השאלון של העוקץ: טליה אפלבאום פלד

היא אוהבת שלדברים יש היסטוריה ושונאת בזבוז, היתה מלהקת את בן זוגה חוקר הסרטן לממשלת החלומות של ישראל ונמנעת מלכתוב את המילה "מתה" על נגזרותיה בווטסאפ. עם צאת ספרה הראשון "שעת אפס", טליה אפלבאום פלד מתארחת במדור
העוקץ

בממואר "שעת אפס" חוזרת טליה אפלבאום פלד לתקופה שבה אושפזה להשתלת מח עצם למשך חודש בבידוד. בבת אחת היא מופשטת ממעמדה ומתפקידיה, והופכת לחולה אנונימית. אפלבאום פלד היא פסיכולוגית קלינית, מרצה, אישה, רעיה ואם, המתגוררת בתל אביב. היא חוקרת בכתיבתה לא רק את פחד המוות והסרטן, אלא מתעמקת גם בסוגיות של נשיות, אימהות, הזדקנות, זוגיות והתמסרות.

כך כתבה על "שעת אפס" איילה קריזל המנהלת את קבוצת הקריאה "אוזני חמור": "על אף העובדה שמדובר במחלה כל כך נפוצה, יש עדיין רצון נוכח, גם בעולם הספרות, להשאיר אותה מאחורי וילון, לדבר על ההתמודדות בקווים כללים מבלי לרדת לגרפיקה, לפרטים שמרכיבים את הווי החולים. אפלבאום פלד עושה מעשה אמיץ וחשוב, היא שמה בקידמת הבמה את האישה על הוויתה הנפשית בצמוד למחלה הפיזית שלעיתים מרגיש שהיא דמות בפני עצמה בספר העוצמתי הזה. למעשה זהו אקט אמיץ כפליים שכן טליה אפלבאום פלד מספרת כאן את סיפורה האישי. אולם בעיני אין כל צורך לדבר על הספר כאוטוביוגרפיה תוך הסתכלות על חיה של הסופרת. הוא עומד בפני עצמו כיצירה ספרותית מן המעלה הראשונה."

***

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?
האמת היא שרוב זמני אני מטפלת. אני פסיכולוגית קלינית במקצועי שמתחילה את יומי השכם בבקר עם המטופלת הראשונה מדי יום. בנוסף, אני מרצה באוניברסיטה, מדריכה ומנהלת מכון לפסיכותרפיה. כשהילדים חיו בבית, הייתי עסוקה במלאכת הטיפול בילדים באופן יומיומי, שלא לומר דאגני לעיתים. בשנים האחרונות, כשהילדים כבר אינם ילדים, אני מחפשת שוב את מקומי בעולם.

לפרקים גם כתבתי, אבל מעט. בעיקר שירים שאפילו במגירה לא נשארו כי כתבתי בסלולרי והשירים מדי פעם נמחקו. לא אלופה בטכנולוגיה, אך ממשיכה לנסות.

הכי הכי אוהבת לשוטט ברחובות ולמצוא מציאות. "מתנות מהשמיים", אני קוראת להן. בגדים, רהיטים ושאר דברים שאנשים זרקו. אני אוהבת שלדברים יש היסטוריה, אני מדמיינת אותה, שונאת בזבוז וגם לא היה לי כסף הרבה שנים.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית וכו׳ – טורדת את מנוחתך?

החיסונים בעולם השלישי. כלומר, העדר החיסונים בארצות רבות, בעיקר בעולם השלישי. זה עצוב לי מאד. זה אולי מתחבר לרגישות שלי לעוני ולמחסור.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני/לאומי/דתי?ֿֿ

