בג"צ לידה טבעית: הישגים ופספוסים

היחס העוין של המדינה ללידות ללא אשפוז הוא תולדה של החלטה היסטורית שהתקבעה ומבססת ניצול נשים לטובת הפרנסה השוטפת של בתי החולים. החלטת בגצ משמחת, אבל הדרך לשוויון המיוחל עוד ארוכה
אומי לייסנר

יש סיבה למסיבה שפרצה במרחב הווירטואלי ביולי 2021 עם מתן פסק הדין בדיון הנוסף של בית המשפט העליון בעניין מרכזי לידה טבעית. בפסק-הדין נמצא אמירות הראויות לציטוט, כולל הכרה מפורשת ב"הבדל המהותי בין הליך של לידה טבעית להליך לידה טיפוסי תחת השגחה רפואית בבית חולים," כדברי הנשיאה חיות. עוד, נמצא שם הכרה מפורשת בזכותן של יולדות לאוטונומיה ולבחירה בקשר להליך הלידה ומיקומה. בתוך כך, משגרים שופטי הרוב מסר ברור למשרד הבריאות ולשותפיו שתם העידן שבו ניתן לנהוג בנשים יולדות כברכושם. יחד עם זאת, פסק הדין המהולל מעורר לא מעט קשיים בהיבט הכלכלי של הנושא.

היחסים הבעייתיים שבין הממשלה לבין היולדות נוצרו מיד עם קום המדינה. לזכותם ייאמר, הרשויות הבינו היטב שמחובתה של המדינה לממן לנשים סיוע מקצועי במהלך הלידה, אלא שלא היה אז ביטוח בריאות אוניברסלי. בנסיבות אלה הוחלט להשיג עבור הנשים היולדות את התמיכה המתבקשת דרך המוסד לביטוח לאומי. בה בעת, ולמרות ההתנגדות בקרב שורה של אנשי מקצוע, כולל רופאים רבים, נקבע תנאי לקבלת הכספים והוא: אשפוז היולדת בקשר ללידה.

ההסדר האמור הוכח עם השנים להיות מכרה זהב עבור משרד הבריאות, בפרט לאחר שנקבע שבעבור כל יולדת ישולם למוסד המאשפז "מענק אשפוז" אחיד, ללא הבדל הטיפול בפועל שניתן ליולדת או ליילוד. הוחלט שאותו סכום יעלה בהרבה על עלות הטיפול ברוב רובן של הלידות, ושהעודף שנשאר מן הטיפול ביולדות שלא חוו סיבוכים יועבר לטיפול בלידות שהסתבכו. כלומר, דובר בהסדר של "ביטוח קבוצתי." אולם שנים ספורות לאחר כינון ההסדר, הפסיק המוסד לביטוח לאומי להתעניין במה שנעשה באותם כספים בפועל.

תנאי האשפוז היולדות הלכו והידרדרו במשך השנים, כשהביטוי המובהק לכך נמצא בחוסר בתקינה של מיילדות בחדרי הלידה (מעולם לא נקבע הסטנדרט הרצוי של מיילדת לכל יולדת), בצפיפות במחלקות ובשחרור מוקדם מדי לאחר הלידה. בהמשך, השכילו בתי החולים להוציא מן העז (עבור היולדות), מתוק (עבור בתי החולים). הם התחילו להציע ליולדות מיני שירותים לשדרוג חוויית האשפוז, ובראשן השהות במלוניות, בכפוף לקבלת תשלומים נוספים מצדן. בה בעת, בתמיכה של משרד הבריאות ומשרד האוצר, המשיך הסכום המהווה את מענק האשפוז לעלות, פעמיים מדי שנה. ברגעים אלה מכניסה כל יולדת לקופת בית החולים  כ-15,0000 ₪ וכ-238,000 ₪ במקרה של לידת פג.

על רקע הנסיבות השערורייתיות האלה, נשאלת השאלה: לאן מגיעים כל הכספים האלה? אין ספק שחלקם משמשים לטיפול ביולדות, אם בלידות רגילות ואם בלידות מסובכות, וחלק אחר משמש לשיפוץ ולשיפור המראה החיצוני של מחלקות היולדות, הרי צריכים איכשהו לפתות אותן להגיע. אולם מעבר למינימום הנדרש, הכספים כלל אינם מועברים ליולדות אלא לכיסוי צרכים אחרים של בתי החולים. במילים אחרות, היולדות משמשות מעין צנרת להעברת כספים למוסדות האשפוז. מתוך הבנה זו, פנתה פעם חה"כ גילה גמליאל לעמיתיה בכנסת בשאלה: "למה נשים צריכות לשלם על זה? הנשים צריכות לממן את בתי החולים בארץ?" (2004), אך ללא הועיל. עד כה, איש מהרשויות המדינה לא היה מוכן לראות כל פסול בהסדר.

כך היה שבאין מפריע, במשך עשרות שנים, משרד הבריאות נוקט פעולה אחר פעולה, רבות מהם ספק חוקיות וספק חוקתיות, במטרה אחת: למנוע מנשים בישראל לבחור בלידה שאינה כרוכה באשפוז. הצעד האחרון מבחינה זו היה סגירת המרכזים ללידה טבעית. אכן, בשנים האחרונות, קמו מרכזים ספורים שנועדו לשרת יולדות המתאימות ללידת בית רק שאין ברשותן בית שמתאים לכך. במרכזים אלה, כמו זה שעמד במרכז פסק הדין הנדון, התקיימו כ-5 לידות בחודש אם לא פחות. לשם השוואה, בישראל מתקיימות מעל 180,000 לידות בשנה. בכל זאת, נראה שעבור רשויות הבריאות, נחשבו המרכזים כתחרות אחת יותר מדי עבור בתי החולים.

ההתעלמות מן המדיניות לאשפז יולדות אך ורק בתוך בתי חולים כלליים אפשרה לשופטים להתחמק מן ההזדמנות ההיסטורית, שלא לומר החובה המוסרית, להטיל ביקורת על מערכת הניצול הקיימת שבה נשים יולדות מממנות למעשה את בתי החולים בארץ

כשהחליטו הנשים – הן בתור יולדות, הן בתור מיילדות – להילחם בחזרה, ובפרט כשנדרש משרד הבריאות להציג בפני בית המשפט מקור סמכות לפעולתו, נבחר סעיף בחוק מנדטורי בשם "פקודת בריאות העם". נטען, באופן כמעט מופרך, כי מרכז ללידה טבעית מהווה ״בית חולים״ לפי הפקודה ושופטי הרוב, לאחר שביצעו ניתוח מקיף ומעמיק של המונחים הכלולים בחוק הישן והמיושן, דחו את הטענה. אולם בעשותם כן, בחרו השופטים להתעלם לחלוטין מן ההחלטה המוצהרת של משרד הבריאות שלא לאשר את הקמתם של בתי יולדות כלל, כלומר, גם כאשר מתמלאים תנאי הפקודה, אלא במסגרת בתי חולים כלליים. ההתעלמות מן המדיניות לאשפז יולדות אך ורק בתוך בתי חולים כלליים אפשרה לשופטים להתחמק מן ההזדמנות ההיסטורית, שלא לומר החובה המוסרית, להטיל ביקורת על מערכת הניצול הקיימת שבה נשים יולדות משמשות "לממן את בתי החולים בארץ."

בנוסף לכך, נמנעו השופטים מלהתייחס לשאלת חובתה של המדינה לממן לכלל הנשים בישראל שירותי לידה, בין אם מדובר ב"הליך לידה טיפוסי תחת השגחה רפואית בבית חולים," ובין ב"לידה טבעית" אם בבית היולדות ואם במרכז לידה טבעית. בהקשר זה, קשה לקבל את דבריה של השופטת ברק-ארז כי "מתן האפשרות ללדת גם במרכז לידה טבעית עולה אפוא בקנה אחד גם עם עקרון השוויון." הרי, איך ניתן לדבר על שוויון כשאין מימון ללידות אלה? שאלה זו נשאלת ביתר שאת כשנוכחים לדעת שלידות ללא אשפוז עולות ככלל פחות מחצי הסכום של מענק האשפוז.

עוד בהקשר של שוויון, כדאי לשים לב שמאז חקיקת חוק הביטוח הלאומי בשנת 1953 ועד היום, הביטוח הלאומי משלם על הלידות של ישראליות שגרות בחו"ל, אפילו אם יש להן ביטוח בריאות משלהן, ואין לי הסבר לדבר. לא זו אף זו, אנחנו משלמים על הלידות האלה גם כשהן מתקיימות בבית ולבטח במרכזי לידה טבעית, שקיימים במדינות רבות בעולם. מכאן אנו למדים שוב שאין לממשלה התנגדות עקרונית ללידות ללא אשפוז אלא ליצירת תחרות עבור מחלקות היולדות בבתי חולים בישראל.

לסיכום, פסק הדין בעניין מרכזי לידה טבעית מהווה אמנם ניצחון מבחינה פמיניסטית וצעד בכיוון הנכון בדרך להשגת זכותנו על גופנו בהקשר של לידה. מאידך, מדובר בפספוס הזדמנות היסטורית להטיל ביקורת על המדיניות רבת השנים של ניצול יולדות למטרת רווח על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן. בנסיבות אלה, השפעת פסק הדין בפועל לא תוכל להיות אלא מוגבלת ביותר והן בגלל שמימון הלידות במרכזים פרטי, הן בגלל היחס העוין של הממשלה ללידות ללא אשפוז בכלל. בהקשר זה, אין להוציא מכלל אפשרות שבמסגרת "אסדרת" מרכזי הלידה, בהתאם להצעת הבג"צ, יחתרו משרד הבריאות ושותפיו בעיקר לצמצם את פעולתם. באשר ללוחמות ולוחמי זכויות היולדות בשטח, עם כל ההישגים היפים מהשנים האחרונות, שוב אנו רואים שללא המיקוד באופן מימון הלידה בישראל, דבר מהותי לא עשוי להשתנות.

ד"ר אוֹמִי לייסנר היא מחברת הספר 'כְּרִיַּת נשים יולדות: כלכלת הלידה בישראל' (רסלינג, 2018).

מחלקת יולדות, הדסה, הר הצופים, 1945. צילום: זולטן קלוגר, לע"מ
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.