אסירים נמלטים והבור הפראי הפתוח

שישה אסירים בטחוניים ברחו מכלא "גלבוע" שבצפון ומדינה שלמה נמצאת עכשיו על הרגליים. חתיכת מחדל. אמרתי מחדל? התכוונתי לאם-אמא של המחדלים. מישהו כאן נרדם בשמירה, זה ברור – החל מאלו שתכנון הבריחה שהחל לפני חודשים רבים וביצועה המופתי חמקו מעיניהם, ועד לאלו שבמגדלי השמירה, שלא היה להם מושג ירוק באשר לדרמה הגדולה שהתחוללה באישון ליל ממש מתחת לאפם. ויש גם עוד כמה לאורך שרשרת הפיקוד שבוודאי יתנו על כך את הדין.

בתוך הכאוס הגדול בולטת במיוחד תמונה אחת שכבר עושים ממנה מטעמים ברשת. זו לא תמונה "גדולה" כמו שאומרים, לא איקונית. ודאי לא צילום מהסוג שנצרב בזיכרון הקולקטיבי. ובכל זאת יש בה משהו בתמונה הזו. יש בה סיפור לספר.

מה יש בצילום הזה שאוחז בצופה ומסרב להרפות? לכאורה, שום דבר מיוחד. תיעוד יבש של כוחות הביטחון הדולקים כעת אחר שישה אסירים בטחוניים: שני רכבים של משמר הגבול חונים בצידיו של שביל כורכר. שני חיילים מביטים אל עבר הזריחה. שני שוטרים/חוקרים מנהלים שיחות במכשירי הנייד שלהם. חוקר אחד יושב כפוף בפתחו של בור המוקף בסס"ל (סרט סימון לבן), ומנסה להבין את שהתרחש אך שעות ספורות קודם לכן. ואולם, דווקא מתוך היבשושיות המשתקפת מהצילום הופך הוא לתיעוד ויזואלי ייחודי ויוצא דופן של בריחה.

מבחינה ויזואלית, תיעוד שכזה איננו משימה פשוטה כלל ועיקר. שהרי מדובר לפני הכול בתיעוד של האין: מישהו היה, וכעת הוא איננו. אך עין מיומנת כמו זו של הצלם האנונימי יודעת גם יודעת לתעד את האין, גם כשאין יותר מדי מה לתעד. בתצלום, טען פעם בארת' בספרו הנפלא "מחשבות על הצילום", "זה קרה, וזה היה". וכאן – קרה וגם היה. רק אתמול עמדו שישה אסירים בטחוניים לספירת בוקר, ובוקר לאחר מכן – פּוּף. הם אינם, כאילו בלעה אותם האדמה.

גם הזמן מהלך עלינו קסם בצילום הנפלא הזה. הצילום מטבעו הוא הרי רגע קפוא, שבריר שנייה של זמן שנכלא. הצילום שלפנינו גם הוא קפוא, כמובן. רק שכאן אוחז בנו הזמן מכיוון נוסף, מהתל בנו באי-נוכחותו הוויזואלית: מתי התרחשה כאן הדרמה הזו; כמה זמן נדרש כדי לחפור מנהרה כזו; כמה זמן עבר מרגע מנוסתם של האסירים ועד שנחשף מעשה הבריחה. כליאתו של הזמן בצילום, כמו גם האופן שבו הוא זולג ממנו בערמומיות, קושרים קשר ישיר לאירוע המטלטל: שישה אסירים שעד אתמול היו כלואים, וכעת חופשיים הם במנוסתם.

והמרחב? גם הוא עושה כאן פעולה נפלאה. ודאי הבור הפראי, הפתוח, המלמד על נתיב נסתר במרחב. בור כניסה שהוביל לבור יציאה. ומרגע שיצאו – גם כאן, כמו עם הזמן, מגרה הצילום את הדמיון: לאן מועדות פניהם של האסירים, כיצד יתניידו במרחב ובאיזה נתיב יבחרו. ומעל הכל – עד אתמול נתונים היו האסירים בתאים סגורים, ועכשיו משוטטים הם בחופשיות במרחב. אמנם חופש מוגבל, ובכל זאת בהשוואה לחיים בתא סגור מדובר בחופש לכל דבר ועניין. וכשם שמתקיים הצילום כ"עקבות של מציאות", כפי שהטיבה לתאר סוזן סונטג בספרה "על הצילום", כך מנסים כעת כוחות הביטחון להתחקות אחר עקבות האסירים ולאתר סימנים כלשהם שיסייעו בתפיסתם.

סיפור מהסרטים, ולא בכדי מתבקשת כאן ההשוואה לסרטו הנהדר של פרנק דרבונט "חומות של תקווה". גם שם חפר במרץ אנדי דופריין (טים רובינס), בנקאי שהואשם ברצח, מנהרה שתוביל אותו אל החופש, שאת פתחה הסתיר באמצעות פוסטרים מתחלפים של כוכבות קולנוע אמריקאיות ואשר את עצם חפירתה טשטש באמצעות תחביבו לאיסוף אבנים. בינתיים, במרחק של כמה שעות נסיעה מכלא "גלבוע", כלואים יותר משני מליון איש במציאות של תת תנאים וללא כל שביב של תקווה. עבורם מדובר בחיים שאין מהם נתיב של בריחה. ובעבור רובם, מדובר במאסר עולם ללא שום אפשרות של חנינה. אבל את הציבור הישראלי, כמובן, כל זה לא מטריד יותר מדי. הוא הרי יעדיף להתמקד תמיד בסיפורים כמו סיפור מנוסתם של אסירים בטחוניים מאשר להישיר מבט לכליאתם המתמשכת של מליוני אזרחים, המתרחשת ממש מעבר לפינה.

ד"ר יונתן אילן הוא מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן