אפגאניסטן אהובתי: שירת נשים ומחאה

בעשור האחרון הנשים האפגאניות מינפו את השירה כמשאב מחולל שינוי. סוגת השירה 'לנדיי' הביעה בצורה חדה, סאטירית, עוקצנית וביקורתית את הנעשה באפגאניסטן בכל המישורים. הקשר שהיה לי עד לפני שבועיים עם נשים אפגאניות אקטיביסטיות חברתיות, נגדע באבחה
צילה זן-בר צור

בשבועיים האחרונים אנו עדים לדיווחים ולצילומים מהמתרחש באפגאניסטן. מראות קשים של אפגאנים המנסים להיתלות על מטוס ממריא בשדה התעופה בקאבול במטרה להיחלץ משם, הפחד בעיניים, אנשים נשמטים אל מותם מגובה רב, אימהות מעבירות את הפעוטות שלהן מעבר לגדר לחיילים שייקחו אותם לארץ מבטחים, אלפי פליטים ופליטות. ילדים, נשים וזקנים.

עד לפני כחודש הם היו מלאי תקוה לחיים חופשיים ומלאי זכויות באפגאניסטן, ואז חזר שלטון הטאליבן. עד לפני חודש היו באפגניסטאן בתי קפה שוקקים, אינטרנט, בארים, מפגשי שירה ומחאה נשית, אמנות עם אמירה חברתית, לבוש על פי קודים מערביים, החופש להיות. "סוף סוף אנו מרגישות תקווה לחיים פה. אפשר ללמוד ולעסוק בכל מה שנבחר. גם אהבה וסקס זו הבחירה שלנו", כך אמרה לי אחת הנשים האפגאניות שחיה בקאבול.

עכשיו אין לי דרך ליצור איתה קשר.

אנשי הטאליבן איימו על חייה בשנים האחרונות. הם לא אהבו את האקטיביזם החברתי שלה ושל חברותיה. החשש הגדול מפני שלטון הטאליבן, האיום שקינן בהן, מגשים את עצמו באופן הנורא מכל: פליטים. אוהלים. צפיפות. דלות, קשיי היום יום, פחד מהעתיד לבוא.

אנשים ונשים ללא זכויות בסיסיות לחיים.

דיוקנה של שַרְבַּט גוּלָה, הנערה האפגאנית שצילום פניה התפרסם על שער המגזין נשיונל ג'אוגראפיק בשנת 1985, והפך להיות סמל של הפליטים האפגאניים, חוזר שוב לתודעה הבינלאומית.

אני יושבת כאן בישראל ועוקבת אחר המתרחש באפגאניסטן. הקשר שהיה לי עד כה עם נשים אפגאניות אקטיביסטיות חברתיות, נגדע באבחה. המצב כעת לא מאפשר לשמוע את הקורות אותן. אני שרויה בדאגה רבה לשלומן של הנשים האמיצות ומחוללות השינוי האלה. הן היו ילדות עם תום משטר הטאליבן ב-2001. מאז הפלישה של כוחות ארה"ב ונאטו לאפגאניסטן הן שבו ללמוד. חלקן נעשו משפטניות, עיתונאיות, נשות חינוך, אמניות, משוררות, פעילות פוליטיות ומרצות באוניברסיטה. חלקן הן דור שני לפעילות פוליטיות כדוגמת גּוֹל בְּהַאר שאימה נהרגה בהפגנה כנגד הטאליבן בשנת 1996. היא גדלה אצל דודתה והפכה להיות יוזמת ופעילה למען נשים.

גּוֹל בְּהַאר [Gol Behar] הוא גם שמה הבדוי של אישה אפגאנית צעירה, אקטיביסטית חברתית ולוחמת למען זכויות נשים שהייתה פעילה עד לפני כשבוע ברשתות החברתיות. הכרתי אותה ואת פועלה בשנים האחרונות. היא עצמה משוררת ועיתונאית שירדה למחתרת עם כניסת הטאליבן לקאבול. כשעוד הצלחתי לתקשר עמה, היא דיווחה לי כי היא חוששת לחייה ולחיי בני משפחתה שנשארו באפגאניסטן. כמה מהם הצליחו לחלץ עצמם לארצות הברית, היא עצמה לא רצתה להיחלץ. היא רצתה לתת קול לנשים האפגאניות המושתקות, להמשיך וללחום למען הנשים. "עכשיו זה יהיה קשה תחת שלטון הטאליבן", אמרה לי בשיחתנו האחרונה וחתמה במילים "אל תשכחי אותי, אחות יקרה".

גול בהאר בחרה לחסות תחת שם בדוי מתוך חשש לחייה מידי גורמים קיצוניים בקאבול שלא אהבו את מחאתה ואת קהילת הנשים שסחפה אחריה. פירוש שמה: 'פרח האביב' לקוח מתוך פתגם 'פרח אחד אינו מבשר את האביב'. עבורה ועבור נשים אחרות, השירה היא משאב שמסייע לחולל שינוי חברתי, מגדרי ופוליטי באפגאניסטן. היא דיברה על עצמה כפרח הראשון של האביב והייתה עד לאחרונה אופטימית לגבי גן הפרחים שיצמח באביב האפגאני.  כל זה היה אקטואלי, כאמור, עד לפני כשבועיים.

למעשה, גול פנתה אלי בפייסבוק בעניין המחקר שלי על "תפישת הנשיות של נשים יהודיות יוצאות אפגאניסטן בישראל." את המחקר ערכתי במחלקה לפולקלור באוניברסיטה העברית בירושלים (2012) ובו בדקתי את תפישת הנשיות דרך ארבעה אשכולות פולקלוריים: (א) היגוד סיפור, שירה עממית ופתגמים. (ב) מרחבים טרנספורמטיביים כמו מטבח, בית מרחץ ומקווה. (ג) טקסי נשים וביניהם טקסי הנזיד האדום (āsh-e sorkh) שנערך לנערה שקיבלה וסת ובו היא עוברת שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החוכמה ומבחן האומץ, וטקס הנזיד הלבן (āsh-e sefid) לאישה בשלב המנופאוזה בו היא מוכתרת לתפקיד כהונתי בקהילה כמו מרפאה, מיילדת, מקוננת, בלנית, עורכת טקסים, יועצת רוחנית, מספרת סיפורים וכדומה, כמו גם טקסים מגדריים נוספים שלא המשיכו להתקיים במרחב ההגירה. (ד) אוכל סמליות וזהות. גול התעניינה במחקר וחפצה לדעת מהן נקודות ההשקה שלו לחיי הנשים הפאשטוניות. לאחר מכן הקשר שלנו העמיק עם אהבתנו לשירה.

את ספר השירה שכתבתי, ' אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית', היא ביקשה לתרגם לשפת הדרי (Dari). פתח הדבר שכתבתי לספר זה ריגש אותה עד מאוד. היא חשה כי אנחנו שותפות למורשת תרבותית אחת.

גול הייתה הראשונה שהכירה לי את סוגת השירה האפגאנית העתיקה –  'לנדיי' Landey. מדי יום שלישי היא ערכה כינוסים מקוונים באינטרנט לנשים שכתבו בסוגה קצרה זו והביעו בשיריהן את מחאתן על סוגיות חברתיות, פוליטיות ומגדריות, בנושאים כמו זכויות נשים, נישואין של נשים כפריות בגיל צעיר, אהבה ומין, הרצון לחופש ולכהן בתפקידי מפתח בכל המוסדות הממשלתיים ולהיות מעורות פוליטית.

בעשור האחרון הנשים מינפו את השירה כמשאב מחולל שינוי. הן עצמן החזיקו בעמדות בכירות, סחפו אליהן נשים צעירות מהפרובינציות. בשנה וחצי האחרונות עם התפשטות הקורונה נראה היה כי סוגת השירה 'לנדיי' הביעה בצורה חדה, סאטירית, עוקצנית וביקורתית את הנעשה באפגאניסטן בכל המישורים. סוגה זו אפשרה מעבר מהיר של מסרים: דרך מסרונים, כסלוגן חוצות, כשיר היפ הופ.

סטודנטיות למיילדות באפגניסטן. צילום: CC BY-NC-ND United Nations

פאשטו לנדיי [پښتو لنډۍ Pashtu Landey]

הלנדיי היא סוגת שירה הרווחת במסורות האוראליות של בני שבטי הפאשטו באפגאניסטן. פירוש המונח 'לנדיי' בשפת הפשטו: 'נחש קטן ארסי' המרמז על אופייה הקצר והסטירי של סוגה זו ועל ה'הכשה' שמגולמת בה בכל ההקשר החברתי, הפוליטי והמגדרי.

השירים בסוגה זו מורכבים משתי שורות – סך הכל 22 הברות: בשורה הראשונה: 9 הברות ובשורה השנייה: 13 הברות. ישנן חמש קטגוריות המועלות בסוגה זו: מלחמה, מולדת ופטריוטיזם, הפרדה, אהבה ומיניות, יאוש, אבל וצער. בשירה הפאשטונית הלנדיי מסתיים הדרך כלל בהברה מא (mā) או נא (nā), והשורות בדרך כלל אינן מתחרזות.

בדור האחרון הפכה הסוגה הזו למועדפת על נשים, שכן, דרכה הן יכולות להביע מחאה, ביקורת חברתית ופוליטית, מסרים חתרניים, את דיעותיהן על החברה הפטריארכלית ועל סוגיות שנתפשות בגדר טאבו כמו אהבה, סקס וסוגיות להטב"יות. סוגה זו נאסרה לשימוש בתקופת הטאליבן

מקורה של שירת הלנדיי באורח החיים של השבטים הנומדיים. סוברים כי האינדו-ארים הביאו סוגה קצרה זו בשנת 1700 לפני הספירה. שירה קצרה זו הפכה להיות פופולרית ועברה במסורות האוראליות מדור לדור. המחברים/ מחברות השירה היו אנונימיים. בדור האחרון הפכה הסוגה הזו למועדפת על נשים, שכן, דרכה הן יכולות להביע מחאה, ביקורת חברתית ופוליטית, מסרים חתרניים, את דיעותיהן על החברה הפטריארכלית ועל סוגיות שנתפשות בגדר טאבו כמו אהבה, סקס וסוגיות להטב"יות. סוגה זו נאסרה לשימוש בתקופת משטר הטאליבן.

