הפשיעה בחברה הערבית היא טרור

הרצח של סאהר איסמעיל בתחילת השבוע זעזע את תושבי ראמה ואת הדרג הפוליטי במדינה. ההד שלו זכה הרצח קשור בוודאי להיותו אדם מוכר בציבוריות היהודית ובעל תפקידים פוליטיים. כל, למשל, יו"ר תקווה חדשה ושר המשפטים, גדעון סער, ספד לו בטוויטר במילים "סאהר חבר יקר ואהוב כאח לי ושותף לדרך". אך דמם של יותר מ-70 נרצחים מוכרים פחות מהחברה הערבית זועק לשמיים. הפשע והאלימות משתוללים ברחובות וכמעט שלא עובר סוף שבוע מבלי שיתרחש אירוע דמים כלשהו. יריות נשמעות מדי יום בכפרים וחיי האזרחים הערבים בישראל הפכו בלתי נסבלים בשל תחושת חוסר הביטחון. הבעיות רבות וכוללות בין היתר נשק לא חוקי שלא נתפס על ידי המשטרה, אלימות כלפי נשים ורצח נשים, אלימות ופשיעה חמולתית. וההרתעה? אינה קיימת.

נתון אחד מפחיד בעיניי יותר מהכול. בעוד שהערבים מהווים כ-20% מהאוכלוסיה בישראל, 82% מהנרצחים הם מהחברה הערבית. זהו נתון שעובר את האזרחים הנרצחים בגדה המערבית ובירדן יחד, והנשק מסתובב חופשי תחת אפה של המשטרה ומאפשר למצב להתמשך. היכן ההסברים של רשויות החוק? היכן הביטחון שהמדינה מחויבת לספק לאזרחיה? במדינה דמוקרטית אין לאפשר לאזרחים לקחת את החוק לידיים.

אחת התופעות הקשות בתחום זה היא אלימות ורצח נגד נשים בחברה הערבית. נשים שילמו וממשיכות לשלם בחייהן תחת הקטגוריה הבזויה של 'רצח על כבוד המשפחה'. יש לומר זאת בכל הזדמנות: אין כבוד ברצח, כמו כן, אין כבוד על מי שמרים יד על אישה רק בשל היותה אישה. הנשים הערביות היו ועודן הצד המוחלש בחברה הערבית ולמרות שיש אור בקצה המנהרה בכל הנוגע לחינוך, השכלה ופרנסה, עדיין חלק גדול מהנשים הערביות נותרות ללא עבודה או השכלה גבוהה.

אישה שאינה עובדת תלויה בגבר, מה שמחליש את מעמדה החברתי עוד ועוד. כדי לשקם את חייהן של הנשים הערביות, על המדינה לשלב אותן במקומות תעסוקה, לדאוג לתחבורה ציבורית טובה שתאפשר להן להגיע לעבודה, ולאפשר להן באופן כללי לממש את הפוטנציאל שלהן במישור התעסוקתי וגם באקדמיה. נתון נוסף מדאיג הוא שחלק גדול מהסטודנטיות הערביות נושרות מהאקדמיה בעקבות מצבן הכלכלי הקשה ואינן מסיימות את הלימודים.

פגע נוסף שנובע מעוני ומיחסי כוח והשתלטות על משאבים בתוך כפרים ערביים המצויים במעמד כלכלי וחברתי נמוך הוא הפשיעה והאלימות החמולתית. כפרים רבים שנמצאים במעמד סוציו-אקונומי נמוך מאוד בהשוואה לשאר היישובים במדינה סובלים מהיעדר תוכניות מתאר ופיתוח, אבטלה גבוהה ורשויות חלשות שלא מצליחות לפתח מקומות תעסוקה לתושביהן ולסייע לצעירים ולצעירות לצאת ממעגל האבטלה.

בחברה הערבית בכללה ובכפרים העניים בפרט, הפשיעה הרימה את ראשה והיא בכל מקום. בשנת 2020 נרצחו למעלה מ-100 אזרחים ואזרחיות ערבים ולא ניתן שלא לחוש שהאזרח הערבי שקוף לארגוני הפשיעה שידם ארוכה ושמשפיעים על חייו בכל זמן נתון. יש פתגם בערבית שאומר שעגבנייה רקובה בארגז העגבניות מקלקלת את כל השאר. הפשיעה בחברה הערבית מורגשת בכול, אין כפר בטוח ואין עיר בטוחה. כמו העגבניות בארגז, הפשיעה מתפשטת, זולגת ומשתוללת ולבסוף תיכנס גם ליישובים היהודיים. אולי זה מה שיגרום לרשויות סופסוף לזוז.

היעדר שימוש בטכנולוגיה לניטור למיגור תופעת הפשיעה המסוכנת בחברה הערבית הפכה את הפשיעה לדרך הטבע. רשויות החוק חייבות לפעול בכל כוחן ובכל אמצעי לדיכוי הפשיעה, לאיסוף הנשק בחברה הערבית ולבניית תוכנית ממשלתית מקצועית לשיקומה, תוך השקעה בחינוך למיגור תופעת האלימות נגד נשים ואזרחים בכלל.

כל הקווים האדומים כבר נחצו – והמצב מחייב טיפול יסודי ומעמיק בשורשי האלימות והפשיעה.  אולי עם שוך ההספדים הממלכתיים על סאהר איסמאעיל יקבלו על עצמן הרשויות את האחריות למתחולל בחברה הערבית, ויתחילו לעבוד ברצינות על מנת לאפשר לכולנו לחיות ללא אימה וללא אלימות.

הכותב הוא בעל תואר מוסמך במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה