אין גאווה בביוש: הרהורים על שיימינג

מכתב פתוח לקהילה, לקראת יום כיפור ופוסט עונת הגאווה
יעל משעלייעל משעלי

כותבת ופעילה פמיניסטית וקווירית. מרצה למגדר וחוקרת מיניות ותיאוריה קווירית, פרפורמרית ומשוררת

הפעם הראשונה בחיים שעברתי שׁיימינג היתה בכיתה ג' אחרי שמשכתי בשׂיער של ילדה גדולה ממני בשנתיים. אני זוכרת שרציתי למשוך את תשומת ליבה, אבל לא ידעתי איך אז משכתי בשיערה. המחנכת העמידה אותי ואותה מול כל הכיתה ואמרה לכולם שאני צריכה להתבייש במעשיי. זה עבד. מאותו יום כל הכיתה לא דיברה איתי עד סוף השנה, ואני מצידי גם לא הוצאתי מילה. האמת היא שלא הכרתי אז הרבה דרכים טובות לתקשר כי גדלתי בבית קשה, אבל אף-אחד לא חשב על זה. ומה אם הייתי בן, האם זה היה נרשם כחיזור שובה-לב?

זו היתה הפעם הראשונה שבוישתי (ברבים), אבל הפעם המאה שהתביישתי (בעצמי). כמי שהרטיבה במיטה עד גיל מאוחר; שכל בגדיה הגיעו מיד-שניה לא ידועה; ושאמהּ סיפרה אותה קצר כדי שלא תחזור הביתה נגועה − הילדות שלי היתה מטולטלת וקצוצה מִבושה.

הפעם הראשונה שעברתי שיימינג כאשה היתה כעבור עשרים שנה. זה היה אחרי שהצלחתי לצאת מהקשר הראשון שרציתי. היחידי שחוויתי כפוגעני. מקום שבו כמעט בכל פעם שהיינו רבות נאלצתי לברוח. הייתי רצה החוצה בלי לדעת לאן. לפעמים גם בלי לקחת מפתח או ארנק. ברגע שנהיָה מאיים הייתי יוצאת ומתחילה ללכת. והולכת. והולכת. (תגובה משובשת שטרם למדתי להפסיק לשחזר). לאחר הפרידה היא "הקדימה רפואה למכה" וסיפרה לכל מי שהסכימה לשמוע שאני פגעתי בה. הייתי חדשה בקהילה ולא מעט אנשים האמינו לה. אולי חלקן עדיין מאמינות לה. היא הפסיקה לספר עלי סיפורים רק אחרי שהעזתי להודות בפניה ובפני עצמי, במכתב פרטי, שמה שהיא עשתה לי היה אלים. היא לא ידעה שלא היתה לי כוונה לבייש אותה, כי מקטנות למדתי להתבייש להיות בצד שנפגע.

בפעם הראשונה שהגעתי להפגנה של כביסה שחורה, בחורה קווירית אמרה לי בהתרסה שהמחשוף שלי מטריד אותה. זה היה אמור להצחיק אותי, אבל גרם לי לרצות לחזור אל הבית הימני שממנו נמלטתי, אז עשיתי את עצמי כאילו לא קלטתי שהבדיחה על חשבוני. שלוש פעמים סומנתי כטרנספובית בגלל שהתלוננתי על הטרדות מיניות או תמכתי בחברות מתלוננות, ופעם אחת כי התנסחתי בלשון מעורבת בפוסט. פעם אחרת, כשהתפרסם פרק שכתבתי על זהויות מגדר ששיבץ ציטוטים של קוויריות מהקהילה, וללא ידיעתי חלק מראיון עם טרנסית הושמט בעריכה, מישהי איימה "לשנות לי את הצורה עם אַלָּה". זה גרם לי לעזוב את הקבוצה הטרנסית שבה הייתי פעילה, אבל לרגע לא עלה בדעתי להוציא את זה החוצה, כי היה לי ברור שבידיים הלא נכונות זה ישמש כתירוץ לטרנספוביה. זכרתי מה הרגשתי כשהשתתפתי בפאנל על מזרחיוּת ולהט"ב, ואמא מזרחית שהגיעה לארוע שאלה שאלת תם, ומשכשלה בלשונה זכתה לקריאות בוז מהקהל. כמי שיכולה רק לחלום שאמא שלה תבוא לשאול שאלות כדי להבין אותה יותר טוב, נשאר לי רק לדמיין מה הייתי עושה אילו היא היתה מגיעה ומנסה, רק כדי להיות מושפלת (בפעם המי-יודע-כמה) על שליטה לקויה בשפה.

הפעם האחרונה שבה עברתי שיימינג בקהילה היתה לפני קצת יותר משנה (ואולי הוא נמשך גם עכשיו). במסגרת זו, תיאורים גרפיים של הזוגיות, הבית והגוף שלי הוצגו תלושים לכל המעוניינים וללא כל יכולת שלי להגיב בשם הטענה האלמותית – שאני "פוגענית". הדבר העיקרי בגינו בוישתי, ואף שימש להצגתי באור מפלצתי, הוא האוֹסִידִי – מנגנון הגנה פרה-סימבולי שהפך לבעיה תפקודית בתוך דינאמיקה בעייתית ולמול טראומה שאינה שלי. בסיפורים שמועברים מפֶּה לפֶה ואני מוּשָׂאם, אני זוכה לצפות בגרסת דיסני של חיי, במסגרתה הסבל שלי לא מאויר כי אני ה"רעה". וגם אם היום אנשים יודעים מי אני ופחות ממהרים להאמין, מי שמכירות אותי פחות מתרחקות, וגם אני מוצאת את עצמי נמנעת ממקומות שבעבר היו לי איים בודדים של בטחון.

כמו כל אשה טובה, אני מגיבה לביוש כהלכה. אני מכה על חטא, מרגישה אשמה ומצניעה את הגרסה שלי למה שקרה. האין הדרך היחידה להתגונן מפני שיימינג בקהילה, כמו זה שאקסים עושים אחרי פרידה, היא לבייש חזרה – לחשוף כנגדם כל פגיעה שנעשתה לי על ידם? ואם לא אצא למסע הכפשה, האין זו הודאה באשמה?

זה מוזר, לרגעים אני נזכרת איך זה היה בשבילי להיות באותו קשר שהאמנתי שנים שרציתי בכל מאודי כי אהבתי את מי שהיה שם לצידי יותר משאהבתי את עצמי. כשאני מנסה להיזכר מה היה, הדבר הכי נורא הוא הכי קטן: אנחנו חוזרים הביתה, מתקרבים לבנין שהחזיק אותנו במאמץ, והגוף מסתבך בכל צעד והתודעה מצטמצמת ומתקהה. כמעט חשבתי שזה לא חייב להיות ככה, אבל לא ידעתי אפילו לדמיין איך לפרק את החומה ומה קיים מאחוריה.

כמו כל מי שנחלצה מבית קשה, גם אני עוד לומדת איך להיות אחרת. זה תהליך לא-לינארי שאין לו סוף ולפעמים יש בו רגרסיות. אני יודעת שמי שהיה איתי יחתום שמעולם לא היו לי כוונות זדון, ושהבעיה המרכזית שלי היא לראות שאף שאני רוצה מאד, אני לא תמיד מצליחה לעשות טוב. זאת הבנה מערערת שגורמת לי לא רק להתחבט אם להיכנס לעוד קשר מחייב, אלא גם להתבגר. להבין שכשאני לא מסוגלת לתקן את מה שלא עובד (בתוכי ולמולי) אני חייבת ללכת.

**

אני לא בטוחה שהרבה אנשים זוכרים היום ששיימינג הוא קודם כל כלי האדון. לא מדובר בטקטיקה שהומצאה במסגרת הפמיניזם או מאבקים ברשת, אלא באמצעי אכיפה של הסדר. שיימינג זו דרך להשפיל את מי שלא עומדים בסטנדרטים המקובלים כדי להבהיר מה המחיר שמשלמים חריגים. הצורה הכי מוכרת היא של בִּיוּשׁ גוף (body shaming) – ביזוי של כל מי שלא עונה על הנורמה הראויה בין אם בגודל, במגדר או בצבע. שיימינג הוא בראש ובראשונה קריאה לסדר של כל מי שסטה מדרך הישר, הוא הכוח המניע את כל מי שצעק: קוקסינל, פרחה, ערס, נהגת משאית ואוכל-בתחת.