יש לזכור כי הטאליבן ששלט באפגאניסטן בין השנים 1996–2001 וכונן משטר הלכה איסלאמי מנע מהנשים זכויות בסיסיות. בשנות שלטונו נאסר על נשים ללמוד, לעבוד או לצאת מביתן ללא ליווי של גבר. הן צוו לעטות בורקות על גופן. אישה שהואשמה בניאוף נסקלה למוות, אישה שהפגינה בחוצות נורתה בקלצ'ניקוב למוות, נשים צעירות הפכו לשפחות מין של מולות (מולא – כהן דת), חל איסור על השמעת מוסיקה, תיאטרון, קולנוע, בידור. משפחות רבות חיו בתוך בית כלא פונדמנטליסטי.

אני מניחה שעוד נשמע את קולן של נשים אלו שימשיכו וייאבקו למען זכויות הנשים באפגאניסטן, למען הזכות הבסיסית של התושבים לחיות חיים דמוקרטיים ומאפשרים. על אף האיום על חייהן, הן ימשיכו ויפעלו מתוך תאים מחתרתיים. אלו הנשים החדשות של אפגאניסטן, לוחמות החופש וזכויות האדם/האישה. אין ספק כי סוגת השירה – 'לנדיי'  תהיה משאב חזק בעבורן להעביר מסרים למשטר הטאליבן ולעולם כולו.

לנוכח המתרחש כעת באפגאניסטן כתבתי פוסט בפייסבוק, בתקוה שגול בהאר וחברותיה יקראו ויגלו את ההזדהות עימן ועם פועלן.

אפגאניסטן אהובתי. אפגאניסטן בשבילי היא המולדת התרבותית, הרוחנית, שממנה ינקתי חלב אם ראשוני. החלב האם הזה הוא הדיו שבו אני כותבת את המחקר שלי, ההגות, השירה והפרוזה. אישה אפגאנית זקנה שראיינתי פעם למחקר שלי על תפישת הנשיות של הנשים האפגאניות אמרה לי כי אפגאניסטן היא כמו עוף החול, תמיד קמה מתוך חורבותיה אבל אנשיה, אנשיה סובלים ומתים כל הזמן. בשנה האחרונה כתבתי את 'הייתי פרח כותנה' – עדות פואטית של הנשים האפגאניות שפגשתי ושסיפרו לי על חייהן.

שְׂדֵה פְּרָגִים

זֶה יוֹמַן הַבּוֹקֶר שֶׁלִּי
אֲנִי שׁוֹלֶפֶת סַכִּין
בּוֹ חֲרוּטִים סִמְלֵי מַלְכוּת הַדּוּרָאנִי
וְחוֹרֶצֶת בַּהֶלְקֵטִים הַיְּרֻקִּים
אֶת הַשֵּׁם אַלְּלָא.
אוֹפְּיוּם זֶה הַדָּם שֶׁל הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ.
אֲנִי אוֹסֶפֶת טִיפּוֹת חוּמוֹת אֶל תּוֹךְ תַּחְבּוֹשֶׁת
וּמוֹכֶרֶת בַּשּׁוּק.
יֵשׁ שֶׁמּוֹכְרִים אוֹפְּיוּם לִזְקֵנִים חוֹלִים,
שֶׁלֹּא יִכְאַב לָהֶם לִחְיוֹת.
יֵשׁ שֶׁמּוֹכְרִים אוֹפְּיוּם תְּמוּרַת רוֹבִים.
יֵשׁ שֶׁמּוֹכְרִים אוֹפְּיוּם תְּמוּרַת לֶחֶם וּסְפָרִים
לְיַלְדֵי פְּלִיטִים.
תְּמוּרַת הָאוֹפְּיוּם אֶקְנֶה בַּשּׁוּק
בֻּבָּה קְטַנָּה לְאַחוֹתִי.
אֵין לָהּ יָדַיִים, אֵין לָהּ רַגְלַיִים.
רַק עֵינַיִים גְּדוֹלוֹת
שֶׁקּוֹרְעוֹת אֶת שְׁמֵי הַלַּיְלָה
בְּמַזָרִי-י שָׁרִיף.

ד"ר צילה זן-בר צור היא חוקרת תרבות של הנשים האפגאניות

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שושי שמיר

    ובנוסף, השם "בהר" כשם המשורר אלמוג בהר, שנודע לי שהוא אחד המופעים של שם נעורי – בכר…