למה בעצם פה זה לא אירופה

בגלל תקציב חברתי נמוך ותקצוב חסר של שירותים אזרחיים כמו חינוך, רווחה, בריאות או דיור, רמת החיים בישראל נמוכה, יחסית למערב. למה אנחנו שותקים ומה ניתן לעשות • טור נוסף בסדרה של ד"ר שלמה סבירסקי על חוק ההסדרים ותקציב המדינה, שתפורסם כאן עד לאישור התקציב
שלמה סבירסקי

סוציולוג, פעיל חברתי וסופר ישראלי והמנהל האקדמי של מרכז אדוה וממייסדיו.

על היבט אחד של התקציב שיוגש לכנסת בעוד כחודש אפשר להמר כבר עכשיו: הוא לא ישנה את העובדה שישראל רחוקה מאוד מרמת התיקצוב של השירותים האזרחיים בארצות המערב – חינוך, בריאות, רווחה, דיור ועוד.

הסיבה: אחרי שמנכים מן התקציב הכללי את תקציב הביטחון (ב-2022-2021, כ-68 מיליארד ₪) (ואת תשלומי הריבית – ב-2022-2021, כ-43 מיליארד ₪), לא נותר סכום גדול דיו למימון ראוי של שירותים התומכים ברמת חיים גבוהה. בישראל, ההוצאה הציבורית האזרחית (זאת אומרת, ללא תקציב הביטחון) עמדה ב-2018 על 32.3% מהתמ"ג, בעוד שהממוצע בארצות ה-OECD עמד על 40.9% ובארצות הנדיבות ביותר הוא עמד על 51.4%.

במסמך מחודש יוני 2021 בנק ישראל מנסח זאת כך: "לאור העובדה שהוצאות הביטחון והריבית בישראל גבוהות יחסית לשאר המדינות המפותחות, ההוצאה האזרחית ללא ריבית נמוכה מאוד".

אז בואו נדבר על תקציב הביטחון. אופס, זה קשה, כי תקציב הביטחון אינו שקוף ברובו. הוא לא נידון לפרטיו בכנסת כולה אלא בתת-ועדה של ועדת החוץ והביטחון, שבה מכהנים ח"כים ביטחוניסטים.

היעדר השקיפות אינו מפריע לרוב הח"כים, ולמעשה לרוב הציבור בישראל. סודיות ועמימות הם עצמם הרי חלק מהביטחון. אלא שהיעדר השקיפות כן מפריע כאשר מדובר בסוגיות של מדיניות לאומית הנתונות במחלוקת. בין שורותיו של תקציב הביטחון מסתתר, למשל, המחיר התקציבי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני או מחיר הכיבוש. ואם נפרוש עוד את היריעה, נמצא את מחיר המדיניות המעצמתית של ישראל, המניחה שעלינו להיות המעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון – מה שמכניס לתמונה גם את העימות היקר עם האיראנים.

אנו דווקא מעוניינים לדעת מהם המחירים הללו, כי אין מדובר כאן בסוגיה כספית גרידא. תקציב ביטחון גבוה בהשוואה למערב פירושו תקציב חברתי נמוך בהשוואה למערב. ובהתאמה, תקציב חברתי נמוך פירושו רמת חיים נמוכה, יחסית למערב. ישראלים מעטים מצליחים לחיות כאן כמו שחיים באירופה.

האם יש טעם לדיון? האם יש בכלל חלופות? בוודאי, תמיד יש. למשל: מדינה אחת או שתי מדינות? ובעניין האיראני, האם התקפה היא תמיד ההגנה הטובה ביותר?

