קצין צה"ל האנס לא פעל בוואקום

לפני כמה ימים הותר לפרסום כי קצין צה"ל מהמנהל האזרחי הורשע באונס אישה פלסטינית, וכן בקבלת שוחד מיני ובהטרדה מינית של תושבי ותושבות השטחים שהגיעו אליו על מנת לקבל אישורי עבודה בישראל.

זה אירוע מזעזע, וחשוב להתעכב עליו רגע ולנסות להבין באמת בפני מה אנחנו עומדים כאן. נסו לדמיין: אישה פלסטינית, אולי אם לילדים – מה היא כבר מבקשת? בסך הכל אישור כדי שתוכל לצאת לעבודה ולסגור את החודש; לשלם חשבונות, לקנות מצרכים בסיסיים במכולת השכונתית. היא ניגשת למנהל האזרחי, שם תוכל באישור הצבא לקבל את היתר העבודה המיוחל ולשמור על המעט שנותר עוד מכבודה הרמוס. ההיתר הזה הוא לא יותר מאשר פיסת נייר בשביל חייל במחסום, אך עבור אותה אישה הוא בבחינת רסיסים אחרונים של תקווה. היא פוגשת בקצין המדובר. הוא איש צבא ישראלי חזק, היא אזרחית פלסטינית חלשה. הוא גבר, היא אישה. הוא מודע למצוקתה הגדולה ומנצל אותה באופן מעורר חלחלה. בשבילו האישה הזו איננה בת אדם, כי אם כלי ריק שכל תכליתו בעולם למלא אחר צרכיו המעוותים.

איזה מין בנאדם עושה מעשים נפשעים שכאלה? הדעת לא יכולה להבין וללב לא נותרה עוד צורה להתכווץ אליה. אלה מעשים נתעבים של בנאדם בזוי. אך חשוב לזכור כי הקצין הזה לא פעל בתוך ואקום ריק. שכן פעולותיו מצטרפות לאסופה של מעשים נתעבים המתרחשים חדשות לבקרים בחסות מנגנון אידיאולוגי משומן היטב המאפשר לרבים במדינה הזו לראות בערבי כנחות, כתת אדם, ולחיות את חייהם כאילו כלום. הנה בימים אלו ממש, כשנדמה כי המשחק החביב על התקשורת הישראלית הוא ספירת הגופות היומית בחברה הערבית כביטוי לאלימות המשתוללת ברחובותיה, ישנם רבים מהצד הישראלי שמברכים על כך; "יופי, שיהרגו אחד את השני" הם אומרים. מי שלא מאמין לא צריך ללכת רחוק מדי, ודי לו בחיפוש מהיר ברשתות החברתיות; שם השאגות הללו מגיחות כבר מכל עבר, וחתימתם הדיגיטלית של השואגים מרוחה שם על הקירות כמו שאריות של צואה בתא שירותים של תחנת דלק.

כבדרך מקרה משודרת בימים אלו ממש סדרת הכתבות של אוהד חמו, הכתב לענייני ערבים של חדשות 12, המבקשת לשרטט את דיוקן חייהם של הערבים בישראל. עבודתו העיתונאית של חמו חשובה, אם כי גם חמו, שבתוך עמו הוא יושב, יודע טוב מאוד שמרחב התמרון שלו מוגבל. שכן לערוץ החדשות שבו הוא מועסק יש חלק לא מבוטל בשמירה על הסטטוס קוו על בסיס משוואה ידועה זה מכבר: יותר צופים שווה יותר רייטינג, ויותר רייטינג שווה כסף – הרבה כסף. ולהשיג כמה שיותר צופים זה אומר כמה שפחות להרגיז; מקסימום לשחרר קצת קיטור פה ושם, וגם זה בקושי. ובלבד שהערוץ ימשיך לשלב ידיים עם הזרם, שעמדותיו ידועות כבר לכל.

ובכל זאת, סדרת הכתבות הזו של חמו היא בעלת חיוניות חברתית, בעיקר על שום הצגתם של הערבים בישראל, המהווים נתח משמעותי באוכלוסייה, כבני אדם. הסדרה הזו, אם כן, היא חיונית אך דווקא משום כך היא גם מטרידה מאוד. שכן ביסודה נועדה סדרת הכתבות הזו להזכיר לכולנו שגם לערבים יש חיים. להזכיר, כי רבים בחברה הישראלית שכחו את זה כבר ממזמן. כי רבים לקחו, ועדיין לוקחים, את חייהם של הערבים, כמו גם את מותם, כמובנים מאליהם. כי רבים מכירים בהם כנחותים, כבלתי נראים. המחשבות האלו הן מצערות בעיקר. משום שמהנקודה שבה מפסיקים להכיר באנושיותו של השונה ממך מתחיל מדרון חלקלק שבתחתיתו נתפס האחר כחפץ, ככלי ריק. ומי שרואה באחרים כחפצים ותו לא, בעצמו חדל כבר מהיות בנאדם.

ד"ר יונתן אילן הוא מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן