אינני פקיד של העוזוליאום הישראלי

האם הדרך לחקור סופר דגול היא רק להמשיך ולקשור לו כתרים לאחר לכתו? גם ממרחק השנים בני ובנות האליטה הצעירה, הקנאית והמצומצמת של חברת מהגרים וכובשים זוכה ליחס מועדף ונהנית מגישה אקסקלוסיבית למסדרונות הכוח, מתעקשים למסך ולטשטש זאת, בין היתר תוך נפנוף בסיסמאות על שיוויון • מכתב פתוח לרחל אליאור
אריה דובנוב

פרופסור אליאור שלום רב,

עולם נפלא ומוזר הוא עולמנו! אם מאז הולדת שירותי הדואר המודרניים ומהפכת הדפוס מלומדים שיגרו זה לזה (ואחת לכמה זמן גם זה לזו) אגרות אישיות – טכנולוגיה מופלאה שהעמידה את ה-republic of letters המפורסמת אותה חוקרים היסטוריונים של המהפכה המדעית והנאורות – ומאז הולדת הדואר האלקטרוני התקשורת עברה למחשבים, הרי שדומה שהאינטליגנציה הישראלית בת-ימינו מנהלת את דיוניה כמו גם את פולמוסיה המלומדים בפלטפורמה ציבורית מבית היוצר של מארק צוקרברג. ואף שהתכתבנו בעבר על דברים העומדים ברומו של עולם (ע״ע מחקר) ואף שנפגשנו מספר פעמים, כולל במסגרת שמחות משפחתיות של מקורבינו המשותפים משכונת בית הכרם שבירושלים, ואף ששנינו חוקרים באוניברסיטאות מוכרות פחות או יותר שיש להם אתר אינטרנט וכתובת דואר מסודרת, לא מצאתי בתיבת הדואר הנכנס כל מכתב ממך. תמהני! ומצד שני, הפייסבוק הביא לידיעתי את העובדה שקראת לי במופגן כי עליי להתנצל על שחיברתי מאמר על האדמו״ר עמוס עוז זצ״ל, שכן אלה הם עשרת ימי תשובה.

התשובה, כך לימדוני בהתנחלות הדתית בה גדלתי, כוללת מספר שלבים – הכרה, חרטה, עזיבה, וידוי וקבלה. אך במטותא, לפני שאנו ממהרים לרוץ לשלב התשובות, האם תרשי לינוקא להישאר רגע בשלב השאלות, ולברר: בפני מי עלי להתנצל ועל שום מה? דומני שרגלי נטועות כמו נוצקו בבטון בשלב התשובה הראשון ואני מתקשה להכיר במהות חטאי. על כך ש״הצלבתי מקורות״ כפי שלימדוני בתרגיל שנה א׳ בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית? על שאיתרתי מסמכים שנשמרו בארכיון מלשכת ראש הממשלה, והראיתי שהם אינם עולים בקנה אחד עם הזיכרון האוטוביוגרפי שנכתב בדיעבד, ממרחק שנים? על כך שהפצרתי בקוראים כי יש לקרוא את עוז בהקשר היסטורי, ולא להתייחס אל זיכרונות אישיים כאל פנורמה היסטורית המספקת תיאור נאמן ומדויק של תולדות העם והאומה? על כך שסירבתי לשרטט דיוקן חד-ממדי של הסופר והאינטלקטואל המנוח כקדוש חילוני? האם בדיתי מליבי עובדות? קנאת סופרים תרבה חוכמה: את מוזמנת לא להסכים עם פרשנותי, להציע פרשנות אחרת או אפילו להרחיק ולטעון שטעיתי בהבנת הנקרא (כך טוענים כנגדי פרופ׳ פניה עוז-זלצברגר ואחיה דניאל עוז, אף שאיני מסכים עימם). אך האם יש בסיס לרמוז שסילפתי או שיקרתי? או שמא הנני נשפט על ידך בפני הציבור על מעשה שלא עשיתי?

