תקציב החינוך: המדינה הרימה ידיים?

מה עומד מאחורי צמד המילים הנוצצות "גמישות ניהולית" בפרק החינוך בחוק ההסדרים? לכאורה, עידן חדש של יצירתיות, חדשנות וגיוון פדגוגי. בפועל, משהו הדומה לבריחה מאחריות
שלמה סבירסקי

סוציולוג, פעיל חברתי וסופר ישראלי והמנהל האקדמי של מרכז אדוה וממייסדיו.

למקרא פרק החינוך בהצעת חוק ההסדרים על גרסותיה השונות, הרושם המתקבל הוא שהמדינה מרימה ידיים: היא אינו יודעת כיצד להתמודד עם ההתפוררות של מערכת החינוך לעשרות אם לא מאות "ספקים" שונים, עם הפיצול המתמשך למסלולים שונים, עם הקושי להנהיג תכנית לימודים ממלכתית פחות או יותר אוניברסלית, ובמיוחד עם פערי ההישגים שדומה כי הם רק מתרחבים. את התשובה היא מחפשת עכשיו לא ברעיונות פדגוגיים כאלה או אחרים אלא ב"גמישות ניהולית", המעניקה למנהלי בתי הספר, לרשויות המקומיות ולבעלויות החינוך (אורט, עמל וכד') מידה של אוטונומיה בניהול תקציב בית הספר, בארגון הלימודים ובהתאמתם לצרכי התלמידים.

לכאורה, עידן חדש של יצירתיות, חדשנות וגיוון פדגוגי. בפועל, משהו הדומה לבריחה מאחריות.

נפתח בעניין של מינוח: חוק ההסדרים מציג את התכנית ככזאת ה"מקדמת את כל תלמידיה באופן מותאם לצרכיהם" (דגש שלי). מינוח מוזר. מהם "הצרכים" הללו? האם משרדי החינוך והאוצר יודעים משהו שאינו ידוע לציבור בדבר שוני בצרכים בין תלמידות ותלמידים? האם משרד החינוך יודע לבנות תכנית לימודים נבדלת לבעלי צרכים שונים (מעבר לקבוצה המוגדרת כ"בעלת צרכים מיוחדים")? וכיצד יכולים בתי ספר, מנהלות ומורות להיענות לכל מגוון הצרכים הללו?

ואולי יש פה בסך הכל ניסיון לחמוק מן המונח הבעייתי הרבה יותר, שהיה מטרה  לביקורות חריפות ובצדק: "יכולותיהם". מושג המעלה זכרונות לא נעימים של "קבוצות איכות", הקבצות, הסללה וכיו"ב.

ועתה ל"גמישות הניהולית". למען האמת, בתי ספר רבים מגלים כבר מזה שנים רבות "גמישות ניהולית". זה נכון בעיקר בשכונות המבוססות, שם עומדות לרשות בתי הספר אפשרויות רבות בתחום כוח ההוראה, תוכנות לימודיות, פעילויות העשרה וכיו"ב. ביישובים ובשכונות שבקצה השני של הסולם, המרווח המאפשר "גמישות ניהולית" מצומצם הרבה יותר.

זה בא לידי ביטוי במרכיב הראשון של "הגמישות הניהולית": תקציב בית הספר. עבור רוב המעסיקים במשק, שכר העובדות והעובדים הוא המרכיב הניהולי העיקרי. במערכת החינוך זה שונה, משום ששכר המורות והמורים נקבע – ישירות או בעקיפין – לא על ידי מנהלות בתי הספר אלא על ידי משרד החינוך (ויותר נכון, האוצר) בתיאום עם הסתדרות המורות והמורים בבתי הספר היסודיים ועם ארגון המורות  והמורים התיכוניים. "למען הסר ספק", ממשיך משרד האוצר, "אין באמור בהחלטה זו כדי לשנות מהוראות ההסכמים הקיבוציים במערכת החינוך".

תקציב השכר הוא התקציב הגדול. הוא התקציב החשוב. הוא התקציב המאפשר למנהלות בתי ספר לשלוט באיכות ההוראה. הוא המאפשר למנהלות לקלוט מורות בעלות הישגים מוכרים.

אלא ש"הגמישות הניהולית" לא מתייחסת לתקציב השכר. היא מתייחסת לתקציב הקטן – התקציב התפעולי שבית הספר מקבל מן הרשות המקומית (למשל, שמירה) או מתרומות או מתשלומי הורים. ביישובים מבוססים, התקציב הקטן הוא גדול דיו כדי לאפשר לא רק פעילויות העשרה אלא גם תוספות שכר למורות. ביישובים פחות מבוססים, האפשרויות העומדות לרשות המנהלת מצומצמות הרבה יותר. "הגמישות הניהולית" של חוק ההסדרים אינה נותנת להם מענה.

מתן תקציב השכר בידי המנהלות פירושו בפועל הפרטה של המערכת, והבטחות השווא לגבי "גמישות ניהולית" שתצעיד את המערכת קדימה רק יסתיימו במפח נפש

למען הסר ספק: אינני תומך במתן תקציב השכר בידי המנהלות. כי פירוש הדבר הפרטה של המערכת. בו בזמן אינני יכול לקבל בשלוות נפש הבטחות שווא בדבר "גמישות ניהולית" שתצעיד את המערכת קדימה. כי היא לא תעשה את זה. "גמישות ניהולית" תייצר אשלייה ניהולית ותסתיים במפח נפש.

אז מה כן יכול לעבוד? אולי המרכיב השני של "הגמישות הניהולית", זה המעניק למנהלות אפשרות לארגן את הלימודים וסמכות לבצע התאמות בתכנית הלימודים, כל זאת בהתאם ל"חזון החינוכי העירוני הייחודי לכל רשות ובעלות"? נשמע טוב, דמוקרטי, דלת פתוחה לרעיונות חדשים, כלים לקידום ראוי של כלל התלמידות והתלמידים. האמנם? כנראה שלא, שכן אם נזיז מעט את וילון המלים היפות נמצא עדיין מאחוריו את אותו משרד חינוך ריכוזי, המחזיק בחוטים של כל הבובות ובוחן את כל התלמידות והתלמידים על פי קריטריונים אחידים. הכיצד? הנה: "משרד החינוך, בהתאם להחלטת שרת החינוך, יקבע מדדים להשגת היעדים הנדרשים על ידו, בתיאום עם הרשות הארצית למדידה והערכה."

המשמעות המעשית היא זאת: מנהלות בתי הספר ייהנו מ"גמישות ניהולית" ויוכלו לארגן את הלימודים כרצונן ולבצע התאמות בתכנית הלימודים כאוות נפשן כל עוד… יעמדו בקריטריונים של "מדידה "סדירה, אובייקטיבית ואחידה" של ראמ"ה – הרשות הארצית למדידה ולהערכה. ואם כך, אפשר כבר עתה לחסוך את כל ההוצאות. כל מי שמתמצא בנושא יודע למנות את בתי הספר ההישגיים ואת אלה שלא.

חוק ההסדרים אינו מציע כל שינוי במצב הקיים. הוא פשוט מגולל את האחריות למצב הקיים מן המדינה אל ראשי הרשויות המקומיות ואל מנהלות בתי הספר.

למאמרים נוספים בפרויקט "התקציב על שולחן הניתוחים"

מורה ותלמידים בתל אביב, 1953. צילום: טדי בראונר, לע"מ

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. כברי

    חבל שרק נגעת ברפרוף בנושא הכאוב של תשלומי ההורים… הפרה החולבת שמאפשרת את הפרטת החינוך ("אגרת חינוך", כפי שהם נקראים רשמית בחלק מבתי הספר, על מנת לשוות להם מעמד של תשלומי חובה, בשעה שבפועל הם עדיין וולונטריים).

