הרומן "הסוררת": הדמות של ודיאן

"הסוררת" (النبيذة) פותח צוהר להיסטוריה התרבותית והפוליטית של עיראק ונע בין זמנים ותהפוכות פוליטיות מאירועי האביב הערבי עד לאירועים המכוננים שעברה האומה הערבית. הרומן רואה אור בעברית בסדרת מכתוב בהוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת פרדס
אנעאם כצ'אצ'י

תרגום: יותם בנשלום | עריכת תרגום: דימה דראושה

לא שנאתי את פרא האדם ההוא מפני שבגללו עזבתי את ארצי ואת משפחתי ואת בן זוגי אשר אהבתי. שנאתי אותו מפני שהוא זה שהרס לי את השמיעה וגזל ממני את המוזיקה, משלח ידי מיום שעמדתי על דעתי. באותה מידה היה יכול לירות לי בין העיניים, לחנוק אותי בכניסה לתיאטרון הלאומי, לרסק אותי בין כיכר אלתחריר לשכונת באב אלמֻעַטַ’ם. אבל המוות היה מביא לי מנוחה, והוא רצה להתענג על הייסורים שלי ולצחוק עליהם עם חברים. לראות אותי כגווייה מהלכת, עיוורת המגששת בצהריים בלי לדעת מה קורה סביבה. נעה בלי נרתיק של כינור ביד. מי זאת? כולם נדים בראשיהם לשלילה. בלי כלי הנגינה שלה, וִדְיאן אלמלאח היא אף אחת.

כשהייתי בת שש הביאו לי כינור קטן המתאים לאורך אמת ידי. בגיל עשר היה לי כלי אחר, גדול יותר. ובגיל שש־עשרה קיבלתי את הכינור יקר הערך שלי, כינור בגודל מלא מעץ אורן. ידיד נפש שהיה צמוד אלי עד כדי כך שהתמזג בקצות אצבעותי. גדלתי ונעשיתי כנרת בתזמורת הסימפונית כמו המורים שלי. אבל ביום שבו לקח אותי אבא שלי כשהייתי ילדה קטנה לבית הספר למוזיקה ולבלט, לא הבנתי למה האיש האדום ההוא מוחא כפיים כל הזמן.

"אבו־כפיים הזה, מה הוא רוצה ממני?"

"תמחאי כפיים כמוהו. לפי מה שאת שומעת."

הבנתי שזוהי דרכו של הפרופסור ולדימיר לבחור תלמידים. נדרשתי לזיכרון משלושה סוגים: זיכרון קצב – המורה מחא כפיים בדרך מסוימת וביקש ממני לחזור אחריו; זיכרון שמע – הוא ניגן מנגינה פשוטה, ואני הייתי צריכה לחזור אחריו בקולי שלי; וזיכרון מוטורי, שמסתמך על תוצאות שני המבחנים הקודמים – נתנו לי כלי נגינה ועקבו אחרי התואַם שבו האצבעות והגוף שלי מתנועעים איתו. הזיכרון מהסוג השלישי הכריע את הכף. הוכחתי את יכולתי ללמוד מוזיקה. בבית הספר היו שישה מורים ומורות מחוץ לארץ: מרוסיה, מרומניה ומבולגריה. לא הבנתי את לשונם, והם לא דיברו ערבית. הם תקשרו בסימנים, ואני עשיתי את מה שאמרו לי לעשות. את הגברת יאנה אהבתי יותר מכולם: גיאורגית ששערה הקצר זהוב כמו השמש, ועיניה קטנות וירוקות.

אנעאם כצ'אצ'י. צילום: CC BY-SA 4.0 Faisal 1904

כמו קבלני בניין היוצקים יסודות של בית, יצקה יאנה בסבלנות לתוכי את יסודות הנגינה בכינור. בהופעות האזַנו לה מרותקים ופעורי פה. כנרת ראשונה בתזמורת הסימפונית. באומנותה היפה היא עסקה בשנות השבעים היפות של בגדד. גברים ונשים הלכו אל אולם אלחֻ’לְד לבושים במחלצות, אדונים וגברות כמו שרואים בסרטים. רובם הורים של התלמידים. כמה מהם מנהלים בכירים במשרדי התקשורת, התכנון, החוץ ואפילו ההגנה. אריסטוקרטים מקדמת דנא, שרידים מתקופה לא מוכרת שאבי קרא לה העידן שחלף מן העולם, הסתובבו ברחבת המתחם לצד נובורישים, כפריים שהשתקעו בעיר הגדולה בזכות עסקאות שעשו. אחד מהם העביר כך וכך טונות חול, ובשכר זה קיבל כך וכך מיליוני דינרים. חייהם השתנו מהקצה אל הקצה, והם החלו לצאת עם נשותיהם השניות והשלישיות: אקדמאיות צעירות, מגולות פנים וענודות תכשיטי זהב. הגברים הללו צובעים את שׂער השיבה שלהם ואת שפמם, ובלילות הם מבלים באלאֶמְבָּסי ובמסעדת פארוק. הצבע מיובא, שחור כזפת, ומוכרים אותו בְּשוק־יום־שלישי; הנואמים וחברי הנהגת המפלגה מתים עליו. הנובורישים מצטרפים למועדונים החברתיים, ולקונצרטים שלנו הם באים מתוך תחושת חשיבות. הם אוהבים מקצבי תוף עץ וריקודי כּאוּלייה ומתעבים סימפוניות. האזנה להן היא עונש בשבילם. כעבור רבע שעה הם נוחרים, ובהישמע מחיאות הכפיים הם מקיצים משנתם.

