הר מירון כמשל, הנגב כנמשל

דו"ח ועדת החקירה לאסון הר מירון עשוי להיות מדריך מרתק למציאות הישראלית. ייתכן שהדו"ח ילמד אותנו מהי אכיפה בררנית, ואיך החוק הוא רק לחלשים. יתכן שיחשוף, שיש קבוצות שעליהן נאכף החוק בהתמדה, בעקביות, לעיתים באכזריות. ויש אחרות שבהן אינו נוגע. מסקנת הביניים שלנו מדיוני הועדה: יש ויש. יש מי שהמלך חפץ ביקרו, ומוענק לו פטור. ויש מי שניצבים מול אכיפה נחרצת.

קבר הרשב"י הוא אתר דתי מהחשובים בארץ, ובמספר המבקרים מתחרה רק עם הכותל המערבי. בל"ג בעומר עולים לרגל 500,000 איש ואישה, זקן וטף. למרות חשיבותו הדתית, ההיסטורית והתיירותית, ולמרות הפומביות הרחבה של חזותו, ולמרות מעורבות הממשלה בניהולו, ועל אף דיווחים חוזרים על מצבו העגום, משך שנים ארוכות כוסה כולו בנייה בלתי חוקית קבועה וזמנית.

הרב רבינוביץ, רב הכותל וראש ועדת החמישה המפקחת על ענייני ההר, התבטא בעדותו בפני הועדה כך: "אני חשבתי שכל האזור כולו נראה כמו עולם שלישי. בקשנו לתכנן ולבנות הכל מחדש". רבינוביץ נשאל בנוגע להבדלים בין ניהול הכותל לבין אתר המירון, ובפרט באשר לסילוק רוכלים ה"פולשים" לשטח, והשיב בכנות: "הכותל מתנהל מסודר, בכותל לא הייתי מתמודד שנתיים כדי לסלק, באותו יום הייתי מפנה. פה אנשים התנחלו לאורך שנים, אף אחד לא התחשב בשום דבר". ומה מאפשר את ה"התנחלות" הפרועה הזאת? מה סוד כוחה? כבוד הרב לא מיהר לפרט. ואילו יו"ר ועד מושב מירון אמר לאחרונה בראיון עיתונאי: "ברור ש'למעלה' אין שליטה, אין שלטון, איש הישר בעיניו יעשה".

בדצמבר 2008 התפרסם דו"ח מבקר המדינה בעניין אתר הר מירון. המבקר קבע בבירור כי אין במקום שום פיקוח על בנייה בלתי חוקית. לדעת המבקר, המתחם מוזנח, ולא מתבצעות עבודות תחזוקה ופיתוח חיוניות שיבטיחו את שלום המבקרים. המבקר התריע בחדות לא אופיינית, שהמתחם אינו ערוך לקלוט מאות אלפי מבקרים. "יש צורך מידי בשינוי המצב הקיים, בהפסקת ההזנחה והפגיעה בקדושת המקום, במניעת הפגיעה במבנים ההיסטוריים ובהבטחת ביטחונם וחייהם של מאות אלפי המבקרים במקום".

המבקר מתאר תוהו ובוהו. במבנה קבר הרשב"י הותקנו תוספות בנייה גדולות "ללא תיאום עם גורם מוסמך כלשהו". לאתר הוצמדו משטחים וסככות ללא היתר, כביכול להבטחת שלום המבקרים. בשטח הוצבו מבנים יבילים רבים, שלא כחוק, לרבות בית כנסת. המבנים היו בחלקם דליקים, ולמרות זאת נצבו צמודים זה לזה, ופעלו ללא היתר כבאות. החיבורים למערכות המים והחשמל בוצעו באופן פירטי, ללא היתר, ללא תשלום וללא פיקוח.

במחלקת ההנדסה של המועצה האזורית מרום הגליל לא טרחו לפקח על ההתרחשות: לא נמצאו בה תיקים המתעדים את הבנייה הבלתי חוקית ואת הטיפול בה, ונטען שהתיק נעלם בעת מעבר למשרד חדש. למועצה לא היה כל מידע על מצב מבנה קבר הרשב"י ולא נבדקה עמידותו בעומסי המבקרים. המבקר מצא ש"המבנה נראה מוזנח, וגורמים שונים עושים בו כבתוך שלהם". אם לא די בכך, נערכו במקום חפירות בלי היתר רשות העתיקות, כמתחייב, אך איש לא נענש.

סכנת החיים באתר מודגשת בדו"ח: במתחם קיימות בעיות רבות בכל הנוגע לפתחי מילוט. אין גישה מספקת לכוחות ההצלה. במקרה אסון קיימת סכנה ממשית של חסימת צירי תנועה. לדעת גופי ההצלה האתר אינו מתאים להכיל את מאות אלפי המצטופפים בו בהילולה. אף שפורסם תריסר שנים קודם, דו"ח המבקר נקרא כמבוא מדויק לאסון המירון 2020. הילולה שהפכה לאסון ידוע היטב מראש, בו נהרגו 45 איש מחנק ומעיכה וכמאה וחמישים נפצעו – האסון האזרחי החמור בתולדות ישראל.

המבקר מדגיש, שהאתר הוא מרחב חף מחוק: במקום נערכו אירועים המוניים ללא היתר, כאלו המחייבים רישיון עסק. הוצבו בו דוכני רוכלות ותעשיית מזכרות שלא כחוק. נתקיימה בו אכילה ושתייה שאסורה במקום קדוש. נשחטו בהמות בהיעדר תנאי תברואה נאותים. נערכו בו מגביות והוצבו קופות תרומה אך איש לא פיקח עליהן. אם לא די בכך, איש לא פיקח על ארבעה ההקדשות המנהלים את ההר, כי נטען שכהקדשות דתיים הם אינם כפופים לרשם ההקדשות. כך נולדה סביב ההר מובלעת אקס-טריטוריאלית שמחוץ לגבול החוק.

הכתובת נמרחה על הקיר. המבקר מתאר לפרטי פרטים "כשל מערכתי", ומציין כי באתר "גורמים רבים המעורבים בניהולו… המחלוקות בין גורמים אלה נמשכות שנים ויוצרות מצב של שיתוק". הוא מצביע בזהירות על חלקם של ההקדשות – שניים אשכנזים ושניים חרדים- בוואקום הניהולי השורר באתר. ואולם, המבקר כמנהגו אינו מצביע על העיקר: על האחריות הפוליטית למחדלים ולשיתוק בטיפול בהם. כן, ברור: כל זה לא היה מתרחש בלי גב פוליטי שהתיר את ההפקרות, והניח לה להימשך עד ראשית השנה הנוכחית, כעולה מדו"ח הרשות לאכיפה במקרקעין.

ועכשיו לשאלת מפתח נוספת, שהוועדה עשויה לתת עליה מענה: היכן היו אוכפי החוק? האם פעלו כנדרש או שמא נאלמו לנוכח התשלובת הכוחנית של פוליטיקאים חרדים, הקדשות וחסידויות? איש מהיועצים המשפטיים אינו יכול לטעון שלא ידע: דו"ח המבקר הצביע על כל מחדל אפשרי לפני תריסר שנים. דו"ח נוסף פורסם ב-2011. הבנייה הבלתי חוקית והפרטיזנית נמשכה מאז באין מפריע. איפה הם היו? כיצד התמסדה עצימת העיניים? נזכור את דבריו הפסקניים של חבר ועדת החקירה, האלוף (מיל.) שלמה ינאי: "האסון קרה כי יותר מדי גופים לא התערבו".

ננקוב בשמות. איפה היה ד"ר אביחי מנדלבליט בשנות כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה? איפה היה היועץ המשפטי של רמ"י דאז, עו"ד יעקב קווינט, שהיום כמנהל רשות המקרקעין, עוסק רבות ובנחישות באכיפת חוקי התכנון והבנייה? רמ"י שולטת ברבות מהחלקות בהר. כיצד התמודד עם העבריינים בראש ההר? ואם לא פעל – מדוע?

ננקוב גם בשמו של ארז קמיניץ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ומי שעמד בראש ועדה שהמליצה המלצות דרקוניות, מרחיקות לכת להגברת האכיפה נגד ערבים. ועדת קמיניץ המליצה על שלילת סמכויות גורפת מהמועצות המקומיות כאשר אינן אוכפות את חוק התכנון והבנייה, והובילה להטלת קנסות מנהליים בסך עד 320 אלף ₪ על מי שבונה שלא כחוק. קמיניץ הוביל חקיקה בררנית עד כדי כך, שאיילת שקד הודתה שהופתעה לגלות שהיא חלה גם על יהודים. מה עשה בפרשת המירון? האם נתן יד לפשרות שהשאירו את ההר חף מאכיפת חוק, מנוהל בידי גורמים שחלקם אחראים ישירות למציאות העבריינית השוררת בו? האם היה שותף לסחבת אין קץ שמנעה פתרון? ואיפה היה עו"ד יהודה זמרת, היועץ המשפטי של משרד הפנים?

ייתכן שהוועדה תעצור בשי"ן גימ"ל. ייתכן שלא. אם תציג תמונה מלאה, ועדת נאור עשויה לחשוף, כיצד התאפשרה הוואקום הממשלי שאפשר למבנים בלתי חוקיים כה רבים להתקיים משך עשורים במתחם שמאות אלפי חוגגים נדחקים בו. אם תהיה נועזת באמת, היא עשויה לחשוף את הקשר הגורדי בין שרי ש"ס ושרים אחרים לבין החסידויות וההקדשות שפועלות בהר באין מפריע. היא עשויה לבחון, את מעשיהם ומחדליהם של שרי הדתות לדורותיהם יצחק כהן, יעקב מרגי, יצחק וקנין, יעקב אביטן וכמובן שר הפנים המתמשך אריה דרעי, כמו גם את תפקיד שותפיהם מיהדות התורה. נאור ושותפיה עשויים לכאורה להצביע גם על תפקידו של שר הדתות בנט בשימור הסטטוס-קוו בהר. אם תגלה אומץ, הוועדה תנקוב בשמות של פוליטיקאים שדרשו להוסיף כל העת הסעות למתפללים, אך לא דאגו לביטחונם.

ועדת נאור עשויה לגלות גם, אם רק תעז, איפה היו שומרי הסף בייעוץ המשפטי ובפרקליטות. ייתכן שתגלה, למשל, שהיו מוטרדים מביטחון המבקרים בקבר הקדוש, אך בד-בבד גילו יראת כבוד כלפי זכויות ההקדשות במקרקעין המקומי. הם רצו לקדם הפקעה, שתבטיח הסדרה בטיחותית של האתר, אך בהמשך הסכימו בבג"צ לפשרה של חצי תה וחצי קפה, שלפיה המקום ינוהל בידי "ועדת חמישה", בה ישתתפו ארבעה מנציגי ההקדשות. ולמה? פורמלית, כי להקדשות יש מעמד קנייני ארוך ימים בנכסי המקרקעין. פרקטית, הם פשוט התקשו להתייצב מול נציגי ההקדשות בהיכל המשפט ולהילחם על עניינה של המדינה. וזאת, כנראה מאחר שלחבורת נציגי ההקדשות ולזכויות הקניין שלהם יש גב פוליטי חזק.

ועדת נאור עשויה לבחון גם את תפקידם של השרים לביטחון פנים ושל מפכ"לי המשטרה. איפה היה, למשל, המפכ"ל רוני אלשייך ששלח את שוטריו לפלוש לאום אלחיראן בנשקים שלופים באשמורת הבוקר, ואח"כ נחפז לטעון שיעקוב אבו אלקיעאן היה מחבל? האם אכף את חוק התכנון והבנייה באותה נחישות גם במירון? כיצד פעל השר אוחנה, שקבע כי הוא אחראי לאירוע במירון אבל "אחריות אין פירושה אשמה?", והעיד שלא מצא רבב בהתנהלות המשטרה באירוע. היכן היו קודמיו? מדוע החלו פעולות אכיפה נמרצות במירון רק לאחר האסון?

ובינתיים, בנגב

בנגב נהרסים מדי שנה כ-2500 מבנים של בדואים. יחידת סיור משטרתית ייחודית ובה כמאתיים שוטרים, מצוידת בעשרות רכבים, אוכפת הריסות מדי שבוע. היחידה אמונה על משימתה, ונדרשת לקבל אישור מפכ"ל כשהיא מופנית למשימה אחרת. מבנים שנבנו בלית ברירה, בהיעדר יכולת להקימם כחוק, נהרסים בשקדנות וביעילות יוצאת דופן. מבנים שנבנו לפני שנים רבות, מוגדרים מחדש כמבנים חדשים כל אימת שמתוקן הגג שלהם, ומוטלים עליהם בדחיפות צווי הריסה. מנהלת מיוחדת לתיאום אכיפה במגזר הבדואי עסוקה כל העת בסיורי מעקב, במיפוי GPS ובסיורי רחפנים על מנת למוטט כל בית ולהטיל מורא על התושבים. הרשות להסדרת התיישבות הבדואים מנחה ומכווינה את ההרס.

כל אלה מתנהלים עם רוח גבית מן הימין, הדורש "משילות", ובחסות רטוריקה של כביכול "שלטון החוק". בנוגע לנגב, יש גב ציבורי ופוליטי חזק לאוכפים, ולכן האכיפה גואה וגוברת בלי שום קשר לקיומם של מענים חלופיים של ממש לבעיות התכנון והדיור של הבדואים. מול הבדואים ניתן לפעול בנחרצות וללא היסוס, ואף להפעיל יחידות משטרה המוגדרות כמיועדות "למגזר מסוים בלבד". כך ניתן בקלי קלות לפגוע פגיעה סיטונית בקהילה ענייה, נטולת כוח פוליטי, מתויגת לשלילה בשיח הציבורי המגוזען. עליהם ניתן לאכוף ללא רחם, ובלי להידבר על חלופות. וכמובן, הזכויות הקנייניות של הבדואים אינן מעניינות איש, והן מוכחשות, נשללות, נמחקות ומתפוגגות בלי להשאיר סימן, לא אחת בגיבוי בג"צ.

אז איפה היו מנדלבליט, קמיניץ, קווינט וזמרת? האם נלחמו בנחישות בעבריינות במירון? ייתכן שנקבל מענה בדו"ח נאור, וייתכן מאד שלא. דבר אחד ברור: כבר עכשיו ניתן לקבוע, שהיועצים המשפטיים שנתנו גיבוי לאכיפה מגזרית מוגברת, המלווה שיטור מגזרי אלים בנגב, לא ניסו ברצינות –וודאי לא הצליחו- לחסום את ההשתוללות הפרועה שהובילה לאסון במירון. כפי שכשלו באכיפת חוקי התכנון והבנייה במגזר החקלאי היהודי, וברבות מהרשויות המקומיות[1]. וכפי שכשלו ללא קרב באכיפת מגבלות הקורונה על היישובים החרדיים ועל הישיבות, ואף באירוע במירון[2].

המסקנה ברורה כבר כעת: החוק הוא לחלשים, החזקים מסתדרים יפה בלי להתמודד אתו. והייעוץ המשפטי מקדם שלטון חוק בהתחשב בהתנגדויות של בעלי השררה: חכם על חלשים, וחלש מול בעלי הכוח. הוא אינו מצליח להבטיח אכיפה הוגנת, אף שזו ליבת תפקידו. הוא חי בשלום עם אכיפה בררנית, מפלה, מגזרית במובהק. מערכת האכיפה משקפת את מנופי ההשפעה שמופעלים "מלמעלה", ואין לה קשר לשוויון בפני החוק.

**

[1] ר' למשל, מבקר המדינה, דו"חות ביקורת על השלטון המקומי, הדו"ח לשנת 2019, הפרק שעסק ב"ועדה המקומית לתכנון

ובניה דרום השרון", עמ' 813-849. הדו"ח לשנת  2020, הפרק שכותרתו "הפיקוח על הבניה בוועדות המקומיות לתכנון ובניה",

 עמ' 861-965. הדו"ח לשנת לשנת 2017, הפרק בכותרת "עבירות בנייה של רשויות מקומיות ותאגידים עירוניים", עמ' 75-146.

 והפרק על עיריית צפת, עמ'  585-630.

[2] ר' למשל מבקר המדינה, דו"ח מיוחד, התמודדות מדינת ישראל עם משבר הקורונה, פרק "הטיפול ברשויות מקומיות שבהן

היתה תחלואה חריגה", עמ' 28-32.