תקציב החינוך: המדינה הרימה ידיים?

מה עומד מאחורי צמד המילים הנוצצות "גמישות ניהולית" בפרק החינוך בחוק ההסדרים? לכאורה, עידן חדש של יצירתיות, חדשנות וגיוון פדגוגי. בפועל, משהו הדומה לבריחה מאחריות
שלמה סבירסקי

סוציולוג, פעיל חברתי וסופר ישראלי והמנהל האקדמי של מרכז אדוה וממייסדיו.

למקרא פרק החינוך בהצעת חוק ההסדרים על גרסותיה השונות, הרושם המתקבל הוא שהמדינה מרימה ידיים: היא אינו יודעת כיצד להתמודד עם ההתפוררות של מערכת החינוך לעשרות אם לא מאות "ספקים" שונים, עם הפיצול המתמשך למסלולים שונים, עם הקושי להנהיג תכנית לימודים ממלכתית פחות או יותר אוניברסלית, ובמיוחד עם פערי ההישגים שדומה כי הם רק מתרחבים. את התשובה היא מחפשת עכשיו לא ברעיונות פדגוגיים כאלה או אחרים אלא ב"גמישות ניהולית", המעניקה למנהלי בתי הספר, לרשויות המקומיות ולבעלויות החינוך (אורט, עמל וכד') מידה של אוטונומיה בניהול תקציב בית הספר, בארגון הלימודים ובהתאמתם לצרכי התלמידים.

לכאורה, עידן חדש של יצירתיות, חדשנות וגיוון פדגוגי. בפועל, משהו הדומה לבריחה מאחריות.

נפתח בעניין של מינוח: חוק ההסדרים מציג את התכנית ככזאת ה"מקדמת את כל תלמידיה באופן מותאם לצרכיהם" (דגש שלי). מינוח מוזר. מהם "הצרכים" הללו? האם משרדי החינוך והאוצר יודעים משהו שאינו ידוע לציבור בדבר שוני בצרכים בין תלמידות ותלמידים? האם משרד החינוך יודע לבנות תכנית לימודים נבדלת לבעלי צרכים שונים (מעבר לקבוצה המוגדרת כ"בעלת צרכים מיוחדים")? וכיצד יכולים בתי ספר, מנהלות ומורות להיענות לכל מגוון הצרכים הללו?

ואולי יש פה בסך הכל ניסיון לחמוק מן המונח הבעייתי הרבה יותר, שהיה מטרה  לביקורות חריפות ובצדק: "יכולותיהם". מושג המעלה זכרונות לא נעימים של "קבוצות איכות", הקבצות, הסללה וכיו"ב.

ועתה ל"גמישות הניהולית". למען האמת, בתי ספר רבים מגלים כבר מזה שנים רבות "גמישות ניהולית". זה נכון בעיקר בשכונות המבוססות, שם עומדות לרשות בתי הספר אפשרויות רבות בתחום כוח ההוראה, תוכנות לימודיות, פעילויות העשרה וכיו"ב. ביישובים ובשכונות שבקצה השני של הסולם, המרווח המאפשר "גמישות ניהולית" מצומצם הרבה יותר.

זה בא לידי ביטוי במרכיב הראשון של "הגמישות הניהולית": תקציב בית הספר. עבור רוב המעסיקים במשק, שכר העובדות והעובדים הוא המרכיב הניהולי העיקרי. במערכת החינוך זה שונה, משום ששכר המורות והמורים נקבע – ישירות או בעקיפין – לא על ידי מנהלות בתי הספר אלא על ידי משרד החינוך (ויותר נכון, האוצר) בתיאום עם הסתדרות המורות והמורים בבתי הספר היסודיים ועם ארגון המורות  והמורים התיכוניים. "למען הסר ספק", ממשיך משרד האוצר, "אין באמור בהחלטה זו כדי לשנות מהוראות ההסכמים הקיבוציים במערכת החינוך".

תקציב השכר הוא התקציב הגדול. הוא התקציב החשוב. הוא התקציב המאפשר למנהלות בתי ספר לשלוט באיכות ההוראה. הוא המאפשר למנהלות לקלוט מורות בעלות הישגים מוכרים.

אלא ש"הגמישות הניהולית" לא מתייחסת לתקציב השכר. היא מתייחסת לתקציב הקטן – התקציב התפעולי שבית הספר מקבל מן הרשות המקומית (למשל, שמירה) או מתרומות או מתשלומי הורים. ביישובים מבוססים, התקציב הקטן הוא גדול דיו כדי לאפשר לא רק פעילויות העשרה אלא גם תוספות שכר למורות. ביישובים פחות מבוססים, האפשרויות העומדות לרשות המנהלת מצומצמות הרבה יותר. "הגמישות הניהולית" של חוק ההסדרים אינה נותנת להם מענה.

מתן תקציב השכר בידי המנהלות פירושו בפועל הפרטה של המערכת, והבטחות השווא לגבי "גמישות ניהולית" שתצעיד את המערכת קדימה רק יסתיימו במפח נפש

למען הסר ספק: אינני תומך במתן תקציב השכר בידי המנהלות. כי פירוש הדבר הפרטה של המערכת. בו בזמן אינני יכול לקבל בשלוות נפש הבטחות שווא בדבר "גמישות ניהולית" שתצעיד את המערכת קדימה. כי היא לא תעשה את זה. "גמישות ניהולית" תייצר אשלייה ניהולית ותסתיים במפח נפש.

אז מה כן יכול לעבוד? אולי המרכיב השני של "הגמישות הניהולית", זה המעניק למנהלות אפשרות לארגן את הלימודים וסמכות לבצע התאמות בתכנית הלימודים, כל זאת בהתאם ל"חזון החינוכי העירוני הייחודי לכל רשות ובעלות"? נשמע טוב, דמוקרטי, דלת פתוחה לרעיונות חדשים, כלים לקידום ראוי של כלל התלמידות והתלמידים. האמנם? כנראה שלא, שכן אם נזיז מעט את וילון המלים היפות נמצא עדיין מאחוריו את אותו משרד חינוך ריכוזי, המחזיק בחוטים של כל הבובות ובוחן את כל התלמידות והתלמידים על פי קריטריונים אחידים. הכיצד? הנה: "משרד החינוך, בהתאם להחלטת שרת החינוך, יקבע מדדים להשגת היעדים הנדרשים על ידו, בתיאום עם הרשות הארצית למדידה והערכה."

המשמעות המעשית היא זאת: מנהלות בתי הספר ייהנו מ"גמישות ניהולית" ויוכלו לארגן את הלימודים כרצונן ולבצע התאמות בתכנית הלימודים כאוות נפשן כל עוד… יעמדו בקריטריונים של "מדידה "סדירה, אובייקטיבית ואחידה" של ראמ"ה – הרשות הארצית למדידה ולהערכה. ואם כך, אפשר כבר עתה לחסוך את כל ההוצאות. כל מי שמתמצא בנושא יודע למנות את בתי הספר ההישגיים ואת אלה שלא.

חוק ההסדרים אינו מציע כל שינוי במצב הקיים. הוא פשוט מגולל את האחריות למצב הקיים מן המדינה אל ראשי הרשויות המקומיות ואל מנהלות בתי הספר.

מורה ותלמידים בתל אביב, 1953. צילום: טדי בראונר, לע"מ

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. כברי

    חבל שרק נגעת ברפרוף בנושא הכאוב של תשלומי ההורים… הפרה החולבת שמאפשרת את הפרטת החינוך ("אגרת חינוך", כפי שהם נקראים רשמית בחלק מבתי הספר, על מנת לשוות להם מעמד של תשלומי חובה, בשעה שבפועל הם עדיין וולונטריים).