פִדיאן. זהו שמי בפי הגברת יאנה. היא קוראת לנו איך שנוח לה. מכפיפה אותנו לרוסית שבפיה. את האות חַא היא הופכת על הראש, את האות דַֿאד היא עוקפת, ומעל האות קַאף היא מדלגת. והשם שלי נעשה שם של ארמֶני. החַא שלה הוא הַא, הקַאף שלה הוא כַּאף והדַֿאד שלה הוא דַאל, ומהטַ’א היא נרתעת כמו מעקרב. אני צוחקת עם יד על הפה כשאני שומעת איך היא משנה לנו את השמות. אני נמוכה, מגיעה לה עד המותניים. כל מה שמקשר בינינו הוא שפת גוף והבעות פנים. אין לי מושג אילו דברים הגברת מגבבת בשפת ארצה. אולי היא משבחת אותנו, ואולי היא מגדפת אותנו ומקללת אותנו באבי־אבינו.

הייתי בת שש, ושכלי הקטן אפשר לי לאחסן מידע במוח בדרכים חדשות. וכמוני גם ידידַי, כל ילד לפי מידת השתדלותו. חיפשנו תחליף לשפה ומצאנו לשון־סתרים של תנועה הבאה במקום המילים.

[…]

אני לומדת איך לתרגם את המנגינה בראש, ואז לבצע אותה במיתרי הכינור. אני מנגנת, טועה ומזייפת. אני מנסה שוב, ומצליחה. התרגילים הולכים ומתרבים, ואני מתקדמת בשנות הלימוד. המיתרים מותירים סימנים בקצות האצבעות של ידי השמאלית. את טביעת האצבע המורה הם מוחקים לגמרי

הגברת יאנה מצביעה על ראשי ועושה תנועה של נגינה בכינור. אני מבינה שהיא רוצה שאנגן את התו בתוכי לפני שאתווה אותו במיתרים באצבעותי. אני מביטה אל מחברת התווים הפתוחה מולי. כן המתכת מתנשא לגובה הדומה לזה שלי. אני מנסה לבצע את הוראותיה. שניות מועטות, כמו מבט כולל בשורה מודפסת לפני שמפענחים בה כל מילה ומילה. ההבדל הוא שכאן המשפטים מוזיקליים וכתובים בתווים ולא באותיות האלף־בית. אני לומדת איך לתרגם את המנגינה בראש, ואז לבצע אותה במיתרי הכינור. אני מנגנת, טועה ומזייפת. אני מנסה שוב, ומצליחה. התרגילים הולכים ומתרבים, ואני מתקדמת בשנות הלימוד. המיתרים מותירים סימנים בקצות האצבעות של ידי השמאלית. את טביעת האצבע המורה הם מוחקים לגמרי.

כעבור שנים, כשרציתי להוציא דרכון, עמד הפקיד נבוך מול ידי השמאלית משוללת טביעות האצבעות. וכשהלכתי לבקש ויזה לטורקיה, העיף בי עוזר הקונסול מבט נכלולי:

"את עובדת עם המאפיה?"

הוא אמר שהיעדר טביעות אצבעות הוא סימן היכר של גדולי הפושעים והעבריינים. הם צורבים את קצות האצבעות באש כדי למחוק מעליהם את הטביעות המתועדות במשטרה.

"אני כנרת, וזה בגלל המיתרים. האגודל שלי בסדר, כי הוא לא משתתף בנגינה."

"מדמואזל מנגנת כינור?"

מנגנת כינור. ככה קרא לזה אבא שלי. כשהיה מגיע לכוס הערק השלישית, היה מלגלג עלי ועל עצמו. אב טוב מעודד את הבת שלו להיעשות מורה, רופאה או עורכת דין. אבל הוא רשם אותי למועדון רכיבה על סוסים ולבית ספר למוזיקה. הוא רצה שאלמד זאת בתור משלח יד, לא בתור תחביב שמתגאים בו בשעות הפנאי. הוא לא השאיר לי שום זמן פנוי, ורצה שאהיה מקצוענית. נגינה סתם היתה עניין שפל. המקום הראוי לה הוא מועדוני לילה, מאחורי הזמרות והרקדניות. אבי שב וחזר על משפט שנחקק בלוח לבי: "סבא שלך זיכרונו לברכה היה קורא לנגן 'כֵּליסט'…"

"שסבא שלי ינוח בשלום על משכבו. יש לו מזל שמת לפני שגילה שיצאה לו נכדה כֵּלִיסטית."

הכינוי הזה לא יצא לי מהראש עד היום שבו מֻניר בשיר, מלך העוּד, בא לבקר אותנו בבית הספר. הוא בחן אותנו, השיא לנו עצות והזהיר אותנו שלא לנגן בחתונות, במקומות בילוי ובמסיבות מילה.

"אתם לא כֵּליסטים שבאו לבדר שיכורים וזללנים. אתם אומנים."

אני אומנית! לא אנגן במסעדה מול שולחנות גדושים בבקבוקי בירה. תרגלתי בלי הפוגה. עזבתי את עיסוקי הבנות ודבקתי בכינור. משנה לשנה השתפרה נגינתי. מהערותיה של המורה הבנתי שיכולת השמיעה שלי יוצאת מגדר הרגיל. אני נמנית עם בעלי השמיעה האבסולוטית. כישרון זה מאפשר לי לזהות מיד את התווים. די לי שאשמע נקישת סכין על שולי כוס, ואוכל לקבוע אם זה רה, מי או סול.

הפרא־אדם ההוא ביצע פשע כשהרס אוזן שכזו. וכשהשמיעה של נגן מידרדרת, הוא מאבד את הזיכרון המוטורי שלו, שהוא תחליף לשפה, למילים ולתקשורת.

עור התוף שלי נוקַב, ותולדותי אבדו לי.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.