במשמעותו המתמרדת ביוש משמש תחילה לשמירה על זכותה של אשה על גופה: המושג סְלָאט-שיימינג (slut shaming) נוצר על ידי פמיניסטיות שנאבקות לחופש מיני של נשים בבית וברחובות ונגד ביוש של נשים מיניות. יתכן שהמושג הזה הוא תולדה מתנגדת של הביטוי walk of shame. הוא חושף כי רק חלקנו אמורות להתבייש כשאנחנו חוזרות הביתה אחרי סקס. כי רק עבור חלק סקס הוא עניין מביֵּיש.

בואו נהיה כנים: כשאנחנו יוזמים שיימינג פנים-קהילתי, מה אנחנו מנסים להשיג? הייתכן שאנחנו מביישים מאחורי הקלעים כי אנחנו למעשה מבקשים להחרים אחרים מבלי להודות בכך כדי לא להפוך בעצמנו למבויישים?

שיימינג עומד גם בבסיס פעולתה של התנועה המהפכנית Me too הנאבקת באלימות מינית באמצעות  פרסום שמות של עברייני מין ועידוד נשים לחשוף פגיעות שנאלצו להדחיק. אך האמנם החזון הוגשם ואנחנו חיות בתקופה שבה "הבושה עוברת צד"? כשהתחלתי את דרכי כפמיניסטית, גם אני מיהרתי לכנות כל עבריין מין "אנס" בשם הפוליטיקה של הזעם. מהר מדי הבנתי שגם אם אני מאמינה שחשיפת השיטה הכרחית כדי לשנותה, ללא ריבוד השפה ניסיונן של נשים נמחק, וכוחנו לעמוד על חומרת הפגיעה נפגם.

שיימינג הוא כלי יעיל לא רק בתיוג מטרידנים ואנסים, אלא במאבק רחב של מיעוטים נגד גופים דכאניים, כמו בפרסום שמות מוסדות שסייעו בחטיפת ילדים, שמות ארגונים שתומכים בטיפולי המרה של קווירים או מקומות שמסרבים להעסיק טרנסיות וטרנסים.

כביסה שחורה במצעד הגאווה 2001. למצולמים אין כל קשר למסה. צילום: באדיבות כביסה שחורה

בדרך כלל, הדיון בבעייתיות של שיימינג כצורת מרי מוגבל לתיאורה כפעולה חד-צדדית, שאינה כוללת את עמדת המבויישים. טיעון זה אינו עומד על כך ששיימינג הוא צורת התנגדות של קבוצות מוחלשות לכוח שמופעל עליהן באמצעות היררכיות חברתיות. במילים אחרות, מדובר בניכוס של כלי האדון לפירוק ביתו. פעולה של חלשות וחלשים נגד חזקים. אך מה קורה כאשר יחסי הכוח יותר סבוכים או כאשר השיימינג מופנה נגד מוחלשות ומוחלשים? בשיימינג ממשטר קוראים לכל מי ש"טועֶה" קוקסינל בידיעה שהרוב יצטרף. בשימיינג מחאתי, חושפים בחרדה עברייני מין מאומתים ומחכים לבֶּקלֶשׁ התקשורתי. אך מה קורה בשיימינג קהילתי, כאשר דברים שמישהו אומר על מישהי הופכים בשם הזעם הקווירי מרכילות ל"אקט פוליטי"?

בהקשר זה, ניתן לטעון שאָאוּטִינְג (Outing), הוצאה כפויה של מישהו מהארון, היא ביטוי של שיימינג המופנה כנגד הצד המוחלש, כאשר בשם המאבק בהומופוביה, הנסמכת בחלקה על ההנחה שכולנו מקשה-סטרייטית-אחת-לכידה, פרטיותם של קוויריים נפלשת ושמם מופקע. במקרה הזה, פעולת הביוש כפולה – היא כוללת הן את הבושה הנלווית לתיוג כלהט"ב בחברה, והן את הבושה המוצמדת לתיוג כ"אָרוֹנִיסְט" בקהילה. ומה לגבי קווירים עניים וקוויריות מזרחיות? האמנם על כולנו מוטלת אותה "חובה" לצאת מהארון?