  2. זאב

    לגבי מענה המותאם לצרכי התלמיד – אני חושב שוודאי שקיימים פערים בצרכים בין תלמידים ממקומות שונים. הצרכים של תלמיד בחדרה לא דומים לצרכים של תלמיד בעוטף עזה. הצרכים של תלמיד ברעננה לא דומים לצרכים של תלמיד ביפו. תלמידים שונים דורשים מענה שונה, לא כולם דומים זה לזה. העניין הוא שמשרד החינוך, בהיותו ריכוזי, לא מצליח לתת מענה המתאים לכולם. משרד החינוך מעניק פתרון אחיד – והפתרון הזה לא תמיד טוב לכולם. ולכן המנהלות, המורות ואנשי השטח – הם יידעו לתת מענה שמתאים לתלמידים שלהם. ולכן טוב שחלק מההחלטות יתקבלו בדרג בתי הספר ולא בדרג השלטון המרכזי.
    לגבי הגמישות בתקציב – בעיניי הדברים שכתבת רק מוכיחים מדוע הגמישות בתקציב כה נחוצה, בפרט בבתי הספר ממקומות לא מבוססים. כיום, לבתי ספר ברשויות מבוססות יש יכולת גמישות כלשהי עם תקציבים (המגיעים שלא ממשרד החינוך), בעוד לבתי ספר ברשויות לא מבוססות – המתבססים רק על כספי משרד החינוך – אין גמישות כלל. דווקא הם יוכלו להנות מההטבות הגלומות בגמישות תקציבית זו. יש גם לזכור שבנוסח ההצעה מצוין מפורשות עניין הדיפרנציאליות בתקציב בין בתי ספר ממדדים סוציואקונומיים שונים, ויש לקוות ולפעול שהדיפרנציאליות תהיה משמעותית.
    ולגבי המדידה – לדעתי חשוב שהמשרד יסמן גבולות גזרה ויעדים משותפים למערכת, שכל בוגר מערכת החינוך צריך לעמוד בהם. למורות יהיה המון מרחב פעולה ותמרון, אך כן חשוב שכל בוגר מערכת החינוך יקבל ידע וכלים שונים, ההכרחיים להיותו אזרח. כדאי לדעתי לגוון את דרכי המדידה והערכה, אך בסופו של דבר המשרד צריך לבחון ולוודא שבתי הספר אכן עומדים בקריטריונים אחידים שנקבעו (ורצוי שיהיו מינימליים, אך הכרחי שיהיו כאלו).

  3. עירית שפר

    מתן יותר אוטונומיה עבור ראשויות מקומיות ויותר אוטונומיה עבור מנהלי בתיה״ס יכול להביא לשינוי מרענן. יש כאלו שהם כבר פורצי דרך בתחום החינוך. זה יתאפש כאשר הדבר יהה תחום בחקיקה מסודרת, המתייחסת לערכים חברתיים כגון שיוויון הזדמנויות ועוד
    המצב כרגע הוא שהשינויים מגיעים מהעם.. מכל אחד. ישועה גדולה או הארה לא מגיעות וגם לא יגיעו בשלב זה ממוקדי הכוח, נניח משרד החינוך.
    תתאפשר יותר גמישות ואוטונומיה למנהלי בתי הספר – תחת ביקורת ועמידה ביעדים והתפתחות.
    מוסד קטן, יותר גמיש ודינאמי והתחדשות והתאמות יותר יאפיינו אותו- כל עוד יש פיקוח מוסדר ומסגרת-על פחות ריכוזית (להלן משרד החינוך וההתנהלות המיושנת, הכבדה, התבניתית)
    לעניין תנאי-השכר – קשור קשר הדוק עם דור המורים הבא שכבר נוכח, החלוץ, האמיץ, המאמין והאוהב ולכן ראוי להתייחס אליו ברצינות הראויה מתוך תפיסת עולם חינוכית ערכית וחזון שצופה ומתכנן קדימה.
    וגם – תנו לילדים לבחור.
    שיהיה מגוון של אפשרויות בבתיהס, לטווח רחב של יכולות, כגון: ריקוד, נגינה, פיזיקה, אסטרונומיה, מחקר, פארמקלצ׳ר, הנדסה, ניגור ומיחדוש, ספורט, ניהול ויחסי אנוש, מחשבים … וכל ילד יבחר מה שמעניין אותו.
    נניח כרגע שמקצועות ליבה כפי שהם יתקיימו בכיתת האם (הם עדיין בגדר פרה קדושה ותיקרת זכוכית).
    הרי ברגע שאנו שולחים ילדים לבהס אנו שוללים להם זכות יסוד של חופש הבחירה. לתת להם לבחור⭐️שירצו ושיחכו ללכת לבית הספר.
    כל זה יאפשר לכל ילד להכיר בערכו ולהתפתח בתחומי העניין והיכולת שלו, למידה לעצמאות ויעדים פנימיים להבדיל מ חיצוניים, מוכתבים ומוכפפים.
    המשמעות של זה בעיני היא באמת היעדר רלוונטיות של רא״מה וסיום שיטת המדידות הידועה.
    ועוד בחירה דרמאטית שאמורה בעיני לעבור לידי הילדים/ הורים: באיזה בית ספר ללמוד. כך הילדים יצביעו ברגליים והם יהיו הקליינטים של בתי הספר שיצטרכו מצידם להיתאמץ מאוד מאוד ואכן לראות כל ילד לגופו ולצרכיו, ולא רק בהצהרות.