בין בראל שמואלי לאלאור אזריה

סערה מתחוללת בשמאל בעקבות הרג לוחם מג"ב וההתקוממות נגד בנט, ולא במקרה עולה ההשוואה בינו לבין אלאור אזריה. הסיפור של שניהם חושף את זהות הקבוצות שנשלחות לבצע את "העבודה השחורה" בגדה המערבית ובעזה, משלמות מחיר כבד וזוכות לניכור מצד השמאל הלבן
אילון טוהר

במחוזות השמאל מתחוללת סערה סביב הרג לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי, אך לא מהסיבות הנכונות. אמו, ניצה שמואלי, מתחה ביקורת חריפה על ראש הממשלה נפתלי בנט, יקירם החדש של חברי מחנה ה"רק-לא-ביבי". לדבריה הצטרפו קריאות מסיתות בהלווייתו של שמואלי, שזכו לסיקור נרחב בעיתון "הארץ". כך למשל, העיתונאי ג'וש בריינר פרסם בפירוט את ההתפרצויות להלוויה והאשים את המסיתים בכך ש"עבורם, המתים הם רק תפאורה לקמפיין".

גם טורי הדעה לא איחרו להגיע. רוגל אלפר טען בטורו ש"דמותו של שמואלי מעוצבת כעת כאייקון ביביסטי". באופן לא מפתיע, המילה "ביביזם" חוזרת אצלו שוב ושוב, ואיך אפשר גם בלי אזכור של מירי רגב ש"נבחה את התלהמויותיה", במילותיו האלגנטיות של אלפר. אם מישהו בכל זאת פספס את משרוקיות הכלבים המרמזות על ההקשר המזרחי של הסיפור, קשה שלא להתעכב על תיאורו של שמואלי כ"עוד 'לוחם' בגלריה הביביסטית, לצד אלאור אזריה והגולנצ'יק שהפטיר לעבר חבר כנסת ערבי בישראל, אחמד טיבי, 'מי אתה בכלל?'".

במשפט המדהים הזה, אלפר משווה בין שמואלי לבין שני חיילים אחרים שעוררו סערה בדרגות שונות, שניהם בעלי זהות מזרחית ברורה: "החייל היורה" אלאור אזריה, וכן לוחם גולני שתועד לאחרונה כשהוא מתעמת עם חבר הכנסת אחמד טיבי בחברון. אלפר לא לבד: עמיתו אורי משגב השתמש במילים חריפות לא פחות, וכתב שנעשה שימוש בשמואלי כ"שאהיד של הימין הביביסטי". משגב יצא באופן מוחלט להגנתו של בנט, ניקה אותו מאחריות על מות הלוחם, והמשיך להשתמש בטרמינולוגיה דומה: את הפעילים שהגיעו להלווייתו של שמואלי עם שלטי "נקמה" הוא כינה "לוחמי הביביזם", לדוגמה. "בראל הוא האלאור אזריה החדש שלהם", כתב משגב. והוא צודק באופן מפתיע.

הקישור החוזר על עצמו בין שמואלי לבין אזריה, חרף ההבדלים המשמעותיים בין שני האירועים  – אינו מקרי, וכך גם לא התיוג המיוחס במקרה של שניהם לתמיכה בנתניהו. אין כל חדש בגזענות הסמויה המסתתרת בתיוג ה"ביביסטי", שמזוהה כמעט תמיד עם מזרחים או עם בני המעמד הבינוני-נמוך, המצביעים בחלקם הגדול לליכוד. בהקשר זה, מעניין לציין שאלה הן בדיוק הקבוצות שממלאות את שורות יחידות השדה בצה"ל ומגיעות לכדי ההיתקלויות הנפיצות ביותר.

