סליחות מהודו ועד לוד

המאורעות האחרונים הפכו את העיר לוד למקרה בוחן ומושא לכתיבה ופולמוס. מבחינתי, הסיקור התקשורתי מתעלם מפניה האחרות של האלימות. אלימות אילמת של מחיקה והכחשה. העיר לוד שבה גדלתי שפעה תרבות ומסורת שנמסרו מדור לדור, במסעות חוצי גבולות וקשיים. הגעתן של אוכלוסיות חדשות לעיר בשם כיבוש השממה התרבותית והרוחנית, כביכול, השוררת בלוד, היא עוול שגם עליו צריך לתת את הדעת וטובים ימי הסליחות והרחמים האלה לעשות כן.

מוסלמים, נוצרים ויהודים חיו אלה לצד אלה בכבוד. אבי מורי מוזס שריקר צ'ריקר ז"ל  היה משנן באוזנינו את מה שהפך למוטו עבורי: "הערבי היה פה ויישאר כאן. אתה ואחרים לא אמורים להפריע לו, כפי שהוא לא יפריע לך". קולות המואזין נעמו יחד עם נגינות החזנים וגילמו עבורי את מה שבלעדיו לוד אינה לוד – שלם גדול וחזק יותר מסך חלקיו.

בשנות החמישים של המאה הקודמת הגיעו ללוד יהודי הודו מבני ישראל. המהגרים הביאו עימם מסורות עתיקות בנות מאות ואלפי שנים מתת היבשת ההודית. בבואם לא השתלבו במגמה למחוק את צליליה הקדומים של לוד. כשאר יהודי ערב והאיסלאם, גם יהודי הודו נותבו לערים כיפו, לוד ועכו, והסיבות ההיסטוריות ידועות. המסורות שהביאו עימם המהגרים כללו פיוטים וניגונים בנוסחים הנבדלים משאר המסורות המוכרות בארץ. למשל, הלחן של קִירטָן (שיר מסיפורי התנ"ך בלחן הודי מקומי) יחד עם הפיוט והתפילה של בני ישראל.

גם המנהג לפקוד את קברי הקרובים בבתי העלמין בערב כיפור ובתשעה באב הוא מסורת שנשמרה שנים עוד מהודו. בהמנהג כולל פיזור תבלין ציפורן וזריית מים על הקבר ואמירת אשכבה; מסורת שונה מהכלל האורתודוקסי שדאג, לרוב, לא להעלות לקבר אלא רק ביום השנה. נוסף על המנהד ללבוש לבן נהגו והמשיכו יהודי הודו בכיסוי הבית בבד לבן לאות טהרה ובשנים המוקדמות להגירה עדיין נהגו להשיל נעליים בעת הכניסה לבתי התפילה ביום כיפור וט' באב. ברבות השנים השנים החלו לנהוג כך רק בט' באב.

חרף העובדה שהממסד לא השקיע בעיר, בני ישראל מהודו היו הון אנושי חזק דיו כדי להמשיך ולהניף את מסורת אבותיו בתוך החיים הלא פשוטים שהלכו ונבנו כאן. הדרך בשדרת בתי הכנסת בשכונת נוה זית היתה מאובקת בחודשי הקיץ ובוצית בימי הקרה, ובימי שבת וחג היו הנעליים החגיגיות היו ממלאות בלכלוך את היכלות הקודש שלנו. ולמרות זאת, תחושת האושר והעושר המזמורי הייתה מורגשת ומפעמת בלבבות. בשנים מאוחרות יותר, משום הביקוש הגדול, היו העליות לפרשת השבוע וקריאת הסליחות נמכרו במחיר גבוה כדי לזכות את הרבים באותה תחושה. כיום, השדרה שופצה ומלאה במשחקים ומדשאות לילדי העיר. לטענת אמי לאה (ראטן) שריקר צ'ריקר שעדיין מתגוררת בלוד: "זה נבנה עבור הקיבוצים העירוניים שהגיעו הנה, לא עבורנו".

בזמן שאנו תחזקנו את קדושת התרבות העתיקה שלנו, וכיבדנו את האיסלם והנצרות בעיר, דרכנו בבוץ הישראלי. חלקנו שקעו בו עד צוואר.

כשהייתי בן עשר נשלחתי ללמוד אצל חנוך ג'ירד ז"ל את התפילה והטעמים הבני ישראליים. מקולה של רעייתו אייבי ג'ירד ז"ל למדתי את נוסח הסליחות וההפטרה. לצד חזנים ופייטנים כמו חיים קולט זצ"ל ושלמה פנקר יבדל"א. לאורך השנים המשיך הקול ההודי יהודי בני ישראלי בלוד לדייק את תפילת אבותינו ואימותינו מקדמת דנא. רבים היו מגיעים לחופשה בעיר רק כדי לעבור ב"הודו הקטנה" שנוצרה בעירי לוד רק כדי לשמוע ולהתעטף בטלית וסארי, יחד עם  קהילה שלמה שהמשיכה את המסע מהודו עד כאן.

ביום ראשון, 29 באוגוסט, ייערך בירושלים ערב תרבות ושירה בנוסח מסורת בני ישראל מהודו. האירוע שישתתפו בו מיטב פייטני הבני ישראל בארץ הוא ביוזמת מסע'לה – מסע בין דורי של קהילות הודו בישראל ובעולם יחד עם ארגון 'קהילות שרות' ובשיתוף עם הארגון הבינלאומי של בני ישראל (IOBI), האירוע פתוח לקהל הרחב. חתימה טובה.