בהיותי אשכנזיה חוויתי פריבילגיה, אך תמיד הייתי רגישה ומודעת לענייני מעמד וכסף, גם אם לא היו לי מילים לכך. ברמת גן שבה גדלתי היינו משפחה מהמעמד הבינוני-נמוך. הורי היו אנשי מוסיקה וחינוך, מה שהתאים לשכונה שחיינו בה מבחינה כלכלית. בתיכון, כשעברתי ל"תלמה ילין" (למגמת המוסיקה) התחלתי להרגיש ולחוות הבדלים מעמדיים-כלכליים שכמובן הלכו והתגברו באוניברסיטה, בחוגים לפסיכולוגיה וקולנוע שבהם למדתי. שנים חשבתי שרוב חבריי וחברותיי הם "מיליונרים" בשל הפער הכלכלי שהיה נוכח בינינו (היו להם המון בגדים חדשים שלא יכולתי לקנות והוריהם יכלו לשלם להם שכר דירה וכדומה). לעיתים אני עדיין חושבת כך למרות שהחיים השתנו מאד מאז כמו גם מעמדי החברתי-כלכלי. אבל החסך נשאר כמעט בגוף. היה לי חשוב גם ללמוד מקצוע בגיל צעיר ולהיות עצמאית כלכלית.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

סוגיות מגדריות נוכחות בחיים שלי, כמובן, מהקימה בבקר ועד לכתי לישון בלילה. כילדה בשנות השבעים עדיין לא היו מילים כדי לתאר את החוויה הזו, אבל הרגשנו את ההסללה, את השוביניזם, את ההתמיינות הברורה, את האלימות המינית. באיזשהו אופן תמיד מרדתי וסירבתי לקבל את תכתיבי החברה ואת ה"נשיות" שהיה עלי לסגל. עם השנים הבנתי כי כנראה בשל כך סירבתי ללמוד לבשל, ולצערי לא השלמתי זאת במהלך השנים שעברו… גם תכונותיי האקספרסיביות והרגשיות תוייגו כ"נשיות" ועל כן לא מספיק ראויות.

הסוגיות המשיכו ונכחו באוניברסיטה כמובן באופן יומיומי לגבי מה ראוי ומה אינו ראוי ומאד התאמצתי בפסיכולוגיה להיות רציונלית ומאופקת כפי ש"נכון". לא כל כך הצלחתי בכך. רק בגיל שלושים, בשהות ארוכה בבוסטון לשם לימודיו של בן זוגי, נחשפתי באמת לפמיניזם ומאז יש לי מילים והקשר לתחושותיי. בהמשך מצאתי גם בית בגישה טיפולית שמתייחסת להקשרים הפוליטיים, בכלל זה הפמיניסטיים, באופן שבו היא רואה את הנפש. זוהי הגישה ההתייחסותית השונה מאד מהגישה הקלאסית. לימים, הקמתי בשיתוף עם חברות וחברים מכון התייחסותי בתל אביב. הדרכון הפמיניסטי-פוליטי שלי נוכח מאד בעבודתי הטיפולית ובראייתי את הנפש.

טליה אפלבאום פלד

ספרי לנו קצת על "שעת אפס" ותהליך העבודה עליו.

"שעת אפס" מתרחש בחודש שבו עברתי השתלת מח עצם בשל חזרה של סרטן הלימפומה שתקף אותי תשע שנים מוקדם יותר בגיל ארבעים ואחת. בחודש זה שכבתי בבידוד קשה בחדר בבית החולים ועברתי כימותרפיה גיהינומית. הסיפור כולו מתחקה אחר זרם התודעה של המספרת המכונה "החולה", עובר בין הווה לעבר קרוב ועבר רחוק, בין הגלוי לכסוי, בין הילדות לאמהות, וחוקר סוגיות רבות כמו נשיות, אמהות, חיים עם מחלה וכדומה. סיפור ההישרדות מהסרטן מתמזג עם חוויות ארוכות שנים של הישרדות, חיים של דריכות ודאגה.

נורית ענבר וייס, בסקירתה על ספרי מוסיפה כי מתוך כך, מעניין לזהות בסיפור מאפיינים המשותפים לסיפורי מחלה רבים. למשל, תחושת האשמה כלפי בני המשפחה והרצון לגונן עליהם, או התחושה החזקה שהחולה מופשטת מרוב זהויותיה האחרות ונותרת עירום ועריה. וגם: חברות ואהבה ככוח מרפא.

את הספר התחלתי לכתוב כחמש שנים לאחר ההשתלה  ושנות השיקום, עת הצטרפתי לקבוצת כתיבה מופלאה של ארנה קזין. ארנה עזרה לי מאד ואפשרה את הכתיבה הזו. לאחר מכן המשכתי ועבדתי על הממואר ולמזלי, מצאתי את הוצאת "שתים" הנפלאה וארנה אחרת – הפעם ארנה לנדאו-רוזנר – נאותה להיות העורכת של הספר. העבודה על הספר הייתה אחד הדברים המשמחים בחיי. הסיפור היה בתוכי לא מעט שנים ושמחתי מאד להוציאו לאור. אני עדיין מרגישה את השמחה הזו.

