הגיע הזמן לרסן את הליכי הקבלה למושבים ולקיבוצים

ספק אם היו להליכי המיון טעמים טובים בעבר, אך גם אם כן, ברור שהם כבר לא רלוונטיים. רבים מהמושבים והקיבוצים הם יישובים קהילתיים פרבריים לכל דבר ועניין. אין בהם שיתופיות מיוחדת, ולא אורח חיים ייחודי
גיל גן-מור

ענת ג'ורג'י פירסמה בעיתון דה מרקר עוד סיפור מיני רבים על השרירותיות שבהליכי הקבלה למושבים ולקיבוצים, הליכי קבלה שבהם מספר חברי מושב או קיבוץ חורצים מי יהיה זכאי לרכוש זכויות במקרקעי ציבור, ומי לא.

השרירותיות בהליכים אלו היא מן המפורסמות. "שלוש דקות נמשך הדיון בוועדה", כך דיווחה ג'ורג'י על זוג שנדחה על ידי ועדת קבלה במושב בשרון. "שבעה אנשים ישבו מסביב לשולחן, התלחשו ביניהם, שאלו כמה שאלות, כמו אם בני הזוג מודעים לכך שהמושב דתי, מה התוכניות שלהם לגבי המשק ואיך הם מבחינה חברתית. החברים הנהנו למשמע התשובות". שרירותיות כמו שמתוארת בכתבה מובילה לדחייה של מועמדים על בסיס שיקולים פסולים, ולעיתים גזעניים. החלטות על דחייה הן לרוב לא מנומקות ומותירות את המועמדים עם צלקות לכל החיים.

ועדות הקבלה הן שריד לעולם שהולך ונעלם, עולם שבו קיבוצים ומושבים נתפסו כ"צורת התיישבות מיוחדת", שיתופית, שדרשה ממי שבחר להצטרף לוותר על זכויות וחירויות רבות ולהיות חלק מקהילה שבה כולם תלויים אחד בשני. התפיסה הייתה שללא סינון, כל העסק יתפרק, כי הכול בנוי על ערבות הדדית וזהות אידיאולוגית.

כשקמו המצפים והיישובים הקהילתיים, ומאוחר יותר שכונות ההרחבה הקהילתיות בקיבוצים ובמושבים, שהפשירו לבנייה קרקעות חקלאיות, העניקה להם המדינה את אותה פריבילגיה למיין ולסנן. רק לאחר מאבק ממושך של האגודה לזכויות האזרח, עדאלה ואחרים, שכלל גם עתירות לבג"צ, קבעה הכנסת גבולות לכוח הזה. חוק ועדות בקבלה שהתקבל בשנת 2011 אסר על יישובים קהילתיים לערוך ועדות קבלה, אלא אם מדובר ביישובים קטנים בנגב ובגליל. באותם יישובים שבהם ניתנה האפשרות לקיים ועדת קבלה, הליך הקבלה הוסדר בחוק והוא תחת פיקוח של ועדת השגות ברשות מקרקעי ישראל. כמו כן נאסרה במפורש הפליה מחמת לאום, דת ושורה של עילות נוספות. האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ נגד חוק ועדות הקבלה בטענה שהוא עדיין מותיר פתח להפליה בקבלה ליישובים אלו. למרבה הצער, העתירה נדחתה על חודו של קול, אבל לפחות הנזק של הליכי הקבלה צומצם וגודר.

אלא שהכנסת טיפלה רק ביישובים הקהילתיים ובשכונות ההרחבה של הקיבוצים והמושבים, אך בוועדות הקבלה של הקיבוצים והמושבים עצמם – חששו לגעת. עד היום הליכי הקבלה הללו מוסדרים רק בהחלטות של מועצת מקרקעי ישראל, והם תחת רגולציה דקיקה ביותר. רשות מקרקעי ישראל מתנה כל העברת זכויות במושבים ובקיבוצים בהסכמת ועדת הקבלה, וכמעט אף פעם אינה מפעילה סמכותה לבחון את הליכי הקבלה או להתערב בהם, גם כשהם שרירותיים לחלוטין.

ב-2017 בית המשפט קבע ששיקול הדעת הכמעט מוחלט שמעניקה רשות מקרקעי ישראל למושב הוא פסול וכי על הרשות לקבוע קריטריונים מהותיים והיא אינה יכולה להתנער מהאחריות המוטלת עליה בהקצאה שוויונית של מקרקעי מדינה

בשנת 2017 מתח בית המשפט המחוזי בנצרת ביקורת חריפה על רשות מקרקעי ישראל שלא התערבה בהחלטה שרירותית של מושב ציפורי לדחות את בקשתם של סטיב ורונית ביתן לרכוש בית במושב. בית המשפט קבע ששיקול הדעת הכמעט מוחלט שמעניקה רשות מקרקעי ישראל למושב הוא פסול וקבע כי על הרשות לקבוע קריטריונים מהותיים והיא אינה יכולה להתנער מהאחריות המוטלת עליה בהקצאה שוויונית של מקרקעי מדינה. הוגש ערעור אך הוא נמחק לאחר שהמושב חזר בו, אך מעבר לפתרון הפרטני, כלום לא השתנה מאז ברמה העקרונית.

הגיע הזמן שהכנסת תציב מגבלות ממשיות גם להליכי המיון בקיבוצים ובמושבים, ולכל הפחות תשווה אותם להליכי המיון של היישובים הקהילתיים. ספק אם היו להליכי המיון טעמים טובים בעבר, אך גם אם כן, ברור שהם כבר לא רלוונטיים. רבים מהמושבים והקיבוצים הם יישובים קהילתיים פרבריים לכל דבר ועניין. אין בהם שיתופיות מיוחדת, ולא אורח חיים ייחודי. מסקר שנערך בשנת 2018 עולה כי רק 15% מהקיבוצים נותרו קיבוצים שיתופיים. במושבים רבים כבר מרבית התושבים לא עוסקים בחקלאות ותושביהן עובדים בעבודות רגילות מחוץ למושב שנתפס על ידם כמקום מגורים איכותי בסביבה כפרית.

בין המושבים שעדיין מוסמכים לערוך מיונים ניתן למצוא את המושב רשפון, ואת מושב בני ציון שהתפרסם כמי שמושך אליו בשנים האחרונות בעלי הון. זה אבסורד שיש למושבים כאלו, שקשה להבדיל בינם לבין שכונת וילות בשולי עיר, כוח כמעט בלתי מוגבל להחליט מי מספיק טוב לגור במקום ומי לא, ולקבוע מי יקבל הזדמנות לגור בקרקעות השייכות לכלל הציבור.

לסיום, אני רוצה להודות מקרב לב לכל האנשים היקרים שעומדים ועומדות מאחורי אתר העוקץ, שהיה לי הכבוד לפרסם בו כמה וכמה מאמרים, ואשר היווה זירה חשובה מאוד לקידום שינוי חברתי, להעצמת שיח הזכויות החברתיות, ולמתן מקום תקשורתי ראוי לסוגיות של צדק חברתי ולצדק חלוקתי.

הכותב הוא עו"ד ומנהל היחידות לזכויות אזרחיות וחברתיות באגודה לזכויות האזרח

צילום אוויר של קיבוץ אייל, 2008. צילום: משה מילנר, לע"מ

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.