אז איך נעשיתי מרצה למגדר?

הלכתי לאיבוד, והלימודים בתכנית למגדר החזירו אותי הביתה. הבנתי שאם וכאשר אמצא דרך להביס את השתיקה, אהיה חייבת להפוך את הדיבור לתיאוריה נחושה, בהירה ומזמינה. הבנתי שבהווה פוסט-טראומטי, דחוף לשקול ולחרוז את הכאב באופן שכבר מוכן לשימושה של מישהי
יעל משעלייעל משעלי

כותבת ופעילה פמיניסטית וקווירית. מרצה למגדר וחוקרת מיניות ותיאוריה קווירית, פרפורמרית ומשוררת

בילדותי, כששאלו מה נרצה לעשות כשנהיה גדולות וגדולים, וכולם ענו: טייס, רופא וליצן או אחות, זמרת ורקדנית, אני עניתי שאני רוצה ללמוד ספרות באוניברסיטת תל אביב. כמי שידעה תמיד שהיא קצת שונה מהרגיל, ידעתי שהעיר תדע להסוות אותי. כבת לאם קשת-יום ממשפחה לא-עמידה, ידעתי מקטנות שחלומות באספמיה לא מיועדים למי שהגיעו מאספמיה, שם חיבה לספרד, שכבר בתנך נחשבה למקום הרחוק בעולם. כששאלו אותי "מה תעשי עם זה בעתיד?" ידעתי להסביר שאני אכין ספרים. לא ידעתי אם אני אכתוב אותם או פשוט אסדר בתוכם מילים של אחרים, אבל יכולתי לדמיין את עצמי מוקפת בספרים ולא בסירים. לפני כ-20 שנה הגשמתי את חלומי ונרשמתי לחוג לתורת הספרות הכללית. שם גיליתי, שאף על פי שגדלתי בבית שהיו בו בעיקר ספרי קודש ומילונים, ושלא קראתי אף יצירה מהקאנון הספרותי, מה שיש לי להגיד מעניין אחרים. אני חושבת שהסיבה שאני מרצה היא שהאוניברסיטה היתה המקום הראשון בחיי שבו נשפטתי על סמך הרעיונות שלי ולא על בסיס הגוף שלי. שבו לא רק הסתכלו בי אלא גם שמעו אותי. שבו ידע נחשף לא רק כמרחב אטום של השכלה מותנית גישה, אלא גם כפרספקטיבה ודרך מחשבה. כעבור חודשים של שתיקה זהירה, התחלתי לדבר בכיתה לאחר שקיבלתי חזרה את העבודה הראשונה שהיוותה הוכחה שאני מתאימה. הציון לא הופנה אלי או אל המשפחה שממנה אני מגיעה, אלא אל מערכת היחסים שטיפחתי עם המילה הכתובה. אבל הסיבה שאני מרצה למגדר אפילו עוד יותר קרובה. זה היה כי הלכתי לאיבוד מדי, והלימודים בתכנית למגדר החזירו אותי הביתה.

ההפיכה של התכנית למגדר לבית קרתה כעשור לפני שנעשיתי מרצה, כשרק פתחו את התכנית ואף אחד לא ידע איך מגדר יכול להיות משהו שראוי ללמוד באוניברסיטה. היתי אז בסוף השנה הראשונה לתואר בספרות, בדיוק כשסיימתי לקחת את כל הקורסים שהיו בהם המילים "פמיניזם", "מגדר" או "הומוסקסואליוּת". כששאלתי מסביב על התכנית אמרו לי שזה מקום מפגש ללסביות ממורמרות ששונאות גברים, אז כמובן שנרשמתי.

הייתי אז בשיאה של מערכת יחסים רעה עם בחור שפגשתי באחד מקורסי החובה. זה קרה אחרי תקופה שהייתי לבד; מיד אחרי שפגשתי במקרה מישהי שאהבתי כנערה, ודיברנו על לחזור להיות ביחד, וברגע האחרון היא התחרטה ואמרה שהיא חייבת לנסות קשר "נורמלי" לפני שזה יהיה מאוחר מדי. זה טילטל אותי, אבל לא ידעתי איך להגיב אז במחאה לא אפקטיבית אמרתי לאותו ידיד מהלימודים ש"אני שוקלת להיות עם גברים". הוא די התלהב מהרעיון "להיות הראשון שלי" ולבסוף אף הציב לעצמו אתגר "להפוך אותי". הוא הצליח. באמצעות מפגש טראומטי שהדרדר למערכת יחסים הוא "הפך" אותי לאמא שלי. בתחילה השתעשעתי במחשבה על פלירטוט לא מזיק. חשבתי שסוף סוף אשיג תשובה לשאלה הסיזיפית "איך את יודעת שאת כזאת אם לא ניסית?" אחרי כמה ימים של רמיזות במחברת (כן, לפני עידן המחשב) קבענו שהוא יבוא אלי ביום שישי בערב. הוא אכן בא, דיברנו קצת ושתינו הרבה, ואז ביקשתי שהוא ילך כי ידעתי שזה לא יקרה. אחרי זה המשכנו להתכתב עד יום שישי העוקב, כשהוא שוב בא ושוב שתינו בקבוק שלם, ואפילו התחלנו להתנשק ולהתלטף עד ששוב ביקשתי ממנו ללכת, אבל הפעם הוא התעקש.

הבנתי שאם וכאשר אמצא דרך להביס את השתיקה, אהיה חייבת להפוך את הדיבור לתיאוריה נחושה, בהירה ומזמינה, כזו שאפשר לניילן ולמזער למחזיק מפתחות וקמע שיוטמן בתיקה של כל אשה ויוחזק חזק בין אצבעותיה בכל סמטה חשוכה

אחרי שהוא הלך התקשרתי לחברה וניסיתי לספר לה מה קרה. היא באה אליי ואמרה שגם היא הרגישה ככה בפעם הראשונה. שזה מבאס, אבל הפעם הראשונה היא קצת כמו אונס. רציתי לומר שזאת לא היתה הפעם הראשונה, ושזה לא יכול להיות שכולנו מסכימות להרגיש ככה כשהגוף עוד כמעט-זר, אבל הבנתי שאני עוד לא יכולה, ושאם וכאשר אמצא דרך להביס את השתיקה, אהיה חייבת להפוך את הדיבור לתיאוריה נחושה, בהירה ומזמינה, כזו שאפשר לניילן ולמזער למחזיק מפתחות וקמע שיוטמן בתיקה של כל אשה ויוחזק חזק בין אצבעותיה בכל סמטה חשוכה.

אף שהדיכוי הקשה ביותר מופעל על הגוף, הגופני מופיע לרוב כבלתי רלוונטי לנרטיב ההיסטורי. כתיבת המיני אינה נופלת מכל תצורה אחרת של התיעודי, ולו משום שהטראומות עשויות לחשוף את יחסי הכוחות החברתיים בזמן ובמקום נתונים, את מגוון הדרכים שבהן מופעלת אלימות על התודעה ועל הגוף וגם את אפשרויות התיקון.

אבל זה לקח כמה שנים ותבע מחירים. תוך כמה חודשים מאז אותו ערב לא-עדין עזבתי את העבודה והלימודים וניתקתי קשר כמעט עם כל החברים שהיו לי. אחרי שעברנו לגור יחד כמעט לא יצאתי החוצה במשך שנה. לקראת סופה שמעתי שפותחים את התכנית ללימודי נשים ומגדר וראיתי בכך סימן שעלי לחזור לאוניברסיטה. יום אחד התיישבתי בקורס שנקרא גוף ומגדר בקולנוע. המרצה דיברה במתק שפתיים מופגן על מושג ההתענגות של לאקאן ואז גם הקרינה סרט "לסבי" ישן וגרוע. בזמן שהיא הפליאה לנתח את הסרט פתאום נזכרתי שממש מזמן, בערך 6 שנים קודם, הבנתי שאני לא רוצה משפחה וילדים ושאני כבר לא אתחתן, לפחות לא במובן שישמח את אמא שלי ויאשר שאני "מסודרת". בסוף אותו קורס ואותה שנה הצלחתי לצאת מהקשר הרע, וגם ללמוד משהו על הפער והקרבה שבין פנטזיה לטראומה. ברגע הזה ידעתי שאף שהגעתי לאוניברסיטה כדי ללמוד ספרות, אשאר שם כדי ללמד מגדר, כי יום אחד תפקידי בעולם יהיה להזכיר לאישה שאיננה אני איך לשמור על עצמה מפני הקולות הרעים שאין דרך שלא להפנים. הבנתי שכל עוד העולם רע לנשים, היחסים שאני מקיימת בין כתיבה למציאות צריכים להיות פחות עקיפים. שבהווה פוסט-טראומטי אין זמן למטפורות ולדימויים, ויותר דחוף לשקול ולחרוז את הכאב באופן שכבר מוכן לשימושה של מישהי.

לפי שושנה פלמן, נשים אינן יכולות לכתוב את סיפוריהן מפני שההיסטוריה שלהן היא היסטוריה של מחיקה, וסיפור החיים שלהן הוא סיפור של שכחה. לאור זאת, היא מציעה מבנה סובייקטיביות כפול – שבו האחת זקוקה לאחרת על מנת להופיע, כי היא בהכרח עיוורת למה שאבד לה. בעקבותיה ניתן לחשוב על פמיניזם כעל מבנה סובייקטיבי מרובֶּה, שבו סיפורה של אחת מאפשר את סיפורה של אחרת.

נעשיתי מרצה למגדר בדיוק לפני עשר שנים, לאחר שמי שהיתה המנטור שלי (והמנטור של כולם לתיאוריה קווירית) קיבלה תקן מחוץ לאוניברסיטת תל אביב, והמליצה שאני אחליף אותה בתכנית. טעונה בתחושת שליחות-אחריות אימתנית ידעתי שזאת ההזדמנות שלי להיות מי שהייתה יכולה להציל אותי. כמרצה במדעי הרוח, אחת ממשימות היסוד שלי היו לבחון בשיטתיות כיצד קטגוריות זהות בוראות מציאות. תשובה טובה לאופנים שבהם שיח מבנה מעמד ומסמן שייכות נמצאה בקטגוריה "מרצה מן החוץ". לצד "נובורישים", "משתכנזים" ו"מסתננים" ה"מרצה מן החוץ" חשפה גבולות שמפרידים בין קטבים בינאריים: אלו שבפנים, ולכאורה היו פה מאז ומתמיד, ואלו שלעולם ישארו "מן החוץ", שמנסים לחדור פנימה שלא בזכות.

הבנתי שכל עוד העולם רע לנשים, היחסים שאני מקיימת בין כתיבה למציאות צריכים להיות פחות עקיפים. שבהווה פוסט-טראומטי אין זמן למטפורות ולדימויים, ויותר דחוף לשקול ולחרוז את הכאב באופן שכבר מוכן לשימושה של מישהי

אבל ללמד מגדר זה לא רק אקטיביזם אלטרואיסטי. זה גם תחזוקה נפשית. ללמד את מי שהגיעו לאוניברסיטה מבתים דומים לשלי – בצבע או במיקום – שהתרבות שההורים שלנו הסתירו מפנינו משתקפת ביצירות אמנות ובספרות גורם גם לי להרגיש קצת פחות "מן החוץ". ללמד אותן על הקשר בין מוצא להשכלה זה להבין שחלק מהסיפור שלי נכתב (ונמחק) לפני בואי באמצעות חלוקת משאבים מוטה. ללמד נשים, גברים ואחרים שמגדר זה לא רק תפקיד דכאני אלא גם מרחב תיאטרלי-מחאתי, גורם גם לי להרגיש פחות כמו מיתוס נשי. ללמד נשים מה הופך אונס לתרבות, מאפשר לי לצרוך יותר מהמציאות גם בימים שאין לי שיעור, כי כבר אין לי אפשרות להיכנס לדיכאון מכל כתבה וטור, כי עלי להסביר איך הם מדגימים את התיאוריה שלמדנו. להיות שם עבורן מחייב אותי להיות יותר עמידה. כי ללמד נשים לשאול את עצמן מה הן רוצות שיקרה לגוף שלהן ועם מי, זה לפגוש את מי שהייתי כשלא ידעתי להבחין בין לרצות ל-להסכים, והפעם לבחור בעצמי.

אפילוג

דיסקליימר: גם אני הגשתי בזמנו מועמדות למשרה התקנית וגם אני לא הוזמנתי לג'וב טוק, ואני רואה ביאלי השש הוגה מזרחית בכירה ואחות.

היה כמעט מרגש לראות כמה אנשי אקדמיה בכירים וזוטרים יצאו נגד העדר הייצוג של נשים מזרחיות בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. אותי בעיקר הפתיעה התעוזה של רבים מהם להשתתף במחאה, בהיותם מועסקים תקנית בחוגים בהם אין אשה אחת, שלא לדבר על אשה לא אשכנזיה. כמה חוגים לוקים בקולוניזציה, בניכוס נסיון חיים של קבוצה כפופה תוך כדי הומוגניזציה ואובייקטיפיקציה שלה? כמה גברים מלמדים נשים, כמה אשכנזיות מלמדות מזרחיוֹת, כמה סטרייטים מלמדים קוויריוּת כדי לצאת מגניבות? כמה המחאה הזו אכן זעזעה את אמות הסיפים של הממסד וכמה היא שימשה דוקא כדי להצר את צעדיו של חוג שממילא תמיד תחת סכנת סגירה? בעולם אוטופי, חוג למגדר, כל חוג למגדר, היה צריך לשמש הדגמה ליצוג מתוקן.

אבל במציאות פרגמטית ופגומה לי מובן שרק חוגים מבוססים יוכלו להוביל שינוי בהדרגה מבלי לקרוס תחתיו. אז אולי במקום לעשות לייק מזועזע בזמן שאתם יושבים במזגן מול המזכירה, תעצרו רגע להסתכל במראה. האם אי פעם פיניתם מקום למזרחי או לאשה? האם אי פעם עצרתם לשאול את עצמכם איך זה להיות חברת סגל לא נשואה? האם אי פעם חשבתן על המשמעות הכלכלית של להיות אשה מזרחית שלא משתתפת בכלכלה ההטרוסקסואלית? וגם אם לא פיניתם מקום, האם אי פעם סיכנתם משהו כדי להביע מחאה על ההטיות של המערכות שמשלמות לכם את המשכורות או שזה קל רק כשזה משפיע על אחרות? כמרצה מן החוץ, לא ממש מעניין אותי לראות אתכם מנופפים לי מהחלון. פמיניסטית ככל שאהיה, אני מצפה שתקומו לפתוח לי את הדלת.

הכניסה לאוניברסיטת תל אביב. צילום: cc by 2.0 שלומי פיש
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שמרן בעל כורחו

    העולם לא רע לנשים כפי שהוא לא טוב לגברים, אז די עם הבכיינות הזאת שרק מדרדרת אותנו, גברים ונשים כאחד.