הסיפור, אגב, אינו סיפור "מסע" ליניארי של נצחון על הסרטן, אלא מוגש בצורה הרבה יותר מורכבת, פרגמנטרית, מפוכחת  ובאופן כללי מנסה להתמודד ולאתגר נראטיבים של מסע, נצחון ופיצול שבין  מחלה – בריאות. אשה נוספת שהיוותה עבורי מקור השראה הינה סוזן סונטאג בספרה "הגוף כמטאפורה".

איך עוברת עלייך תקופת הקורונה?

אני מרגישה כי כבר עברתי בידוד רציני מאד והתמודדתי עם עינויי גוף בכימותרפיות (הסרטן הזה הרי תקף אותי פעמיים). את שבריריות הגוף ופגיעותו הכרתי היטב מגיל צעיר. נראה לי כי עקב כך לא הרגשתי את החרדה הגדולה שאנשים אחרים הרגישו מבחינה בריאותית. מובן שההקשרים הפוליטים היו קשים, אך אני שמחה מאד שמצאו חיסון ואני מרגישה בטוחה יותר. צר לי על כל כך הרבה אנשים ונשים שחלו, נפטרו ואיבדו מקומות עבודה ופרנסה. אישית, העובדה כי יכולתי להמשיך בעיסוקי הסבה לי בטחון והשקט אפשר לי מרחב נעים לעיתים. בדיעבד, אני מבינה שזו מחלה לא פשוטה ושהיה לי הרבה מזל כבעלת מערכת חיסון מוחלשת.

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

בהקשר זה אולי "צר עולמי" אך אני מלהקת לנבחרת החלומות בראש ובראשונה ובחדווה רבה את בן זוגי אמנון שהוא חוקר סרטן ומפתח תרופות לסרטן ("פרח לב הזהב"). אמנון הוא בעל יכולות ניהוליות מדהימות, חוזק, יציבות נפשית נדירה, חכמה עמוקה ויצירתיות. בנוסף, אקרא לבני הצעיר דניאל פלד, סטודנט להסטוריה כללית ומשפטים באוניברסיטת תל אביב שהוא אחד האנשים החכמים והמקוריים שאני מכירה. וכמובן כמובן אשמח ללהק את חברתי בשלושים וחמש השנים האחרונות, שאיתה גם הקמתי את המכון לפסיכותרפיה, ד"ר שרון זיו ביימן – אחת הנשים החזקות, החכמות והמנהלות שאני מכירה. שלושתם יחד יעשו פלאים ולדעתי לכל אחד ואחת מהם החלק הפוליטי מדגדג היכן שהוא. ככל שאני מדמיינת את זה יותר – אני ממש בטוחה שאנו צריכים אותם בשלטון.

שעת אפס

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

הייתי רוצה בעיקר לשמוע אותם. את המחשבות שלהם, הפחדים, התקוות, הפנטזיות שלהן לגבי העתיד. אני מרגישה את פער הדורות והדורות הצעירים מעניינים אותי ואני רוצה להיות מעודכנת. זה מסקרן מאד.

מי הכי היית רוצה שיקרא את "שעת אפס"?

נראה לי כי מי שרציתי קראה. רציתי שחברותי וחבריי שהיו איתי שם ותמכו והחזיקו אותי יקראו את הספר, ואני שמחה על כל קוראת נוספת שמתרגשת ונהנית ובעיקר שמחה מאד על הפידבקים שמקבלת. זה מרגש ומשמח מאד.

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

אני מקפידה שלא לכתוב את המילה "מתה" בהודעות בוואטסאפ למשל "מתה עליך" או דומיו. בכל זאת, הייתי די קרובה לשלב הזה.

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

עבורי  יותר לכיוון של גן עדן כי הכתיבה אפשרה לי להוציא את עצמי לאור.

אילו היית יכולה/רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

יש שניים.

אני רוצה לחיות קרוב לבני הבכור יונתן פלד שהוא מוסיקאי ג'אז, טרומבוניסט וסטודנט לתואר שני בקולומביה שחי כבר שש שנים בברוקלין. הוא גר במקום מקסים עם בת זוגו הנהדרת והמון מוסיקאים צעירים, חלקם ישראלים, שאני מכירה מילדותם. נעים שם וכיף ואפילו שקט והמדרכות רחבות והשמיים יותר גבוהים. אני בעיקר רוצה להיות ליד יונתן. אני מאד מאד מתגעגעת אליו ולחיי היומיום לצידו.

עוד מקום שאני רוצה לחיות בו לתקופה הוא כרתים. אנחנו טסים לכרתים לחופשות כבר עשרים ואחת שנים, מאז שבני הצעיר היה בן שנה לערך. אפילו בשנים שבהן הייתי חולה, מצאנו דרכים להגיע לשם. למען האמת חזרנו משם לפני שבוע, פעם ראשונה ללא הבנים. יש לנו שם חברות וחברים ואני אוהבת מאד את האוכל ואת השקט שעושה שקט בנפשי ואת הים הכחול שאליו ניתן לזרוק את כל הדאגות ומכאובי היומיום. כרתים מוסיפה רוך ואהבה לנפשי.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

אני אוהבת מאד מאד שירה וקוראת שירה כמעט מדי יום. הספר האחרון שהותיר בי חותם הינו של משוררת שטרם הכרתי בשם אורלי עסיס והספר נקרא "מה עכשיו, אמא". אלו שירי אמהות מפוכחים, חפים מאידיאליזציה. השירים מלאי יושרה ודיוק. אני מתפעלת גם מהיכולת של המשוררת, אם צעירה לילדים צעירים, לתאר באופן כל כך פיוטי וכואב את הנפרדות שמגיעה, את הבדידות האימהית ואת העלבון וצריבת הנפש. ספר נפלא.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה בארבע עיניים?

אבי נפטר מזמן, כשהייתי כבת 26. לפני כשלושים שנים. הוא לא ראה את בניי, נכדיו, ולא את מי שהפכתי להיות. הייתי רוצה להיפגש איתו, ולספר לו בעיקר על הבנים. אני חושבת שהוא היה מאד שמח ביונתן שהפך מוסיקאי, כמוהו, והיה מזדהה עם התשוקה של דניאל להיסטוריה ולהבנה של העולם. בכל בן שלי נמצא משהו ממנו.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

אני עסוקה בדברים הקטנים של חיי היום יום ובסיזיפיות של הדרך ושל מלאכת הזוגיות. יום יום בן זוגי אמנון מבשל לי ודואג שאוכל אוכל מזין וטוב. כשהייתי חולה, בשתי הפעמים שתקפה אותי הלימפומה וטיפולי הלימפומה, הוא הפסיק לעבוד לחצי שנה כל פעם, טיפל בי וניהל את כל מערך הטיפול. מה יותר רומנטי מזה?

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

QUIRKY שפירושה מוזרה באופן טוב. לא מוזרה באופן קשה או ביזארי. CONCERN שזה לא ממש דאגה ולא ממש אכפתיות אלא משהו מעין ביניים שקשה לתרגום. וגם כמובן CRINGE. חוץ מזה, יש איזו רכות בשפה האנגלית שחסרה לי בעברית, גם במילה KINDNESS.

מהו הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

התחלתי קבוצת כתיבה חדשה של ממוארים אצל ארנה קזין ואני מקווה לכתוב שם משהו. עדיין לא בטוחה על מה אכתוב. אולי על הפרידה מהילדים שגדלו, אולי על המשמעות המשתנה בגילי. בכל מקרה עדיין מרגישה צורך להיות עם ספרי" שעת אפס" ולגדל אותו. הוא גם בפורמט קטן אז חשה צורך לשמור עליו.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

מקווה להיות שמחה ובריאה ולעשות את מה שאני עושה עכשיו. לטפל, לכתוב, ללמד, להדריך, להיות עם אמנון ולהיות הרבה יותר עם הבנים ובנות זוגם שאני מאד אוהבת. מבפנים אני מאחלת לעצמי הרבה יותר שקט, פחות מוצפות והרבה משמעות. ובעיקר להתבגר בדרך טובה ומלאה. אין הרבה מודלים טובים של התבגרות. מחפשת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יגאל סרנה

    יפה ומענין