ֿעל דבר אחד אני מסרב להתנצל בכל תוקף: על שעשיתי נאמנה את שהוכשרתי לעשות כחוקר, והפכתי כל אבן ולא הצלחתי למצוא כל עדות למפגש הדרמטי המתואר בספרו של עוז: מפגש בן שעות ארוכות בארבע עיניים בין ראש ממשלה השקוע במשבר פוליטי לחייל צעיר מקיבוץ חולדה, במרכזו עמד הפילוסוף ברוך שפינוזה. הרי גם מבקריי ומלעיזיי, כולל בני המשפחה שיש באמתחתם גישה למסמכים פרטיים מהם נמנעה ממני הגישה, אינם מצליחים לאתר מסמך שכזה. בה בעת, מר מוקי צור, שהשתתף בפגישה הקבוצתית ושיגר לעיתון ״הארץ״ מכתב מפורט (״מה זה גבעתיים?״28.07.21) בו הוא שיחזר מזיכרונו את שהתרחש בחדר, לא הפריך טענה זו ולא הצליח לדלות ממאגר זיכרונות אישיים אלה שום שלב במהלך הדיון הסוער שבו שפינוזה ניצב במרכז השיחה. באצילות נפש, מוקי צור עבר בשתיקה על כך שידידו המנוח מחק כל זכר לנוכחותו שלו בחדר, ודומה שסלח לו על כך. האשמה היחידה אותה אני נושא על גבי, טעות בה אני מודה ועליה אני מתנצל מעומקא דליבא קשורה במעידת קולמוס: אכן, במהלך עריכת המאמר שם הקיבוץ של צור, קיבוץ עין גב, הוחלף בטעות ל״עין גדי״. טעות אומללה זו תוקנה במהדורת האינטרנט של העיתון תוך פחות מ-24 שעות (אפרופו טכנולוגיה ותקשורת), אך לצערי היה זה מאוחר מדי, שכן המהדורה המודפסת כבר ירדה לדפוס. האם התנצלות זו מניחה את דעתך?

אני בהחלט מתחרט גם על כך שלא עלה בידי למצוא אישוש לדבר קיומו של מפגש מן הסוג המתואר בספרו של עוז. אך האם עליי להתנצל על כך או לקוות, כשם שאנו ההיסטוריונים מקווים, שהדבר ידרבן את חוקרות העתיד להסתער על הגנזכים והספריות ולמצוא את הפרגמנטים החסרים? או שמא זה גם יעזור לחוקרות וחוקרי הספרות העתידיים לבחון את סיפור על אהבה וחושך בכלים ספרותיים, ולזהות גם שם את המספר הבלתי-מהימן? אני מכבד אותך כחוקרת אחראית המבססת את אמירותיה באסמכתאות מן המקורות ומן הספרות, ועל כן מפציר בך להעביר את הדיון אל המשלב האקדמי לפני שאת ממהרת להכפיש את שמי בכיכר העיר. המושג ״מספר בלתי-מהימן״ יישמע להדיוט מן הרחוב כמעין קללה אקדמית, השמצה או הטלת דופי. אולם זהו מושג ליבה בתורת הספרות שסטודנטים אמורים לזהות מיד, ועמוס עוז, ככותב מוכשר וכמי שלמד ולימד ספרות, הכיר היטב. משתמשים בו לניתוח יצירות קנוניות החל מאנקת גבהים (Wuthering Heights) של אמילי ברונטה, דרך גטסבי הגדול של פיצג'רלד ורבקה של דפנה דה מוריאה (כן, כן, אותו רומאן שהיצ׳קוק עיבד לקולנוע) וכלה בתפסן בשדה השיפון של סלינג׳ר או הרומאן מועדון קרב (Fight Club) שהפך גם הוא לסרט פופולרי מאוד בשנות התשעים. אדרבא, חוקר הספרות ארנולד (אברהם) בנד חיבר בזמנו מאמר חלוצי שהפך לקלאסיקה קטנה על אודות המספר הבלתי-מהימן ברומאן "מיכאל שלי". זהו מאמר נפלא לדעתי, ואני מניח שכך גם סבור פרופ׳ יגאל שוורץ, בכיר חוקרי עמוס עוז, שכלל תרגום עברי שלו בקובץ היפה שאלות נכבדות שיצא בעריכתו. אז להלן ״היפותיזה מדעית״, בסיס למחקר עתידי: גם המספר של הרומן סיפור על אהבה וחושך הוא מספר בלתי-מהימן.

