלנה העולה באש, בגין הנואם לפני המון אדם, הפליטים שהגיעו ארצה, המעברות – משרטטים מעין מסע נוסטלגי בזמן לישראל של פעם, האופטימית, התמימה, האידאליסטית.

המסגרת האופטימית שלתוכה שובצו תצלומי המעברה מעוררת מחשבה שבהיסטוריוגרפיה הישראלית המעברות הן פרק מטושטש ועמום. אם לא כן, ספק אם היה נחשב לביטוי של אופטימיות, תום או אידיאליזם.

אירוע התרבות השלישי בשנת 2015 הוא הקרנת העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה הפופולרית 'זגורי אימפריה' של היוצר מאור זגורי. הסדרה זכתה לצפיית שיא ולאהדה בקרב מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, ילדים ומבוגרים. בפרק הראשון בעונה זו מתקומם גיבור הסדרה, אלברט זגורי, יליד מרוקו שהוריו טבעו בספינת אגוז, על שאין מציינים בישראל את 'יום המעברות', ועל כן הוא מסרב לעמוד דום בצפירה המסמלת את פתיחת יום השואה. ההשוואה בין 'יום השואה' להיעדרו של 'יום מעברות' עוררה פולמוס ציבורי.

הבחירות של שנת 2015 פתחו פרק חדש בנראות של המעברות בשיח ומנקודת זמן זו ראוי נושא המעברות למחקר נפרד החורג מספר זה. נציין על קצה המזלג מספר ייצוגים בולטים של המעברות בשנים האחרונות.

בפברואר 2016 מינה שר החינוך דאז נפתלי בנט את המשורר ארז ביטון לעמוד בראש 'ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך'. באירוע השקת הוועדה אמר שר החינוך: 'אנחנו מחזירים לנוער שלנו חצי סיפור שאבד לנו בדרך. את סיפורי המעברות, את סיפורי הגבורה של האימהות, היציאה מן החומות, ואת אבות הציונות שבאו מאירופה אבל גם מתוניסיה'.[17] הוועדה, שהמלצותיה התפרסמו בחודש יולי באותה שנה, העלתה הצעות לשינויי תכנים שיביאו לאיזון תכניות הלימודים על מורשתן של קהילות המזרח.

ייצוג תרבותי חשוב של המעברות הוא סרטם התיעודי של דוד דרעי, דורון גלעזר ורותי יובל, 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' (2017), המדלג על פני חמישה עשורים ומתכתב עם סרטו של קישון.[18] הסרט זכה בפרס הבימוי ובפרס התחקיר בפסטיבל דוקאביב. משעת פרסומו עורר הסרט דיון ציבורי ער, בעיקר עקב טענת היוצרים כי הקמת המעברות ועיירות הפיתוח לא נעשתה בגין שורה של טעויות ואילוצים אלא באמצעות מנגנונים בירוקרטיים משוכללים וגזעניים. הסרט מציג את סיפור חייהן של משפחות רבות של עולים מצפון אפריקה, וכולל קריאת מסמכים ופרוטוקולים מתוך ארכיון המדינה. הוא משלב ראיונות עם עולים ועם אנשי אקדמיה. מלבד סיפור קליטתם של העולים, הסרט דן גם בסוגיות חברתיות-כלכליות שונות דוגמת דיור, הסללה ותעסוקה ומציג את ההשלכות הבין-דוריות הקשות של תהליך הקליטה בפריפריה הישראלית.

בשנת 2019 העלה ערוץ כאן 11 את סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית של הילה שלם בהרד, שי להב, דינה צבי-ריקליס ואריק ברנשטיין, 'מעברות'.[19] גם סדרה זו העלתה לסדר היום את נושא המעברות וזכתה לשיח ציבורי רחב.

'פרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן', תינוקות בני עולים חדשים בשנותיה הראשונות של המדינה, חורגת ממסגרת הדיון, אולם משיקה ל'תחייתו' של סיפור המעברות בשנים האחרונות.[20] במחצית שנת 2016 זכתה הפרשה לדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת. באותה שנה מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את השר צחי הנגבי, לבחון את נושא הסרת החיסיון מהפרוטוקולים והמסמכים החסויים הקשורים לפרשה. בעקבות זאת הותר פרסומם של חומרי ועדות חקירה שהיו אמורים להיות חסויים עד שנת 2070. ביום 28 בדצמבר 2016 הוקם אתר אינטרנט ייעודי על ידי ארכיון המדינה, ובו נחשפו הפרוטוקולים של ועדות החקירה לדורותיהן.

בראשית שנת 2017 החליטה מליאת הכנסת על הקמת 'הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן'. בפברואר 2018 אושר 'חוק פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן לשם זיהוי ועריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה (הוראת שעה), התשע"ח-2018'.

ובחזרה לתקופה הנחקרת. להשלמת תמונת הנוכחות השקטה של המעברות בשיח הישראלי בתקופה זו בחרנו לצטט דברים שכתבה תמר הולצמן בפתח עבודת המוסמך שלה באוניברסיטת חיפה (2013), על אודות המעברות בטבעון ובקריית עמל:

העדות היחידה לקיומן של מעברות בסביבות קריית עמל וטבעון, למעט פסקאות קצרות בספרים ובמאמרים אחדים, הינה שלט שהוצב במקום בו הייתה בעבר מעברת טבעון. כותרת השלט: 'מעברת טבעון (1963-1950)', אינה מדויקת. מעברת טבעון לא קמה בשנת 1950 ולא פורקה בשנת 1963. זוהי דוגמה בולטת לחוסר המידע והערפול הקיימים במעט התיעוד שנכתב אודות שתי המעברות […] כאשר ביקשתי לברר פרטים אודות מעברות אלו נתקלתי בקשיים רבים. בספר המקיף ביותר על תולדות קריית טבעון בעת החדשה, הוקדשו ארבעה עמודים לפרק העוסק בקליטת עלייה. עיקרם בסיפורי פולקלור על פעילות התושבים הוותיקים במעברות. לא ניתן ללמוד ממנו כמה מעברות היו בקריית טבעון, היכן היה מקומן, מי השתכן בהן ובאילו שנים היו קיימות. גם באתר האינטרנט של מרכז ההנצחה בקריית טבעון נזכרות המעברות בשורות בודדות בלבד. העולים ששכנו במעברות לא תיעדו את חייהם. גם בארכיון ההיסטורי המקומי של קריית טבעון אין תיעוד על המעברות עצמן אלא רק על שיכון התושבים שחיו בהן בתחומי היישוב עם פירוקן.

'חורי' התודעה, הידע וההנצחה שאליהם כיוונה הולצמן בדיונה במעברת טבעון וקריית עמל אופייניים לכלל המעברות בישראל. ככל הידוע לנו אין שילוט שיטתי המציין את מיקומן של המעברות. העיר תל אביב, שכה היטיבה להנציח פעילות של אנשי מחתרות בהטביעה שילוט על עשרות מבתי העיר, אינה מזכירה ואינה זוכרת את מעברת יד המעביר (היום קריית ההייטק, 'קריית עתידים') כשם שאינה מתעקשת לזכור מובלעות עוני אחרות, כגון כפר שלם.^[21]

האנציקלופדיה העברית, שהייתה אולי אחראית יותר מכל מקור קנוני אחר לאבחנה בין 'חשוב' ל'שאינו חשוב' ולהתוויית מפת הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, הקדישה כאמור 27 שורות בלבד לנושא המעברות. על אף התמציתיות, מפתיע לגלות כי הכתוב מבטא ביקורת ישירה, רוויה ביטויים אמוציונליים ומטפוריים:

המעברות שנועדו לשמש שיכון ארעי בלבד, נעשו תופעה של ארעיות ממושכת ויצרו אחת מן הבעיות הסוציאליות החמורות של המדינה […] הפחון, הבדון והאוהל מגרשים את יושביהם החוצה לבתי הקפה במעברה, שבהם מבלים המבוגרים ובני הנוער הרבה משעותיהם. תנאי הדיור הקשים מגבירים את העצבנות ומחשמלים את האוירה הכללית, וכל אי הבנה קטנה הופכת בהם בקלות לקטטה ותגרת ידיים. שילובם השלם של העולים בחיי הארץ נתעכב הרבה על ידי התנאים הללו.

ההדרה מצד אחד והבנת הקשיים והמצוקות שהורתם במעברות מצד אחר הן שני קצות השיח שביניהם ינוע ספר זה.

אירוע השקה לספר יתקיים ב-11.8

***

[1] על ההיסטוריה של המעברות ראו בין השאר נאור, 1986; רוזין, 2002; רוזין, 2008; רוזין, 2012. פיקאר (1999; 2013) כתב על העליות ואגב כך גם על המעברות. עבודות דוקטור אחדות נכתבות בעת כתיבת שורות אלה. בעת חתימת ספר זה ראה אור ספרו של יוסי אלפי: מעברה, בהוצאת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
[2] עם זאת ראוי לציין כי יוזמת מחאת האוהלים, דפני ליף, פתחה את נאומה במילים 'ברוכים הבאים למעברה של נתניהו'(גלובס, 17 ביולי 2011). בדף הזמנה בפייסבוק, תחת הכותרת 'מעברת האוהלים – שדרות רוטשילד – כיכר הבימה' נכתב: 'ביום ג', 19 ביולי, בשעה 18:30 במעברת רוטשילד תל אביב תתקיים הפגנת שירה וסולידריות […]. מטרת האירוע היא הזדהות עם מפגינות ומפגיני הדיור ברחבי הארץ'.
[3] וינשטיין, 2014.
[4] בכרך זה נזכרות המעברות גם בגלגולן לערי פיתוח: כמה שורות הוקדשו לאחדות מהן. למשל, על קריית מלאכי נכתב: 'ראשיתה של קרית מלאכי במעברה שהוקמה ב-1950 ונועדה לשמש ריכוז כוח אדם לעבודה חקלאית בקיבוצי הסביבה. המתיישבים הראשונים – עולים חדשים – שוכנו באוהלים ובמבנים נטושים של מחנות הצבא הבריטי'. ותחת הערך 'קרית ים' נכתב: 'בשנים 1949-1950 קלטה עולים רבים […] ב-1955 סופחה אליה מעברה גדולה, כורדני ב".
[5] צמרת ויבלונקה, 1997.
[6] למשל, בפרק 'עולי אירופה ותודעת השואה' יבלונקה עוסקת בהצלחתם של עולי אירופה מארצות אשכנז לצאת במהירות מהמעברות  (יבלונקה, 1997, עמ' 48-46).
[7] הסמכת המושגים 'עלייה ומעברות' כאילו היו צרוף טבעי יוצרת שיח אפולוגטי הבא להצדיק ולנמק את קיומן המתמשך של המעברות ואת החיים הקשים בהן. ראו, למשל, נאור, 1986; אליאב ואלפי, 2006.
[8] על העניין השולי בהיסטוריה ובתרבות יוצאי ארצות האסלאם בספרי הלימוד בשנות המחקר ראו מאמרה של תמר רותם בעיתון הארץ, 'ספרי הלימוד עדיין מדירים יוצרים מזרחים'. 2 בספטמבר 2012 וראו גם: מנדי גרוזמן, 'תחקיר: אין הוגים מזרחים בספרי הלימוד'. 29 בספטמבר 2014.