יגיל לוי, בספרו "צבא אחר לישראל : מיליטריזם חומרני בישראל", מתאר את השינוי שחל בהרכב יחידות השדה מימי האינתיפאדה השנייה, "מהתבססות על קבוצות המעמד הבינוני המערבי-חילוני להתבססות על הקבוצות החדשות, שנשאבו לוואקום שהשאירו קבוצות העילית המסורתיות". "הקבוצות החדשות" שאליהן מתייחס לוי כוללות למשל מזרחים, דרוזים, בדואים, חובשי "כיפות סרוגות" ועולים מברית המועצות, שהחלו להתבלט בצבא החל משנות ה-70 על חשבון קבוצות העילית המסורתיות. לדבריו, בתקופה המדוברת התהוותה היררכיה צבאית חדשה, עם יחס ישיר בין מיקומו של הלוחם בפירמידה החברתית לבין ריחוקו מהאויב. או במילים אחרות, קבוצות השוליים היו אלה שנשלחו לבצע את המשימות בעלות החיכוך הרב ביותר עם האוכלוסייה הפלסטינית.

עדי מזור ותום מהגר כתבו כאן באתר טור על "תסמונת הש.ג המזרחי", וניסחו במילים חריפות את ההקשר האתני-מעמדי של פרשת אזריה: "בואו נקרא לילד בשמו: יש חיילים אשכנזים שהולכים ליחידות הנכונות, ששם חיסול הוא פעולת גבורה, ויש חיילים מזרחים שהולכים לעשות את העבודה הבזויה ביותר של השליטה הצבאית בשטחים הכבושים". גם חברת הכנסת לשעבר שלי יחימוביץ' עוררה מחלוקת כשביקשה לשקול להעניק חנינה לאזריה, כשהיא מנמקת את עמדתה בין היתר בעדות אביו של אחד מהחיילים בגדוד: "זרקו אותו לכלבים. ואתה רוצה שאני אגיד לך למה זה היה קל? בגלל שמדובר באלאור מרמלה. אם זה היה פישמן מתל אביב, זה היה עובר בשקט… אבל זו חטיבת כפיר, כולם שם אלאור אזריה כאלה… רוצה שאני אגיד לך את זה עוד יותר ברור? זו חטיבה של פועלים שחורים".

בראל חדריה שמואלי ז"ל. צילום: משטרת ישראל

מי שמאירים זרקור נוסף על ההקשר האתני-מעמדי של תפקיד המזרחים בחיכוך הישיר עם הפלסטינים הם ליהי יונה ואיתמר מן, במאמרם "המוציאים לפועל – מזרחים ואלימות ריבונית בישראל". יונה ומן מדגימים באמצעות סיפורו של אזריה, וכן סיפורם של יגאל עמיר ושלום נגר (הסוהר שעליו הוטלה המשימה להוציא להורג את אייכמן), כיצד דמויות מזרחיות נהפכו במשפטים הפוליטיים המכוננים בתולדות ישראל כ"מעמד המוציאים לפועל של אלימות ריבונית". עיצובו של מעמד זה התבסס בין היתר על מיקומם של המזרחים בשולי החברה הישראלית, וכן הגזעתם כנחותים מבחינה מוסרית ונוטים לאלימות.

יונה ומן מציינים בצדק שהחברה הישראלית מוצאת את עצמה במצב קונפליקטואלי: מצד אחד תלות באלימות כדי להוציא לפועל את שאיפותיה של ישראל, אך מצד שני צורך בגינוי מוסרי של הרובד הגלוי שלה. בתווך שביניהם מוצאים את עצמם מזרחים רבים. ניתן להסיק מניתוח זה, שהתקריות בין חיילי צה"ל לבין תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה לא מספרות רק על דיכויים של הפלסטינים – אלא גם על דיכויים של המזרחים המוסללים לתפקידים הבאים בחיכוך הישיר ביותר עם הפלסטינים, או במילותיהם של יונה ומן, "המוציאים לפועל".

במקום לראות את לוחמי יחידות השדה ומשפחותיהם כאלימות וכלא נאורות מספיק, עדיף להבין את מקומם כמי שנשלחים לעשות את "העבודה השחורה" של הכיבוש ולא פעם חשים נטושים על ידי האליטות הפוליטיות (במקרה של שמואלי) והמשפטיות (במקרה של אזריה)