בראשית הביוש היתה האמירה "הדרך הכי טובה להרוס אשה זה לקרוא לה שרמוטה". טקטיקה זו, שעודנה תקפה, פנים רבות לה גם בשולי החברה, ובהשראתה ניתן לומר שהדרך הכי טובה לנשל מזרחית או ערביה מכוחה זה לקרוא לה אלימה, ושהדרך הכי טובה להפיל פמיניסטית או קווירית זה להגיד שהיא פוגענית. גם אם להיות אקטיביסטית או להשתייך לקבוצה שולית לא סותר התנהגות בעייתית, עולה השאלה: האם כשמיעוטים מביישים מיעוטים הם לא בהכרח משתתפים באותם מנגנונים שנועדו להוכיח שלהיות חריגים זה מעיקרו עניין משפיל?

***

אין הרבה ימים שאני לא מודה לאלוהים שעשני קווירית. אבל היום הזה הוא יום כזה. אני לאה משחיקת השיח, השפה והלב. אני עייפה מכך שכל מערכת יחסים שנגמרת רע היא "מתעללת" וכל אקסית שפגעה "מטורפת". אחד החסרונות הקשים של החיים הקוויריים, בפרט המקומיים, הוא העובדה שכולנו לכודים באותה ביצה טובענית, מובטחים להיתקל באקסיות ובאקסים לעולמי עולמים, לעיתים ברגעים הכי פגיעים. במקום לחשוב על מנגנונים מרווחים או מפייסים כולנו עדיין נהנים לבחור צדדים בצורה שלא היתה מביישת אף קליקת בית-ספר יסודי. כמי שחוותה אלימות פיזית ומינית מילדות, הזילות של הקטגוריות גורמת לי לא לביוש אלא ליאוש. היא גורמת לי לראות ב"קהילה" אוסף רנדומלי של אנשים שמרוכזים סביב "תרבות בילוי". שמונָעים מרכילות ולא מסולידריות. זה אפילו לא אמיץ כמו שיימינג כי זה נעשה בעיקר מאחורי גבים (לא הכי זקופים) של מי שלא יודעים שהם נשפטים ומבוזים. זה גורם למי שגם ככה בילו חלק נכבד מחייהן בבושה להתרחק מהמרחב היחיד שאמור היה לכבד אותם. כמה פוליטית טקטיקת מחאה שענינה לבייש את מי שמתבייש ממילא? כמה מוסרי זה לסכן את שמן ופרנסתן של מי שממוקמות בשולי החברה ולא ימהרו לאיים בתביעה גם כשהן תחת מתקפה? וכשמגיעה לפִתחנו שמועה, מי מאיתנו משתהה לפני שהיא מעבירה אותה הלאה? מי עוצרת לשאול את עצמה איך היא היתה מרגישה אילו הדברים הכי שבירים בחייה היו מועברים מיד ליד, וכלאחר יד הופכים אותה לאובייקט בסיפור של עצמה?

לעיתים קרובות השיימינג הקהילתי אף עושה רִיסְטָרְט למוסר הקווירי, כך שקשרים קוויריים חוזרים להימדד בכלים נורמטיביים: קשר בין-דורי הופך פדופילי, קשר בידיאסאמי הופך אלים, והמעמד, הלאום או המוצא של מי שכרגע מוכרז כ"פוגע/ת" נשמט. הקהילה הופכת באחת למבנה מקובע, ללא קשר לנזילות או לתנועה של הקוויריות עצמה – בדרך זו, אם בחברה הטרונורמטיבית מי שגודלו כנשים יזוהו כפריבילגיות ביחס לְא-בינאריים, בוצ'ים וטרנסים, בשעת ביוש היררכיה זו תשועתק לקהילה אגבית, אף שנשיות ממוקמת בתחתית הסולם הקווירי.

שיימינג במקורו נועד לבייש פוגעים פיזיים ומיניים. גם אם אין לזלזל בחומרתה של פגיעה נפשית, האם לקהילה יש את הכלים להבדיל בין פגיעות המאפיינות את מרבית הקשרים, לבין פגיעות שדורשות התערבות חיצונית? וגם אם נצליח לזהות דינאמיקה לא-בריאה, האמנם נדע לומר מבחוץ מי הצד הפוגע ומי הצד הנפגע? האמנם יש צד שהוא רק פוגע וצד שהוא רק נפגע? למי אכפת אם הפגיעה נעשתה בשוגג או בכוונה? ובאיזו מידה שיימינג בקהילה אינו אלא סגירת חשבונות עם מי שבאה לנו רע או תחרות פופולריות שהוכרעה, התובעת תמיכה עיוורת מהחברים של כל צד? ואם אכן כולנו חוטאות בלשון הרע ובהוצאת דיבה, האם לא הגיע הזמן לשאול – מה הבושה מַאֲלִימָה?

שיימינג קהילתי עלול להכשיר את הדבר שממנו הוא בא להזהיר – להצדיק התנהגות פוגענית (כמו פגיעה בשם) בחסות טענה על התנהגות פוגענית (כמו פגיעה בקשר). לא רק שבגרסתו הנוכחית הוא אינו מקדם תיקון או שינוי, אלא שהוא עלול לאפשר לְפוגעים לרכוב על גל הביוש (כך, למשל, אקס/ית שתמכו בי בעת שבוישתי, בסמוך לפרידה השתמשו בשיימינג כדי לרמוז שלא משנה מה אגיד ממילא לא יאמינו לי). בואו נהיה כנים: כשאנחנו יוזמים שיימינג פנים-קהילתי, מה אנחנו מנסים להשיג? הייתכן שאנחנו מביישים מאחורי הקלעים כי אנחנו למעשה מבקשים להחרים אחרים מבלי להודות בכך כדי לא להפוך בעצמנו למבויישים?

לרובנו קשה להודות שייתכן שאיישנו מתישהו בחיים עמדה דומה לזו שכעת מזוהה כ"פוגענית", שלפעמים אנחנו לא מודים שאנחנו טועים כי אנחנו מפחדים מהמחירים, שאנחנו מוּנעים מאינטרסים אישיים כשאנחנו בוחרים למי ולְמָה להאמין, ושהתגובה שלנו לסיפורים עלולה להיות השלכתית ואפילו פוסט-טראומטית. רגע לפני שאנחנו מעמידים אנשים מול קו האש וגוזרים עליהם להתבייש, כדאי שנזכר אם אנחנו מאמינות במבנה המונוליטי שנקרא "האמת".

שיימינג בקהילה צריך להיות מוצא סופי נגד מי שנתפסים סדרתית כפוגעים אלימים, אך מכחישים פוטנציאל פוגעני ומסרבים להשתתף בתהליכים מגשרים ומתקנים. גם אז, עלינו להניח שההיררכיות החברתיות לא בהכרח תקפות בזירות הקוויריות – כך שמי שמאיישות בחברה עמדות מוחלשות, עשויות לאייש בקהילה עמדות כוח. בהקשר זה, הגיע הזמן שנכיר בכך שכולנו יודעים על פוגעים שיטתיים שלעולם לא יבויישו ברבים כי הם מאיישים את העמדה הנכונה  פוליטית, מגדרית ומינית. עד כמה זה שונה מהאופן שבו נשים וגברים, קווירים וסטרייטים, מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים נשפטים תמיד למול מדדים שונים ומוטים?

פוסט עונת הגאווה, אני מזמינה את הקהילה לחשוב על ביוש ובושה. על האנשים המוקצים יום-יום מתוכה, לכאורה בשם הקוויריות עצמה. לפעמים אנחנו מדירים את מי שהכי זקוקות לקהילה אך נעדרות את הפרפורמנס של "הקווירית הטובה". תקינות פוליטית עשויה להסוות אג'נדה גזענית, מיזוגינית וטרנספובית, ודוקא לאנשים פוליטיים קשה להפנים שכולנו מתחילים מנקודת מוצא דכאנית, כשלמעשה, זה א-פוליטי להאמין שאפשר לא לפגוע או לא להכאיב, הן במפגשים מזדמנים ובטח בקשרים אינטימיים. כאקטיביסטית, גם לי מוזר לפעמים להכיר בכך שהסבל הכי קשה שעברתי בחיים הגיע מהקבוצות שהכי יקרות לי – מנשים, ובראשן אמא שלי, מהמשפחה המזרחית, שלא קיבלה אותי, ומהקהילה הקווירית, שעם השנים הפכה עבורי לסוג של תודעה טורדנית.

