המוסר היהודי ומערכת החינוך

בכל פעם שמתרחשת טרגדיה מוסרית שכזו בישראל, אני כמורה עורכת חשבון נפש גדול. שואלת את עצמי: מה היו תלמידייך עושים באותה סיטואציה? מה הם למדו היום בכיתה שיהפוך אותם לאנשים הטובים ששומרים מחר על האחר?
שלומית בוני

הלינץ' שהתבצע בבת ים בחודש מאי זעזע את כולנו. המדינה בערה באותו ערב. רקטות מעזה, פרעות מבית, כולנו התכנסנו בבתים מול הטלוויזיה עד יעבור זעם. וכך בעוד השדרן מדווח מהשטח, מאחוריו, לנגד עיני עם ישראל, מתבצע לינץ' בשידור חי בסעיד מוסח בן ה-34 שהזדהה לתומו כערבי לאחר שנקלע למקום בטעות עם מכוניתו. בחורים משולהבים מבקשים לקחת את חיי האחר בלי הבנה בסיסית של השלכות מעשיהם. מלאי להט ורצון "להחזיר" לאויב, בעודם מסמנים באופן מאוד נחרץ מיהו – כל ערבי שעובר ברחוב. מי היו אותם בחורים? באיזה בתים הם גדלו? בוגרי איזו מערכת חינוך הם? עבור רוב הציבור אלה אולי חדשות ישנות, אך עבורנו, אנשי החינוך בכיתות, הסוגיה עדיין בוערת.

בכל פעם שמתרחשת טרגדיה מוסרית שכזו בישראל, אני כמורה עורכת חשבון נפש גדול. שואלת את עצמי: מה היו תלמידייך עושים באותה סיטואציה? מה הם למדו היום בכיתה שיהפוך אותם לאנשים הטובים ששומרים מחר על האחר? ביום שלמחרת הלינץ' נכנסתי לכיתה שלי בחטיבת הביניים שבה אני מלמדת. אחוז ניכר מתלמידי הכיתה תמכו במעשי הבחורים. הדיון התלהט במהירות ואמירות כמו "כל הערבים מחבלים" או "צריך לעשות צדק עם המחבלים" נזרקו לחלל האוויר. לא הזעזעתי, גם אני הייתי פעם בגיל ההתבגרות וראייתי הייתה צרה ודיכוטומית. אני לא מאשימה אותם. אבל שאלתי את עצמי מה לומר שידבר אל ליבם? לדבר איתם על זכויות אדם? על הומניזם? על כך שכל בני האדם שווים? מילים אלה הרגישו לי באותה סיטואציה חלולות מתוכן, אלו לא הדברים שיחדרו לליבם באמת.

רציתי לספר להם שמהבתים שמהם אנחנו באים – לא יוצאים אנשים שמבצעים לינץ בערבי. ברגע של הארה שאלתי אותם מהם שמותיו של הקדוש ברוך הוא. דממה השתררה בכיתה

אני מגיעה מבית מסורתי וכך גם תלמידיי, חלקם אף חובשי כיפה ושומרי שבת. אלוהים הוא יישות נוכחת בחיינו, את התורה כולנו מנשקים בבית הכנסת בשבתות ובחגים, סידור התפילה לא זר לנו וסעודות השבת נערכות מדי ערב שבת, לפני המהדורה המרכזית. חשבתי על כך כשרציתי להתייחס לאמירות שנאמרו בכיתה, לספר להם שמהבתים שמהם אנחנו באים – לא יוצאים אנשים שעושים לינץ בערבי. ברגע של הארה שאלתי אותם מהם שמותיו של הקב"ה. דממה השתררה בכיתה ואז לאט לאט הופיעו תשובות: "אלוהים", "השם", "הקדוש ברוך הוא", "רחמן", "אב". לבסוף, אחד התלמידים לחש: "שלום".

משהו קרה באותו רגע, כולם הבינו שאל השם הזה חתרתי מלכתחילה. "מהו שלום?" שאלתי אותם, "עם מי עושים שלום?", "למה זה שמו של הקב"ה?" הבנו יחד שהשלום הוא עניין קשה, תהליך שעושים עם אויבים ולכן לא פשוט להגיע אליו, הוא מהות משמעותית וחשובה למי שמגדיר עצמו אדם מאמין. אין בזה שום דבר הקשור לתבוסתנות, להשפלה, להורדת ראש. ההפך הוא הנכון, יש בשלום אצילות, קשר, משמעות.

הצלצול, כמו תמיד, מגיע ברגעים הכי חשובים. המנגינה התנגנה ברקע והתלמידים יצאו בזה אחר זה להפסקה הגדולה, הייתה רכות באוויר. הם הסתכלו על הלוח ועל המילה הגדולה, האדומה, המוקפת בעיגול. השלום היה פתאום שלהם, שייך לבית שלהם, לאלוהים שלהם, ליהדות. אותם תלמידים שנכנסו ארבעים וחמש דקות קודם לכן מלאי כעס, חרדה ומתח מהמצב במדינה, יצאו להפסקה קצת יותר רגועים, עם הבנה שיש סיכוי לחברה שלנו. אם לאלוהים קוראים "שלום", אז אולי זה דבר שממש יכול לקרות.

כארבעה חודשים לאחר המעשה הנורא, ערב לפני פתיחתה של שנת הלימודים החדשה, תשפ"ב. מספר התלמידים המסורתיים, חובשי הכיפות השקופות, שייכנסו למערכת החינוך מחר מגיע למאות אלפים. מה המענה שהם יקבלו בכל הקשור למסורת ולתרבות היהודית מתוכה הם מגיעים? מה הם ילמדו על יחסי ערבים-יהודים במרוקו; על שירתו של רבי דוד בוזגלו, ופיוטו הנפלא לכבוד המימונה שמתאר "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים. יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים. וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה"? מה הם ילמדו על התפילה ועל משמעותה? על מסורת ארוכת שנים שבמהלכן עשו אימותינו ואבותינו עבודת מידות על ענווה, איפוק, אמונה וביטחון? כמעט כלום.

הדיכוטומיה החינוכית כפי שהיא קיימת כיום, בין ממלכתיות לממלכתיות-דתית, לא נותנת מענה ראוי לציבור המסורתי הרחב בישראל. שבניו ובנותיו צמאים למשמעות, לעשייה למען המדינה מתוך שייכות עמוקה למעשה הנכון. הם מלח הארץ שלנו. תנו לבתים הנפלאים שלהם לבוא לידי ביטוי במערכת החינוך. למען הפעם הבאה שבה האלימות תגאה בחברה שלנו והם יעמדו מנגד – עם ערכי אמונה יהודים מבית.

הכותבת היא מחנכת ורכזת מקצוע בתיכון בירושלים וסטודנטית לתואר שני בחינוך יהודי

דיווח על הלינץ' בבת ים. צילומסך מכאן 11
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.