[9] ספרו של אייל נווה, המאה ה-20: על סף המחר (היסטוריה לכיתה ט', באישור משרד החינוך, הוצאת ספרי תל אביב, 1999) כולל התבוננות מכלילה במאה שלמה. 'המעברות' נזכרות בספר שלוש פעמים (פעמיים בעמוד 154, ופעם אחת בעמוד 165). הערך 'קיבוצים' נזכר בספר חמש פעמים. לעומת זאת נזכרים בספר באופן פרטני שורה של קיבוצים: שער הגולן, כפר מנחם, חניתה, תל עמל, טירת צבי, שדה נחום ורבים אחרים. לעומת האזכור השולי של מעברות בספרי לימוד אלה, בספר ישראל במאה ה-21 (ספר הכנה לבגרות – נושאים נבחרים בגיאוגרפיה לחטיבה העליונה. הוצאת מט"ח. עריכה: נירית נחום-לוי) – המושג 'מעברות' נזכר 14 פעמים. עם זאת, גם בספר זה חוזר ונשנה נרטיב משתיק בדבר 'תחושת קיפוח' 'סובייקטיבית' של בני עדות המזרח.
[10] בשיר הנושא בסרט 'משיח הזקן' מסופר כי משיח הזקן חי בג'ומלאן. לא הצלחנו לאתר מקום בשם זה.
[11] לניתוח ביקורתי של הסרט ראו רועי חסן. 'סאלח שבתי: לדיראון עולם'. 15 באוקטובר 2014 [12] אולם בשולי אותה כתבה מעניין לקרוא דברים שאומר סגן יו"ר הכנסת ח"כ אריה בן-אליעזר (חירות): 'אנחנו הולכים להצגה. הרי אנשי סלח שבתי נמנים על חוגי הבוחרים הקבועים שלנו'.
[13] ראו למשל באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה.
[14] קשה לייחס למשורר ארז ביטון שִׁכחה תמימה של המעברה בה גדל, אבל אפשר לייחס טעות בתום לב לכתבת רונית אבידן-שיינפלד, שכתבה על אודות אימו של חבר הכנסת משה כחלון, בימים שהיה מועמד לשר (ומעט לאחר מכן נבחר לשר האוצר). תחת הכותרת 'מיסה כחלון מציגה: המפרום שנלחם בריכוזיות'. בכתבה מסופר על אימו של משה כחלון 'שפותחת את הסירים ומעניקה מתכון למפרום שבנה גדל עליו'. וכך היא כותבת: 'בבית בו גדל משה כחלון בגבעת אולגה, גדלו לצדו ארבעה בנים ושתי בנות. בשכונה הצמודה לחדרה גרו זה לצד זה טריפוליטאים, עיראקים, מרוקאים וטוניסאים שעלו לארץ בשנות החמישים'. השכונה שעל אודותיה מדובר הייתה באותה עת מעברה.
[15] 'רוברט קאפה: צלם של החיים'. אוצרת: רז סמירה.
[16] קאפה זכור בעיקר בשל תצלומו מ-1936: תמונת החייל הרפובליקני בימי מלחמת האזרחים בספרד ברגע מותו, שהודפסה במרבית עיתוני העולם, והייתה לסמל ההתנגדות למלחמות.
[17] דו"ח ועדת ביטון עמ' 4.
[18] עוד על הסרט ניתן לקרוא בכתבתה של נירית אנדרמן, 'גזענות, סחיטה ואיומים: כך אולצו המרוקאים להתיישב בעיירות הפיתוח", הארץ, 11 במאי 2017.
[19]  וראו שלם בהרד, 2019.
[20] בחודש מאי 2018 התקיים ביד יצחק בן צבי בירושלים 'כנס המעברות הראשון – דימוי וזיכרון במלאות 70 שנה למדינה'.
[21] יבין (2014) מסכם חצי יובל של מעורבות מקצועית ואישית בתכנון בכפר שלם, שבמתכונתו הנוכחית אינו שרידיו של מעברה אלא של כפר ערבי.