"פנתר כפול": נו נו נו למזרחים הרעים

הומור עדתי, קצת ז'רגון מרקסיסטי שהמרוקאים כמובן לא מבינים, על הבמה יש רק אשכנזים "טובים", והנרטיב עובר דרך המשת"פ. נפתלי שם טוב צפה בהצגה של בית לסין על הפנתרים השחורים
נפתלי שם טוב

פנתר כפול בתיאטרון בית לסין
מחזאי: יואב שוטן-גושן,
בימוי ודרמטורגיה: נועם שמואל

מעניין לצפות בהצגה על הפנתרים השחורים, קצת לאחר הראיון עם מירי רגב שבו היא דיברה על כך שהליכוד צריך הנהגה מזרחית. אמנם רגב היא אופורטוניסטית שמנצלת לרעה את השיח המזרחי לטובת הקידום האישי שלה, אבל נראה שההצגה במובנים רבים עוסקת בדיוק בפוליטיקה הזו של רגב שנעה בין ממ"פ (מזדהה ומשתף פעולה) לבין רדיקל וביקורתי – מושגים שבהם סמי שלום שטרית מנסח את ההיסטוריה של המאבק המזרחי בישראל. אולי החידוש של מירי רגב הוא שהיא מצליחה להיות ממ"פית במסכה של רדיקלית מעין "פנתרה כפולה".

ההצגה "פנתר כפול" מבוססת על קורותיו של יעקב אלבז, דמות ממשית ופחות נודעת מהפנתרים השחורים. אלבז בעצם היה מעין סוכן כפול לפי פרוטוקולים ומסמכים סודיים שנחשפו לאחרונה בארכיון המשטרה. בהצגה הוא מוצג כעבריין שנסחט על ידי תורג'מן, מפקד המשטרה, ומוסר לו מידע על הפנתרים ופעולותיהם. עם הזמן, אלבז מזדהה יותר ויותר עם התנועה עד ההפגנה הגדולה בככר ציון, שבמהלכה הוא מגלה לחבריו שהוא בגד בהם, מלא צער ובושה.

מצד גילום הדמויות ההצגה מעוצבת כריאליזם חברתי, מה שגורם לכך ששומעים לא מעט מבטאים מרוקאיים, לא תמיד עקביים, כך שהחי"ת והעי"ן נוכחות ונעלמות כל הזמן. השחקנים מחווים לא מעט ג'סטות רחבות גדולות ואלימות, וכך הרושם הסטראוטיפי גובר על בחירות דרמטיות מעניינות. למשל, במקום כוכבי שמש, שהיה האידיאולוג הביקורתי של התנועה, שלא קיים בהצגה, הוסיפו דמות בדיונית של ויקי אמסלם, סטודנטית ממוצא מרוקאי, ביקורתית ומדברת בשפה מרקסיסטית על יחסי כוח ופרולטריון, כאילו הובאה מן העתיד של שנות התשעים כחברת הקשת המזרחית הדמוקרטית (הדהוד שטחי של ויקי שירן?)… הדיבור של ויקי נתפס כסתום ולא מובן, אפילו נלעג, וכשחברי הפנתרים מצטטים אותה הם עושים זאת בלי להבין את הז'רגון שלה. בכך מחזקים את הסטראוטיפ, ומייצרים רגעי הומור עדתי. הקהל צוחק ונהנה כי ברור שהמרוקאים אולי נאבקים, אך הם לא בדיוק יכולים להבין את הז'רגון המרקסיסטי. או לחילופין, הז'רגון הזה נשמע מנותק ולא שייך כי מרוקאים כאלה יכולים רק לצעוק "לחם! עבודה!". מצד שני, יש סצנה בין אלבז לתורג'מן, שבה אלבז צוחק על השוטרים שהם סלאח שבתי, עבדים של המערכת.

הנרטיב מתחיל בשנת 2001, בהלוויה לאלבז שבה איש מהנוכחים כמעט אינו מכיר אותו. הרב הש"סניק במבטא עם חי"ת ועי"ן (שבורחות מדי פעם לשחקן) קורא קדיש. אמנם דמות שולית, אך היא זו שפותחת את ההצגה, הווי אומר, ש"ס קוברת את הפנתרים. הממ"פ קובר את הרדיקלי.

לאחר מכן, מתברר שהמפקד תורג'מן ושימי ארז, הבן של אלבז, נוכחים בהלוויה. תורג'מן מלא צער על מעשיו. שימי הפך עם הזמן לשופט ידוע, והחליף את שם משפחתו לארז. בסיום הנרטיב חוזרים שוב לשנת 2001, תורג'מן מבקש סליחה על הקבר ומודה שהפנתרים צדקו, ושימי מודה שהחליף את שמו לארז כי רק כך יכול היה להתקדם במערכת. במילים אחרות, אם ניתן לסכם את "המסר" של הנרטיב הוא: אם בעבר המזרחים בוססו בבוץ, הרי שבמפנה המילניום הם נתקלים בתקרת זכוכית. אמנם בניגוד לתפיסת תורג'מן שהוא חוזר עליה כל ההצגה, מי שרוצה מצליח, אך גם מי שמצליח משלם מחיר.

בהצגה קיימים לא מעט אלמנטים מלודרמטיים. אלבז הגרוש שיצא זה עתה מהכלא, רוצה לראות את בנו וגרושתו לא מאפשרת לו ולא מעוניינת שהוא יגיע לבר מצווה. ממש כואב הלב. שימי לעומת אביו הוא נער מוצלח ועם ציונים מעולים, אך הוא לא מתקבל לבויאר. ההורים האשכנזים לא רוצים ילד מזרחי עם אב עבריין בכיתה עם ילדיהם… אך תורג'מן סוחט את אלבז על העניין הזה ומסדר לנער את בית הספר ואלבז נכנע והופך למשת"פ. ההצלחה של שימי היא מחיר מוסרי כבד שהאב שילם. זהו סוד שמתגלה לשימי רק בקברו של האב, בסיום ההצגה, כשלושים שנה מאוחר מדי… כך נוצר מעין היפוך מלודרמטי – בזכות עבריין שנסחט על ידי המשטרה כדי לחבל במחאה מתאפשר קידומו של הנער המזרחי בהווה לשופט חשוב וידוע. למותר לציין שהחלק הזה הוא בדיוני ולא דוקומנטרי.

משני צדי הבמה עוצבו גרמי מדרגות וקירות של בתי מוסררה שהיו פעם של פלסטינים וכעת הם בתי עוני. בעומק הבמה מסך שעליו מידי פעם מקרינים קטעי דוקו של הפגנות הפנתרים ומסמכים סודיים שהמחזאי מצא בארכיון המשטרה העוסקים באלבז ודיווחיו. אקט שמחזק את ההלם של הקהל, שרואה כיצד המשטרה נהגה בתנועת מחאה כאילו שמדובר באויבי העם.

על הבמה אין אשכנזים "רעים". גולדה כלל לא מופיעה. אפילו במפגש הידוע שלה עם הפנתרים היא אינה מדברת ונראית. שאלותיה מופיעות על המסך בלבד בסאונד של מכונת כתיבה. רק דמויות הפנתרים משיבות לשאלותיה בקול. במציאות, השב"כ שעקב אחרי הפנתרים בצורה הדוקה, אינו קיים כלל בהצגה. על הבמה יש רק שני אשכנזים "טובים" – איש מצפן ועורך דין במקצועו שעוזר להם בכל המעצרים ועיתונאית רשות השידור שעורכת עליהם כתבות חיוביות. הקונפליקט הוא בין מזרחים "רעים" – תורג'מן ושוטריו למזרחים "הטובים" הפנתרים, ואלבז שנמצא בתווך, ומתלבט האם להיות בין אלה או בין אלה.

אם רק המזרחים מקבלים פנים מוחשיות והמנגנונים של המדינה נשארים מופשטים, הרי האמירה שעולה מההצגה היא שמאבק הפנתרים היה נגד מזרחים "רעים", שהרי בסופו של דבר הם מודים שטעו

לכן, לא מפתיע שמרבית הקהל שנשאר לדיון שלאחר ההצגה היה מבסוט. צופים שהזדהו כמזרחים אמרו שההצגה חשובה וחייבים שהיא תגיע לעוד צופים מזרחים, ואשכנזים אמרו שזו פעם ראשונה שנחשפו לחומר כזה ושנהדר שהתיאטרון החליט להעלותו על הבמה. נראה לי שאם רק המזרחים מקבלים פנים מוחשיות והמנגנונים המדינתיים נשארים מופשטים, הרי האמירה שעולה מההצגה היא שמאבק הפנתרים היה נגד מזרחים "רעים", שהרי בסופו של דבר מזרחים אלה מודים שטעו. האם תורג'מן לא מהדהד את הממ"פים של הליכוד היום? האם שימי ארז לא מראה בסופו של יום שמי שרוצה מצליח, גם אם פה ושם הוא צריך למתן את מזרחיותו?

אני בהחלט חושב שטוב שהתיאטרון הרפרטוארי הרים את הכפפה לעסוק בנושא (עד כה "מוסררה" של הדר גלרון היתה ההצגה היחידה שעסקה בכך) אך נראה שההצגה הולכת בין הטיפות. היא מנסה להיות מעודכנת בתוך השיח המזרחי הביקורתי – למשל דמותה של ויקי אמסלם, אך הבחירות של ריאליזם חברתי הנוטה לסטראוטיפי, מלודרמה משפחתית, עימות בעיקר בין מזרחים והיעלמותם של האשכנזים, ונרטיב שבו מתחילים עם אבא עבריין ומסיימים עם בן שופט. הרי בסך הכל המצב של המזרחים טוב, לא ככה? אפילו היתה לנו שרת תרבות משלנו…

נ.ב. כדי לראות את הנרטיב המזרחי על הבמה, שילמתי 220 ש"ח + 28 ש"ח חנייה (אחרי הנחה) + 13 ש"ח על כוס קפה. למזלי, אני ראש המחלקה לספרות באוניברסיטה, אז אקבל החזר מתקציבי המחקר, הרי מי שרוצה מצליח, לא ככה? ומי שלא מצליח, לא יוכל לצפות בהצגה. העיקר שתעשיית התרבות עושה את שלה.

ד"ר נפתלי שם טוב, ראש המחלקה לספרות אמנויות ולשון באוניברסיטה הפתוחה, פרסם לאחרונה את הספר: Israeli Theatre Mizrahi Jews and Self-Representation בהוצאת Routledge

הפגנת הפנתרים השחורים באוניברסיטת תל אביב, 1972. רביעי מימין: כוכבי שמש. צילום: יגאל בן נון, CC BY-SA 4.0
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.