הסיפורים שלנו לרוב נכתבים עלינו בלעדינו. נוטלים מאיתנו את הכוח להגדיר מי אנחנו ומה קרה לנו. כמי שחיה בקהילה הזאת כמעט שני עשורים אין לי אלא להבין שגם אני "מככבת" בכמה סיפורים, חלקם לא-נעימים. היה נחמד אילו אלו היו מסופרים ומהודהדים מאותה עמדה ביקורתית שאנחנו מתיימרים לאייש תמיד – זו שמניחה שכל סיפור אפשר לספר בכמה דרכים. לרובנו קשה להודות שיתכן שאיישנו מתישהו בחיים עמדה דומה לזו שכעת מזוהה כ"פוגענית", שלפעמים אנחנו לא מודים שאנחנו טועים כי אנחנו מפחדים מהמחירים, שאנחנו מונָעים מאינטרסים אישיים כשאנחנו בוחרים למי ולְמָה להאמין, ושהתגובה שלנו לסיפורים עלולה להיות השלכתית ואפילו פוסט-טראומטית. רגע לפני שאנחנו מעמידים אנשים מול קו האש וגוזרים עליהם להתבייש, כדאי שנזכר אם אנחנו מאמינות במבנה המונוליטי שנקרא "האמת".

הודות לחיים בעת מגפה, חלק מהגיהנום פוסט-פרידה שהייתי אמורה לחוות נמנע. אבל דוקא משום שעבר זמן והפצע כאילו-נסגר, אני מבינה שמערכת היחסים הלא-בריאה שאני מנהלת כרגע היא עם הקהילה. אני יודעת שלכתוב את זה זה להכניס ראש בריא למיטה חולה, אבל טרם התפקחתי מההבטחה של קהילה. אני רוצה להאמין שקהילה לא חייבת להיות אתר מנוכר בו כולנו מצניעות התקפי חרדה, אלא מרחב של גדילה ותמיכה, בו בטוח לבטא חולשה ללא סכנת הכפשה. מרחב בו מי שקוטלגו כ"חולות" לא ימהרו לתייג אחרות, שמי שנרדפו מראשית חייהן לא יסכימו להיות בּוּלִיז בסיפור של מישהו אחר.

אף על פי שאני דתלשית, טקסט זה לא נכתב לכבוד החגים, ואני מאמינה שהביטוי "סליחה אם פגעתי" הוא אמין כמו לכפר על רצח ביום הכיפורים. אני כותבת כדי לגלות: כמה אתיוֹת אנחנו כשאנחנו או מביישות או מתביישות? האם פירוק הדיכוטומיה המדומה בין החזיתות יוכל להזכיר לנו שכולנו בהכרח מאיישות את שתי העמדות? קהילה שקיבלה את שמה מקללה, יודעת על בשרה את נזקי ההשמצה. איזו קהילה תיעשה אפשרית אם נוכל לטעות, ללמוד, להשתנות ולהישאר שייכות? האפשרות היחידה שאני רואה כרגע היא לשים את עצמי על הכוונת, ולקוות שזה יעודד אחרות לא לפחד – לבקש ולתת – הכרה על פגיעות שלהן. אני מזמינה את כל מי שאי פעם פגעתי בו/בה לפנות אלי. אני מבטיחה להשהות מגננות ולהקשיב. לנסות להבין. לא להשחיז מילים. לא להתענג על היכולת להיות צודקת. לנסות לתקן את מה שכואב. לפתוח את הלב. אבל בשביל שכל זה יקרה עלינו להפסיק לבייש ולהתחיל לדבר.

ומכיוון שמאחורי כל אשה שטרם התייאשה, עומדות נשים שנותנות לה השראה, זה המקום להגיד תודה לחברות שליוו אותי – בחרדה, במחשבה ובכתיבה – על האחיוּת, הנמענוּת והמבט. לא בטוחה אם הפרק הזה בחיי היה נכתב או יוצא לעולם לולא הייתן מתעקשות עליי.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.