לזוועה באפגניסטן אחראי המערב

בעוד תשומת הלב של התקשורת במערב מופנית לדיווחים על פשעי הטאליבן באפגניסטן, גורמות הסנקציות הכלכליות הננקטות על ידי ארה"ב ובנות בריתה במערב להרעבה למוות של האוכלוסייה האפגנית
נופר שמעוני

בעקבות כישלונן הצבאי-מדיני של ארה"ב ובנות בריתה מהעולם המערבי באפגניסטן, הן נוקטות בצעדים העלולים לגרום שם, ישירות, למותם של מיליוני בני-אדם. הפשע הזה של רצח המוני לא מוגדר כמעט בשום מקום במונחים הראויים לו. לכל היותר זה נחשב ל'אסון הומניטרי', והצורה שבה המצב מוצג באמצעי התקשורת העולמיים – עד כמה שהם בכלל מתייחסים לנושא – מטילה את האחריות ישירות או במרומז על הטאליבן, באמצעות כותרות מסוג 'אסון הומניטרי וכלכלי באפגניסטן תחת שלטון הטאליבן'. אולם הטאליבן – שכמובן אשמים בפשעים חמורים אחרים, משלהם – לא אחראים כאן; כלומר שום דבר מהמצב הזה לא נגרם על ידי איזושהי מדיניות כלכלית שגויה מצדם, וגם אילו הם לא היו הטאליבן אלא הארגון הכי נאור, מתקדם, מתוחכם וכו' בעולם הם לא היו יכולים לעשות דבר שימנע את האסון הזה, לנוכח המדיניות של ארה"ב ובנות בריתה.

במהלך עשרים שנה, ארה"ב בנתה באפגניסטן (ישירות ו/או באמצעות שלטון החסות שלה שם) כלכלה התלויה באופן מסיבי בסיוע חוץ. כ-75% מתקציב הממשלה, וכ-40% מסך ההכנסה הלאומית, נבעו מהזרמה שוטפת של סיוע חוץ. במקביל, במשך כל התקופה הזו, אפגניסטן המשיכה להיות אחת המדינות העניות ביותר בעולם, במונחים של הכנסה או תוצר לנפש. כלומר, חלק גדול מאוכלוסיית המדינה חיה גם אז על סף רעב, וככל שלא גוועה ברעב ממש, זה היה רק משום שמשהו מהסיוע הזה הגיע אליה בדרכים שונות, ישירות או עקיפות.

ההערכות מצביעות על כך שבין 80% ל-90% מההשקעה האמריקאית באפגניסטן חזרה לכלכלה של ארה"ב, כלומר אלו לא היו באמת השקעות באפגניסטן אלא מעין העברה של כספים ממשלם המיסים האמריקאי לבעלי המניות והעובדים האמריקאים של חברות. אולם גם ה10%-20% שנותרו באפגניסטן או ליתר דיוק הגיעו לידי אזרחי אפגניסטאן, לא שימשו, ברובם הגדול, לבניית תשתית כלכלית שמאפשרת בסוף דבר למדינה להתקיים באופן עצמאי. חלק ניכר מאותם כספים 'נשדד' על ידי שכבה צרה של בעלי כוח אפגנים ששלטו בחסותה של ארה"ב והועבר על ידיהם לחשבונות הבנק שלהם במדינות חוץ שונות. חלק אחר הלך לצריכה שוטפת של המעמד הבינוני. לעומת זאת, הייתה מעט מדי השקעה בתשתית הדרושה לשיפור החקלאות או להמשך קיומה של החקלאות. (אפגניסטן סובלת מבצורת הנמשכת מזה שנים, לנוכח שינוי האקלים כתוצאה מהתחממות כדור הארץ). גם לא הייתה השקעה מספקת בתשתיות ייצור חשמל או בהקמת מפעלי תעשייה. כך קרה שהכלכלה שהייתה תלויה לגמרי בהזרמה שוטפת של סיוע חוץ, התמוטטה ברגע שהעזרה והייבוא מבחוץ נפסקו.

בנוסף להפסקה המיידית של הסיוע הישיר לאפגניסטן – בפרט על ידי ארה"ב והבנק העולמי – הרי שבבת אחת, עם ניצחון הטאליבן, ארה"ב וכל המוסדות הפיננסיים הנתונים למרותה הטילו סנקציות כלכליות על אפגניסטן, הכוללות הקפאה של כל הרזרבות של הבנק המרכזי של אפגניסטן. המשמעות היא שלאפגניסטן כעת אין גישה לרזרבות שלה עצמה. כמו כן, הוטלו הגבלות/איסורים על העברת כספים אל אפגניסטן וממנה על ידי גורמים פרטיים או מסחריים. מכלול הצעדים הללו הוביל בין היתר להתמוטטות של מערכת הבנקאות באפגניסטן. יש לציין שארה"ב ומדינות אחרות ממשיכות להשתתף במימון סיוע שניתן על ידי האו"ם ומוסדות הקשורים לו; אולם הסיוע הזה הוא כטיפה בים לעומת מה שנחוץ כדי למנוע רעב המוני.

לפי הערכת כל המומחים לנושא, כגון האו"ם ומוסדות רלבנטיים שלו, בפרט ה-WFP (תוכנית המזון העולמית) ו-NRC (הקרן הנורבגית לסיוע לפליטים), מיליונים עלולים למות ברעב במהלך החודשים הקרובים כתוצאה מהמתואר לעיל. מדובר במספר נפשות עצום הרבה יותר מסך כל ההרוגים מכל הצדדים, בעשרים שנות המלחמה המסתכם בכ-200,000 בני-אדם. התופעה הזו של רעב המוני כבר החלה באוקטובר. המחסור הקיצוני במזון מקיף את כל האזורים של אפגניסטן, ומתקיים במידה שווה באזורים הכפריים ובערים הגדולות. זאת להבדיל מאירועים אחרים של רעב המוני, הממוקדים על פי רוב באזורים כפריים מסוימים בזמן שעיר הבירה של המדינה שבה מדובר מתפקדת כרגיל. כלומר, מדובר כאן בהתמוטטות מוחלטת של חיי הכלכלה במדינה שלמה. התנאים של רעב המוני עלולים להוביל בקרוב למלחמת אזרחים או  לכל הפחות למעשי איבה בקנה מידה משמעותי. אם נביט נכוחה, נראה כי בני ובנות אדם לא יוכלו עוד לחיות שם, פשוטו כמשמעו.

למעשה, אחד העיסוקים העיקריים של ממשלת הטאליבן כעת הוא להיפגש עם נציגי מדינות וארגונים בינלאומיים שונים, לבקש סיוע הומניטרי, ולהודות בחום לכל מי שמבטיח סיוע כזה. אמנם ניתן לטעון שהטאליבן היו יכולים למנוע את הטלת הסנקציות, או להביא לכך שהסנקציות יבוטלו, אילו היו מקיימים דרישות מסוימות בתחום של זכויות אדם, ובפרט זכויות נשים. אולם – ומבלי להיכנס כאן יותר מדי לנפתולי הדיפלומטיה העולמית – נראה לי שזו תהיה טענה נאיבית. זאת משום שארה"ב ומדינות רלבנטיות אחרות אמנם מדגישות את זכויות הנשים בחלק היותר תעמולתי של התבטאויותיהן, אולם למעשה התביעות המוצגות כלפי ממשלת הטאליבן הולכות הרבה מעבר לכך. התביעות מתייחסות, מעל לכול, למניעת שימוש באדמת אפגניסטן כבסיס לטרור בינלאומי, וכן להקמת שלטון אינקלוסיבי, שיכלול בין היתר נציגים של כל הזרמים הפוליטיים/אידיאולוגיים העיקריים באפגניסטן. אלו דרישות ששייכות לא רק למישור המוסרי אלא גם למישורים הפוליטי והצבאי, והן קשות מאוד ליישום. כך שגם אם ממשלת הטאליבן הייתה רוצה למלא אחר הדרישות, ספק רב אם הייתה מצליחה בכך. השלטון הקודם – שלטון החסות של ארה"ב בעשרים השנים האחרונות – לא הצליח לקיים דרישות כאלו; וכמובן גם הרקורד שלו בתחום זכויות האדם היה גרוע מאוד.