ההשקעה הממשלתית בכיבוש מצמצמת בהכרח את יכולתה של המדינה להעניק שירותים נאותים ושווים של חינוך, בריאות, רווחה ודיור לכלל האוכלוסייה בתוך ישראל ובייחוד באזורי הפריפריה

הדברים מקבלים משמעות נוספת בהקשר של טיעון הרווח בחלקים של השמאל הישראלי והוא, שהכיבוש מתמשך משום שהוא משיא רווחים לישראלים רבים. ובכן, בוודאי שיש מרוויחים רבים – מתנחלים (מרוויחים פעמיים, גם רמת חיים וגם עוצמה פוליטית – "המאון העליון הפוליטי"),    קבלנים, סוחרים, תעשיינים, חברות שמירה, חברות סייבר כדוגמת NSO ועוד. אלא שכל זה נשען על השקעה ממשלתית מאסיבית, כולל שמירה כבדה על כל התנחלות ומאחז ומנגנון שיטור חודרני של התושבים הפלסטיניים, השקעה המצמצמת בהכרח את יכולתה של המדינה להעניק שירותים נאותים ושווים של חינוך, בריאות, רווחה ודיור לכלל האוכלוסייה בתוך ישראל ובייחוד באזורי הפריפריה שלה.

ואין מדובר כאן רק בטיב השירותים הניתנים לאזרחים אלה או אחרים. מדובר על מחיר מקרו-כלכלי כבד: שירותים כדוגמת חינוך והשכלה נחשבים למרכיב מרכזי של פריון גבוה. הפריון של העובדים  והעובדות בישראל נמוך משמעותית מזה של רבות מן הארצות החברות ב-OECD. הפריון הנמוך נחשב לעקב אכילס של המשק הישראלי, הגורם העיקרי לפער בתמ"ג לנפש ובעקבות זאת ברמת החיים.

מדוע המחירים הכבדים הללו אינם מצויים בליבו של השיח הציבורי הישראלי ובייחוד השיח על תקציב המדינה?

סיבה אחת כבר הוזכרה: פרטי תקציב הביטחון אינם ידועים.

סיבה שנייה היא שמחיר הכיבוש פחות מוחשי מן הרווח של המרוויחים מהכיבוש, שהרי מדובר בשירותים – למשל, בתי ספר טובים בפריפריה, או קצבת זקנה בשיעור אירופי – שלא נלקחו כי מעולם לא באמת ניתנו.

הנה דוגמא של משהו שניתן ואפשר לקחת, אם יימצאו פוליטיקאים אמיצים. בנק ישראל מציע מזה שנים להעלות מסים (ואני מוסיף, העלאה של מס ההכנסה, שהופחת על פני העשורים האחרונים) כדי לממן שירותים חברתיים טובים יותר, בהנחה שתקבולי המסים יופנו לשירותים החברתיים ולא להעמקת הכיבוש. אלא שהעלאה של המס תתפרש כלקיחה, בעיקר מן השכבות המבוססות (הכנסתם של חמשת העשירונים הנמוכים אינה מגיעה לסף המס). שכבות אלה ובעיקר קבוצות ההון ("המאון העליון הכלכלי"), קיבלו שני עשורים של הפחתת מס. סביר להניח שהם לא ישמחו שעתה יילקח מהם משהו שהתרגלו לקבל. העלאת מסים שכזאת תהפוך בוודאות לנושא מרכזי בשיח הציבורי, שהרי  השכבות המבוססות הן-הן "הציבור" המעצב את השיח הציבורי. זה גם עשוי להפוך עבורם את הכיבוש לפחות נעים (רעיון!).

אבל על כך בטור הבא.

הרכבת הקלה בנסיעה ברחוב יפו המכוסה בשלג, במרכז ירושלים, ינואר 2013. צילום: מארק היימן, לע"מ
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. הבב

    יש ועוד איך מס על העשירונים הנמוכים. נקרא 'ביטוח לאומי' – 200 שקל בחודש מכל אזרח, חוץ מעקרות בית וחלק מהחרדים.

    הם גם צריכים לשלם יותר על מזון, תחבורה ציבורית (איבדו הנחות) ועוד.

    תקציב משרד הביטחון אינו הבעיה העיקרית – היו שנים שתקציבי משרדי החינוך והבריאות היו גבוהים ממנו, ולא נראה שיפור בשירות; כסף אינו הדבר היחיד שמשפר – צריך איכות אנושית, ואת זה לא נמצא בשירות הציבורי