כך נוצר מצב שהקבוצות המודרות מהשבט הסוציולוגי הדומיננטי בשמאל, אלה המכונות לא פעם "ביביסטיות", נשלחות לתחזק בגופן את הכיבוש בגדה המערבית ואת המצור ברצועת עזה. בהתאם לכך, קבוצות אלה הן לא פעם מי שמשלמות את מחיר החיכוך הישיר עם הפלסטינים, וכך הן ממשיכות לשמש מושא לביקורת מתמדת מצד עיתונאי הארץ ומובילי דעת קהל בשמאל, בין אם חלקה מוצדקת לגופו של עניין (כמו במקרה של אזריה) ובין אם חלקה קטנונית ואף נגועה בקונספירטיביות, כמו במקרה של שמואלי. במקום לראות את לוחמי יחידות השדה ומשפחותיהם כאלימות וכלא נאורות מספיק, עדיף להבין את מקומם כמי שנשלחים לעשות את "העבודה השחורה" של הכיבוש ולא פעם חשים נטושים על ידי האליטות הפוליטיות (במקרה של שמואלי) והמשפטיות (במקרה של אזריה). השמאל יוכל להגיע לתובנה זו רק אם יתעלה מעל רתיעתו הטבעית מקבוצות אלה, המזוהות עם "ישראל השנייה", ולהתגבר על הפיתוי לתייג אותם כ"ביביסטים" ותו לא.

שיאו של תיוג זה הגיע כשהעיתונאי יוסי דורפמן פרסם בטוויטר צילומי מסך של קבוצות תמיכה בנתניהו, שבהן חברה ניצה שמואלי. "קשה לי לפרסם את הדברים האלה. שמרתי את המידע במשך כשבועיים. מראש אומר, שאין מה להתווכח עם הורים שכולים", צייץ דורפמן. "אחרי כל זה, חשוב למען האמת להכיר את הרקע לדברים. האם שמתראיינת ולא מתנערת מקריאות 'בוגד' לראש הממשלה, ולצד זאת טוענת שהיא לא מבינה בפוליטיקה – מדובר בפעילה של נתניהו". והרי לכם העדות המרשיעה לכאורה: שימוש פוליטי בטרגדיה האישית של האם כחלק ממזימה אפלה לחיזוק נתניהו.

הסערה שהתעוררה על רקע דברים אלה חושפת כמה כשלים מחשבתיים בזרמים המרכזיים של השמאל. אחד מהם הוא האובססיה לנתניהו מצד קולות מסוימים, עד כדי התבוננות בכל סיפור חדשותי מבעד לפריזמה זו ונבירה במעמקי הפייסבוק אחר החוט המקשר, והרופף למדי, בין יו"ר האופוזיציה לבין משפחת שמואלי. במקום לדרוש לסיים את מעגל הדמים למען משפחות שכולות אלה – חברותה של ניצה שמואלי בקבוצת תמיכה בנתניהו מסמנת אותה כ"פסולה".

כשל נוסף הוא האובססיה לסוגיית ההסתה, עד כדי כך שקריאות "בוגד" לעבר ראש הממשלה מזעזעות את אמות הסיפים הרבה יותר ממחיר הדמים הממשי שאנו משלמים על המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשם ה"ממלכתיות" והנאמנות הבלתי-מסויגת של זרמים מסוימים בשמאל לממשלת השינוי, האשמת בנט באחריות להרג שמואלי התקבלה בחלחלה רבתי. עם זאת, קרוביו של שמואלי דווקא צודקים בטענתם הבסיסית: דווקא כשמאלנים ראוי שנפנה את האחריות על נפילת חיילי צה"ל לעבר ראשי הממשלה לדורותיהם, בדיוק כפי שהם נושאים גם באחריות על הנפגעים הפלסטינים.

מובן שאין כל הצדקה לכינויי גנאי מסיתים כלפי ראש הממשלה או לקריאות המגיעות מהימין הקיצוני להתעלם מנהלי הפתיחה באש בטענה ש"כובלים את ידיהם" של חיילי צה"ל. אולם, מבלי להסכים עם כל אחת מהטענות הקשות שהועלו על ידי משתתפי ההלוויה וניצה שמואלי עצמה, שמאל חפץ-חיים לא היה צריך לגנות אותם על בחירת מילים חריפה מדי, אלא דווקא לחבק אותם על הזעם המוצדק שהם מביעים. הם, כמו רבים שאינם מזוהים עם השבט הסוציולוגי של חלק גדול מהשמאל, משלמים על בשרם את המחיר הקשה של המשך הסטטוס-קוו בגדה המערבית וברצועת עזה.

אילון טוהר הוא סטודנט לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה ולהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.