ה-WFP יכול לספק מזון לכמה מיליוני אנשים אך לא לכל 22 המיליונים הנמצאים, לפי ההערכות של הארגון, בסכנת רעב קיצוני במהלך החודשים הקרובים. לכן, קיים צורך דחוף לבטל את הסנקציות או לפחות לרכך אותן במידה משמעותית

לדעתם של מומחים רבים לנושא – הן אפגנים והן נציגי ארגונים הומניטריים בינלאומיים – סיוע הומניטרי בסיסי וישיר, כלומר לספק מזון ישירות לבני אדם, פשוט לא יכול להוות פתרון למשבר. כלומר, אם זה כל מה שייעשה, עדיין מיליונים יגוועו ברעב (או יהיו בסכנה מיידית של רעב, בלשון זהירה יותר). זאת משום שאי אפשר להושיב מדינה שלמה במחנות פליטים ולהאכיל אותה שם – חייבת להתקיים גם כלכלה 'רגילה' שתאפשר פרנסה למרבית האוכלוסייה. ה-WFP יכול לספק מזון לכמה מיליוני אנשים אך לא לכל 22 המיליונים הנמצאים, לפי ההערכות של הארגון, בסכנת רעב קיצוני במהלך החודשים הקרובים. לכן, קיים צורך דחוף לבטל את הסנקציות או לפחות לרכך אותן במידה משמעותית.

אמנם קיימת אפשרות של הקמת מנגנונים (מעין קרנות נאמנות) שדרכם יועברו כספים ישירות לאוכלוסייה, שלא באמצעות השלטון – כלומר שהמשכורות של עובדי החינוך, הרפואה, חברת החשמל וכו' באפגניסטן ישולמו ישירות על ידי האו"ם או ארגון בינלאומי אחר ולא על ידי השלטון. אבל זה תהליך מסורבל וארוך, שוודאי לא יסייע לפתור את משבר הרעב הנוכחי. בתנאים הנוכחיים, ארגוני הסיוע הבינלאומיים אומרים שההתמוטטות של מערכת הבנקאות עקב הקפאת הרזרבות היא אחת הבעיות החמורות ביותר המקשות עליהם לספק סיוע.

ישנם שלושה שיקולים עקרוניים, הראויים לתשומת לב בפרספקטיבה יותר רחבה:

ראשית, כל עמדה המסתכמת למעשה באמירה שזה ראוי להרעיב את (נאמר, ספציפית) הנשים והילדות של אפגניסטן על מנת להגן על זכויותיהן, היא משונה מאוד בלשון המעטה. או במלים אחרות: כל מי שנאבק למען (למשל) פתיחה מחדש של מוסדות החינוך לנערות באפגניסטן (הטאליבן פתחו בינתיים את מערכת החינוך היסודי לבנות במלואה, ואת חטיבות הביניים והתיכונים לבנות רק ב-7 מתוך 34 המחוזות של המדינה. השאר נותר בינתיים סגור אם כי הטאליבן מבטיחים לפתוח 'בקרוב') – צריך לקחת בחשבון שאם יימשכו הסנקציות, חלק ניכר מהנערות הללו לא יוכלו ללכת לבית-הספר בשנה הבאה, כי הן ימותו ברעב בינתיים. כפי שצייצה לאחרונה האקדמאית האפגנית מוסקה דסטג'יר (Muska Dastageer).


שנית, בקרב אפגנים שהם מתנגדים מובהקים של הטאליבן, הן גולים והן אלה שחיים בתוך אפגניסטאן וגם ממשיכים להתבטא, הדעות חלוקות. בין היתר בנושא יסודי – האם המטרה צריכה להיות להפיל את שלטון הטאליבן בכל האמצעים וכמה שיותר מהר, אפילו באמצעי דרסטי ביותר כמו ההקפאה של הרזרבות; או שהמטרה צריכה להיות לקיים דיאלוג עם השלטון הזה ולהשתדל לשנות את ההשקפות ודרכי ההתנהגות שלו בהדרגה. הניסיון להשיג את המטרה הראשונה באמצעות הרס כללי של חיי הכלכלה והחברה באפגניסטן משמעותו קריאה למלחמת אזרחים שתגבה מספר עצום של קורבנות (בנוסף לקורבנות של הרעב), וזאת לאחר שאפגניסטן כבר סבלה מיותר מ-40 שנות מלחמה (מאז הכיבוש הסובייטי ועד עתה).

בהנחה שהטאליבן לא יהיו המנצחים במלחמה הזו, הרי מנצחים אפשריים אחרים הם: הסניף המקומי של דאעש (ISKP) – שהוא אויב מר של הטאליבן וכבר עתה הוא מקיים פעולות טרור רבות הן נגד אנשי הטאליבן והן נגד אזרחים, בפרט נגד אזרחים שיעים (בעוד שהטאליבן דווקא סובלניים כלפי השיעים); או חבורה של שרי מלחמה (Warlords) ואנשיהם שהיו אחראים לפשעים איומים של רצח, אונס, ביזה וכו' כאשר שלטו (תוך כדי מלחמת אזרחים בינם לבין עצמם) באפגניסטן בשנים 1996-1992, וגם מאז שנת 2001, בתור בעלי ברית של האמריקאים, גילו 'נכונות' רבה לבצע פשעי מלחמה, אף גרועים מאלה של כוחות ארה"ב עצמם. לאור כל זאת ושיקולים רבים אחרים, המטרה השנייה נראית עדיפה לאנשים רבים בעלי רצון טוב, הן אפגנים והן מי שטורחים להבין את המצב על כל המורכבות שלו ולא דרך סיסמאות.

שלישית, כאשר אנו נקראים להקשיב לקולם של הגולים האפגניים, ובפרט של הגולות הנאבקות על זכויותיהן של נשים, יש לזכור שהגולים אינם עשויים מקשה אחת. חלקם תומכים אמיתיים בזכויות אדם; אחרים שייכים למשפחות שעיסוקן העיקרי בעשרים השנים האחרונות היה בשוד ודיכוי של העם האפגני; וחלק מאלה האחרונים מעמידים פנים של מגיני זכויות אדם כעת, ומוזמנים בתור כאלה לפורומים שונים במערב – למגינת לבם של אפגנים רבים המכירים את ההיסטוריה ואת כוונות הזדון של האנשים האלה.

המסקנה מתוך השיקולים הללו, ככל שהיא נוגעת לדעת הקהל בעולם המערבי, צריכה להיות: יש להביט בזוועה המתפתחת באפגניסטאן, להבין את האחריות המוטלת על הממשלות של מדינות העולם המערבי להתרחשותה, ולנסות ללחוץ עליהן לשנות את מדיניותן. אולם לפי שעה לא ניתן לזהות ולו שמץ של מגמה כזו בדעת הקהל. בכך יש דוגמה מהממת ממש לעיוות הרווח בתודעה של העולם המערבי. עיוות המתבטא בהתמקדות בפשעים של 'האחרים' (כאשר הטאליבן הם כמובן דוגמה מובהקת של 'אחרים') – ובעיוורון כלפי פשעים של 'המערב' הגובים קורבנות רבים יותר, לאין שיעור, בחיי אדם.

נופר שמעוני היא מרצה לפילוסופיה של המוסר ולפילוסופיה פוליטית

צילום: Afghanistan Holds Presidential and Provincial Council Elections" by United Nations Photo is licensed under CC BY-NC-ND 2.0
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.