עוז זכה באינספור פרסים יוקרתיים במהלך חייו, אך האם הדרך לחקור סופר דגול היא רק להמשיך ולקשור לו כתרים לאחר הסתלקותו? עשרות ביוגרפיות נכתבו על המינגווי, רובן הגדול התעלמו במופגן מן הציווי המפורש שהמינגווי הותיר בצוואתו ובו אסר בתכלית האיסור לפרסם אף אחד מן המכתבים האישיים שלו לאחר מותו

אני מסרב בכל תוקף להיגרר למריבה המשפחתית שהתגלעה עם פרסום ספרה של גליה עוז. לא זו מטרתי ומחקרי על עוז החל לפני שהפרשה התפוצצה ברבים. גם דומני שמצמידים לי דברים שמעולם לא אמרתי או כתבתי. בשום שלב לא יצאתי למלחמת Cancel Culture או קראתי לכלל ישראל להפסיק לקרוא בכתביו של עוז – ההפך הוא הנכון. אשמח להמשיך ללמד יצירות של עוז לתלמידיי בוושינגטון, ואני מזמין את הציבור להמשיך ללכת לסיורים בירושלים בעקבות ספרו של עוז ומחקרי האדריכלות של קרויאנקר (אף שאמליץ להמשיך משם לסיורים גם בעקבות המוזיקה של משפחת בנאי בנחלאות, ובמהרה בימינו: גם סיורים בצידה המזרחי של העיר, אותה יעבירו מורי דרך פלסטינים חובבי מוזיקה והמילה הכתובה. בינתיים עלינו להסתפק בסיורים של ״שוברים שתיקה״ שבהם עוז תמך באומץ על אף ביקורת ציבורית נוקבת). עוז זכה באינספור פרסים יוקרתיים במהלך חייו, אך האם הדרך לחקור סופר דגול היא רק להמשיך ולקשור לו כתרים לאחר הסתלקותו? עשרות ביוגרפיות נכתבו על ארנסט המינגווי, רובן הגדול התעלמו במופגן מן הציווי המפורש שהמינגווי הותיר בצוואתו ובו אסר בתכלית האיסור לפרסם אף אחד מן המכתבים האישיים שלו לאחר מותו. החוקרים החוצפנים, בניגוד גמור לצוואה, עשו שימוש במסמכים ובהתכתבויות האישיות, ואף גרוע מכך: חשפו את הפער שבין המינגווי האיש לבין המינגווי הפרסונה הספרותית. האם הדבר הוריד לפגיעה ב״מחיר המניות״ של המינגווי או רק טרם לתהליכי קנוניזציה ספרותית?

אני מבין שמבחינתך עסקתי בשחיטת פרות קדושות, אך זו שוב אי הבנה של המהלך התיאורטי והידרשות לססמא פופוליסטית ורדוקטיבית. אבל גם אם נניח שכל מטרתי הייתה להציג את הסופר המנוח באור בלתי מחמיא, נשאלת השאלה: האם האיסור החמור ביהדות החל על זבחי מתים בטל ומבוטל כאשר מדובר בסופר רק משום שאת מעריצה אותו, או משום שהכרת אותו אישית? משום שהנך חוקרת בת סמכא שהיכרותה עם עולם היהדות רב משלי, דומני שאת הכתובת לשאלה ממין זה.

או שמא הבעיה, אד הומינם, היא הבמה והאיש? העובדה שהמאמר שעורר את כעסך ראה אור במדור שנערך בידי בני ציפר אינה הופכת אותי ל״ציפריסט״ שמסכים עם דעותיו של עורך המדור או מגבה אותן. אני משער שהעורך בני ציפר יצדיק את העובדה שהוא שינה את הכותרת שהצעתי למאמר (הכותרת המקורית הייתה: ״בשולי סערת עוז: האם עתה מותר לשוב להיות ״הקורא הרע״?״) כדי לעורר התלהמות ציבורית ולייצר ״טראפיק״ שככל הנראה נחוץ כל כך לעיתון בימים אלה. אחוז ניכר מן התגובות למאמר (הזדעזעתי לראות שמרבות מהן נוטף רעל גזעני) התמקדו בכותרת, בלי התמודדות רצינית עם תוכן המאמר, שככל הנראה רק נקרא ברפרוף. הבהרתי לדניאל עוז שהכותרת נבחרה בידי העורך ולא על-ידי וכי אין לי שליטה על כך. גם לא ברור לי מדוע בני ציפר טרח למחוק את שורת הקרדיט שהופיעה בסוף המאמר, שבה נכתב כי קובץ המאמרים בעריכתי, הנושא את הכותרת Amos Oz's Two Pens, ראה אור במקביל בכתב-העת The Journal of Israeli History). דומני שגם את לא טרחת לעיין בקובץ המאמרים הזה. הוא תוצר של עבודה אקדמית מאומצת וארוכה של מיטב החוקרות והחוקרים, מפגש של אנשי ספרות וההיסטוריונים, המוקדשת כל כולה לחייו ויצירתו של עמוס עוז. את מוזמנת לעיין בקובץ, הכולל מאמרים של מעריצים לצד מבקרים, אך בעיקר: הוא מציג תמונה רב ממדית, מורכבת, שכן כך ראוי. בפרפראזה על השיר של מאיר אריאל, אני מקווה שעמוס עוז היה אוהב את זה, או לכל הפחות מעריך את המאמץ.

עמוס עוז בחולדה, 1965. צילום: משה פרידן / לע"מ

התגובות המתלהמות למאמר שלי, כמו גם הזיכרונות האישיים שמוקי צור שיגר לעיתון בעקבות המאמר, מעלים דיוקן בעייתי מאוד של האינטליגנציה הישראלית הצעירה ויחסיה עם בן-גוריון בימי פרשת לבון, ולצערי גם חושפות את הקושי האדיר של נציגיה להתמודד עם מורשת מורכבת זו גם כיום, ממרחק השנים. בתגובתו למאמרי בעיתון כותב מוקי צור: ״הפגישה נמשכה שעות רבות, נדמה לי כי שבע. היא לא היתה על שפינוזה כי אם על פרשת לבון. בן גוריון נאם פעם אחר פעם את אותו הנאום, לא זז מכיסאו אפילו לשירותים. היה קצת מביך לשמוע את אותן מלים נאמרות כמה פעמים לאותם אנשים.״ אני מביא דברים בשם אומרם, אך גם מפציר בכולנו לקחת רגע צעד אחורה ולחשוב על מה שדווח כאן. כיצד היינו מגיבים לידיעה הבאה, אילו היה מדובר בכתבה מלפני מספר חודשים העוסקת בבנימין נתניהו?

ֿ ״כתבנו מדווח כי בעיצומו של משבר קואליציוני, ציבור וחוקתי הולך ומחריף, נפגש ראש הממשלה לסדרת התייעצויות דיסקרטיות בנות שבע שעות, בדלתיים סגורות, עם נציגי נוער הגבעות. תוכן השיחות ומטרתן לא הובא לידיעת הממשלה, הקבינט או הציבור הרחב. עם זאת, לכתבנו נודע כי בתום הפגישה ביקש ראש הממשלה לחשוף את המשתתפים בפגישה למספר מסמכים מסווגים הנוגעים למאבק המשפטי בו מעורב שר ממשלה בכיר נוסף״.

אליטה צעירה, קנאית ומצומצמת של חברת מהגרים וכובשים זוכה ליחס מועדף ונהנית מגישה אקסקלוסיבית למסדרונות הכוח, אך גם ממרחק השנים חבריה מתעקשים למסך ולטשטש זאת, בין השאר באמצעות נפנוף בסיסמאות על שיוויון

הדבר היחיד מעורר ההערצה בסיפור שצור דלה מזיכרונו הוא עוצמת השליטה בשלפוחית השתן שהפגין ״הזקן״ לעומת הצעירים בני האוונגרד החלוצי. שאר הנתונים מעוררי פלצות. התגובה של צור ולא אחת מהאמירות המקוממות שלך בפייסבוק במהלך השנה האחרונה, מכסות על מצב עניינים מעוות במקום להתמודד איתו: אליטה צעירה, קנאית ומצומצמת של חברת מהגרים וכובשים זוכה ליחס מועדף ונהנית מגישה אקסקלוסיבית למסדרונות הכוח, אך גם ממרחק השנים חבריה מתעקשים למסך ולטשטש זאת, בין השאר באמצעות נפנוף בסיסמאות על שיוויון. אין לי מה לומר על העיוורון המוחלט ביחס למצב עניינים זה, מלבד להשתמש בביטוי השחוק: מי שגר בבית מזכוכית, מוטב שלא יזרוק אבנים. אני מהגר בן מהגרים שלא חי באותן שנים ואין לי כל נוסטלגיה אליהן, אך לא פער הגילאים שביננו הוא שניצב במוקד העניין כאן וגם לא שאלות של אשכנזים מול מזרחים אלא מיסוך, השתקה, התקרבנות, והדרה במסווה של טוב לב ודיבורים גבוהה גבוהה שהם ריקים מתוכן. ברוך קימרלינג שהיה הראשון לתת סימנים ב״אחוס״ליות״ זו. לא צריך להיות בן ״עדות המזרח״ או חסיד שוטה של מפלגת הליכוד בעבר או בהווה כדי לזהות את הדינמיקה הסוציולוגית והפוליטית הזו בפעולה.

ספרו של בנבנישתי. "אני משפשף את עיני ומניד את ראשי"

בכתיבתך ברשתות הציבוריות את מרבה לחזור לחייהם של ״האשכנזים העניים״ בירושלים של שנות הארבעים והחמישים, שעוז תיאר בספרו. חברה ירושלמית זו, כמו החברה הקיבוצית של שנות החמישים והשישים, הייתה אכן חברה קרתנית וענייה. איש אינו מפקפק בכך שחבריה לא נהנו ממנעמי הגלובליזציה וכלכלת השוק, עם נסיעות תכופות לחו״ל, קניונים ממוזגים, ומותגים יוקרתיים שניתן לרכוש בקלות. אך בכתיבתך, כמו גם בכתיבתו של עוז, יש התעקשות להתחפר בדלות חומרית זו כדי שלא להתמודד עם ההקשר החברתי והפוליטי הרחב. אני מניח שקראת את חלום הצבר הלבן של מירון בנבנישתי? ספר מלנכולי הנושא את תת-הכותרת ״אוטוביוגרפיה של התפכחות״ מאת איש שמאל שאהבת ירושלים בערה בעצמותיו. זהו חיבור מרתק הסובל מכל הבעיות של אוטוביוגרפיה עליהן הצבעתי קודם. בפרק ד׳, המוקדש לעירו האהובה, פותח בנבנישתי דיון מעניין העוסק בירושלים של ילדותו. הוא נרתע לא מעט מההתקרבנות ותיאורי הדלות המוגזמים של זיכרונות הילדות של עוז כמו גם הרמיזות המשוות את המצור על ירושלים ב- 1948 לחורבן יהדות אירופה בשואה, ותוהה: מדוע זיכרונותיו שלו שונים בתכלית? (למעשה הוא משתמש במילים חריפות יותר: ״אני משפשף את עיני ומניד את ראשי, לא מאמין: הרי נולדתי ברחוב יוסף בן מתתיהו, מעבר לפינת רחוב צפניה שבו נולד עוז, אמנם חמש שנים קודם לכן […] זו לא היתה התחושה בבית הורי, ואני חושד שאילו היו הוריו של עוז בחיים, היו נעלבים על הפרשנות שהוא נותן לחייהם .. וגו׳״, עמ׳ 177). שואל בנבנישתי : האם עוז הסופר התיר לעצמו ״חופש פיוטי״ מוגזם?

כל אישה ואיש דרים במבצר של זיכרונות ילדותיהם, ואת הביצורים הללו לא נוכל וגם לא נרצה להבקיע. אולם השאלה הנשאלת היא מדוע אנו נדרשים לזיכרונות אלה שוב ושוב, ממרחק השנים? האם הזיכרונות מספקים הזדמנות – ברוח ימים נוראים אלה – גם להכיר בחטא שחטאנו, להתחרט ולהתוודות? בנבנישתי סיכם את הסוגיה לה נדרש בכך שהוא חושד שהתיאור המוגזם של עוז היה דרוש לסופר כדי לבסס עמדה פוליטית ואידיאולוגית הקשורה להווה, כדי להצדיק את תפיסתו כמצדד בפתרון שתי המדינות. בנבנישתי, איש תיזת ״אי-ההפיכות״ שסבר שישראל עברה את נקודת האל-חזור וכי פתרון החלוקה בו צידד עוז אינו ישים או רצוי יכול להיות מואשם בכך שגם הנרטיב האישי שלו נועד כדי להצדיק עמדה פוליטית ומוסרית. אין בכך כל פסול, ומרתק לקרוא את שני הטקסטים זה בצד זה. האחד פונה אל מנמוסינה (Mnemosyne), אלת הזיכרון, כדי לבסס את השקפתו כי הישראלים והפלסטינים חייבים להיפרד זה מזה בהסכם שלום שוויוני, והשני – משום שהגיע למסקנה שהישראלים אינם רוצים וכבר אינם מסוגלים להיפרד בפועל, ועל כן הם מייצרים אשליות על הפרדה בזמן שהם משכללים בירוקרטיות כיבוש, נישול ושליטה אכזריות יותר מאי פעם. בנבנישתי לכל הפחות לא התמרק בצדקנות והתקרבנות שנועדה להציג את יריביו כמפלצות, וניסה כוחו ברפלקסיה עצמית, וביקש לזהות את מגבלות הסיפור שלו עצמו.

אחזור ואומר: אין בי געגועים לחברה ישראלית-קיבוצית המונהגת בידי עילית רברבנית הזוכה ליחס מועדף מצד האבות-שלטונות. דומני שגם עוז, אם לשפוט על פי חיבוריו האחרונים, היה מוכן להתבונן על חברה זו באור ביקורתי יותר. מה המשמעות של שיבה אל עילית כזו, שחבריה מתהדרים באבק הכוכבים שדבק בהם בזכות היחס הפריווילגי בו הם זוכים בקרב מוקדי הכוח בשלטון ובאקדמיה, בעוד שהיא מתייחסת אל שאר תושבי הארץ במשטמה, כאבק אדם? האם על שיוויון מדובר כאן? או על כך שמי שלא היה מוכן להשיל תרבות, מסורת, ״מנטליות״ והשקפת עולם בשמה של ״ישראליזציה״ הודר? האם הפתרון הוא להשמיץ את מי שאינו מוכן לחבוש את כיסוי העיניים הזה?

״שלום לקנאים״ הייתה אחת מהכותרות הקולעות של עוז. אין זו הפעם הראשונה שבה אני נתקל בתופעה שבה ההוגה או הסופר שהיה אדם מורכב, רב סתירות ורב ממדים משאיר מאחוריו שובל ארוך של כתבים לצד עדת מעריצים קנאיים שאינם מוכנים להכיר בשום ניואנס, ושכל ביקורת נתפסת בעיניהם כאיקונוקלזם וככפירה שדינה סקילה בכיכר העיר. היכרותי האינטימית עם האקדמיה הישראלית חשפה בפני שורה ארוכה של אפיגונים קנאיים מסוג זה. תשובה כוללת עזיבה, ואני בחרתי להתרחק אל מעבר לים, בין השאר בגלל תחושת המחנק והמיאוס מעבודה בסביבה שכזו. זכיתי בחופש אקדמי: אני כותב עבור דור העתיד, עבור הסטודנטים שיחקרו מחר, ולא כדי לרצות את אלה שמתהדרים שהם הכירו אדמו״ר זה או אחר באופן אישי, וכי כל מי שאינו מקבל את ההסמכה מידם הרי שהוא צלם בהיכל. אדרבא, שכל ישר והומור בריא של סטודנטים עדיף במקרים כאלה, ואני נזכר בסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון המרבים להתלוצץ ולקרוא לארכיון של עוז בשם ״עוזוליאום.״ אני היסטוריון ששמח על קיומם של ארכיונים שכאלה. אך אני לא כהן במקדש ובוודאי שלא פקיד של העוזוליאום. אינך דוברת המשפחה ואת מערכת יחסי עם היחידה מביניהם שהיה לי קשר עימה, פרופ׳ עוז-זלצברגר, אסדיר בלי עזרתך. לה, כהיסטוריונית, לפחות הייתה היושרה המקצועית להודות שאין בידה מסמכים המפריכים את טענתי וכי כל כמה שהיא לא מסכימה עם פרשנותי ומצטערת לראות שאיני מעריץ של אביה, כל שיש לה הוא עדות מכלי שני, עדות שמיעה.

ההידרשות שלך ליידישקייט מלאכותית בלשון המעטה. כל כמה שהייתי מעוניין לפייס את הרוחות במסגרת עשרת ימי תשובה, אני מסרב בתוקף להכריז על reconciliation without truth .

חיברתי איגרת מן הסוג הישן, כזו המכבדת אותך ואת מעמדך. אך הואיל ואת הזדעקת ויצאת אל כיכר העיר הווירטואלית אני נוטל לעצמי את החירות להפוך מכתב זה למכתב פתוח. דומני שמי שראוי להתנצל בפניו הוא ״מר דובנוב״, פרופ׳ אליאור הנכבדה.

גמר חתימה טובה,

פרופ׳ אריה דובנוב, ראש הקתדרה ללימודי ישראל, מנהל התכנית למדעי היהדות באוניברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון, ארה״ב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.