הבעיות הבוערות של השמאל בישראל

מחנה השמאל – בארץ ובעולם – מתמודד עם ביקורת רבה ונתפס כאליטיסטי. כדי להצליח לפרוץ את מעגליו המצומצמים, על השמאל להכיר באמת שכרוכה בדימוי הציבורי השלילי שלו ולהתמודד איתה באומץ
דנה אלכסנדר

ד"ר דנה אלכסנדר היא משפטנית המתמחה בזכויות אדם, שחקרה את ההתנגדות הציבורית למאבקי זכויות אדם בישראל

אין זה סוד שהשמאל בישראל, וגם בעולם, מתמודד עם סלידה עממית, בעוד שהעמדות שהוא מקדם – הרבה פחות. מה מקור הפער המתסכל הזה? גוונים רבים יש בשמאל, אך אפשר לאפיין זרם מרכזי כשמאל ליברלי שלפיו: תכלית הכלכלה ליצור תנאים לשגשוג בר-קיימא לכל, תוך התחשבות בהיבטים חלוקתיים וסביבתיים; אל סכסוכים בין קבוצות יש לגשת בגישה שוויונית המכבדת את שאיפות כל הצדדים וחותרת להסדר הוגן ומוסכם; ויש לכבד ככל האפשר את חופש הבחירה של פרטים בענייני זהות ואורח חיים. סקרי דעת קהל מראים שעמדות אלה זוכות לתמיכה לא מעטה בציבור. אבל ארגונים המזוהים עם השמאל אינם אהודים, ומפלגות השמאל בישראל מקרטעות בקלפי ומקבלות יחד כשמינית בלבד מקולות המצביעים. אז מדוע מחנה השמאל כל כך הרבה פחות פופולרי מהעמדות שהוא מתיימר לייצג?

דרך אחת להסביר פער זה היא בדימוי הציבורי שדבק בשמאל. הוא נתפס כעוין ללאומיות ולדמוקרטיה של ריבונות עממית וכמייצג אליטה שבעה וקוסמופוליטית. דימוי זה אינו ייחודי לישראל – הוא אופייני לשמאל במקומות רבים בעולם. הוא אף אינו מקרי או תוצר של מיתוג לא מוצלח. הדימוי קשור קשר הדוק למהות של עמדת שמאל ליברלי, שמדגישה את היחיד ואת חופש הבחירה שלו יותר מאשר נאמנות לקבוצה או למסורת, ושתופסת עצמה כנסמכת על מוסר אוניברסלי חוצה-גבולות. טבעי לכן ששמאל ליברלי יזוהה כלא-לאומי ואליטיסטי, ולא קל להתנער מדימוי זה. שמאל המבקש לצבור תמיכה רחבה וכוח פוליטי חייב להכיר בגרעין האמת שבדימוי הציבורי שלו ולהתמודד עימו ביושר.

לשם כך, אני רוצה להצביע על ארבעה אתגרים שעומדים בפני השמאל בישראל. אתגרים אלה אינם ייחודיים לישראל, כאמור, אך אתייחס לביטוייהם המקומיים.

האתגר הלאומי: לאומיות הכרחית למימוש ערכיו של השמאל (או כל אידאולוגיה אחרת), שכן שייכות משותפת היא בסיס הכרחי למסגרת פוליטית יציבה. באותו זמן, לאומיות – במיוחד מהסוג האתנו-תרבותי שקיים כאן וברוב העולם – מצויה במתח בלתי-נמנע עם ערכים ליברליים כמו שוויון, פלורליזם והכלה. למרות מתח זה, שמאל חפץ חיים חייב להכיר בלאומיות כמסגרת שייכות וזהות מרכזית, ולהימנע מלבוז לה או לבטלה. הכרה זו נדרשת לא רק לגבי לאומיות פלסטינית הנאבקת על הגשמתה, אלא גם לגבי לאומיות יהודית הנתפסת כצד החזק. בקרב חלק מהשמאל מדובר בשינוי תודעתי של ממש. אך מעבר לשינוי התודעתי, שמאל חייב להציע חזון ועמדות בנושאים שעל סדר היום הנוגעים בלאומיות – כמו זהות המדינה, הגירה, וכמובן הקריטי ביותר, סיום הכיבוש – באופן שמכיר ברגשות לאומיים משני הצדדים וחותר לאזן אותם עם ערכים ליברליים. בנושא המדיני, יוזמות קונפדרטיביות כמו "ארץ לכולם", המכירות בזיקות שני העמים לארץ ישראל/פלסטין, לצד הצורך של שניהם בהגדרה עצמית לאומית עם זכויות אזרחיות מלאות ושוות, הן דוגמה לגישה מעין זו.

האתגר האליטיסטי: להוציא שוליים של שמאל רדיקלי, עיקר מחנה השמאל בישראל כמו בשאר העולם התרחק מסוגיות קולקטיביות לטובת ליברליזם של זכויות הפרט וחופש בחירה. כלכלה ניאוליברלית, המבוססת על אותם ערכים, מייצרת ומנציחה אי-שוויון במימדים מפלצתיים ברמה הגלובלית והמקומית כאחת, כפי שהמחיש משבר הקורונה. אין להתפלא, לכן, ששמאל העוסק בשוויון וחופש בחירה בנושאי זהות, אמונה ואורח חיים מזוהה עם מעמד כלכלי שיש לו המשאבים והפנאי לעסוק בכך. בישראל לדימוי האליטיסטי של השמאל יש גם צבע, שכן הסוציאליזם של ראשית שנות המדינה היה בעיקר לאשכנזים. חלוקת משאבים מפלה בכל התחומים, כמו גם גזענות והתנשאות תרבותית כלפי מזרחים, הולידו פערים מושרשים וטינה עמוקה כלפי השמאל. שינוי אופיו האליטיסטי של השמאל לא יבוא מרטוריקה בלבד – נדרשת עשייה. ראשית, יש לפתוח את הנהגת המחנה לבנות ובני הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית – דבר שמרצ למשל נכשלת בו שוב ושוב, כמו גם רבים מארגוני החברה האזרחית בשמאל.

נושאים הנוגעים לפריפריה ולמעמד העובדים הפגיעים – כמו צדק חלוקתי בקרקעות ודיור, חיזוק השירותים החברתיים, תיקון עיוותים בשוק העבודה – חייבים לתפוס מקום מרכזי באג'נדה של השמאל, לא פחות מסוגיות של שוויון וחופש בחירה אינדיבידואליים

שנית, נושאים הנוגעים לפריפריה ולמעמד העובדים הפגיעים – כמו צדק חלוקתי בקרקעות ודיור, חיזוק השירותים החברתיים, תיקון עיוותים בשוק העבודה – חייבים לתפוס מקום מרכזי באג'נדה של השמאל, לא פחות מסוגיות של שוויון וחופש בחירה אינדיבידואליים. בעניין זה, תנועות כמו "עומדים ביחד" ו"שוברות קירות" מסמנות דרך חדשה ומבטיחה. שלישית, לא תהיה תקומה לשמאל מבלי שיתנער באופן פעיל ומשכנע ממורשת האפליה וההתנשאות כלפי מזרחים ויטפל בתוצריה המתמשכים. דוגמאות עכשוויות לכך ניתן למצוא במעורבות של מפלגת העבודה – בהובלת ח"כ נעמה לזימי – בגיבוש מתווה פיצוי הוגן למפוני גבעת עמל (מה שלא מנע את הפינוי האלים שהתרחש בסופו של דבר); ובטיפול של עמותת רופאים לזכויות אדם ביחד עם עמותת עמרם בחשיפת תפקידה של המערכת הרפואית בפצע הפתוח של פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן.

האתגר הדמוקרטי: שמאל ליברלי דורש להגביל הכרעות רוב בשם עקרונות כמו שוויון וזכויות הפרט, ובכך הוא מעמיד עצמו, באופן בלתי-נמנע, מול הדמוקרטיה התהליכית. אך המרכיב התהליכי יסודי לדמוקרטיה לא פחות מהמרכיב הליברלי. שמאל ליברלי נוטה להזניח את ההיבט ההשתתפותי בדמוקרטיה ולהקדיש את כל מרצו, בשיח ובפעולה, להיבט התוצאתי – השגת מדיניות ליברלית. מכאן הישענותו הכבדה של השמאל על המשפט לתיקון הכרעות פוליטיות. הסתמכות-יתר על המשפט לא רק מעידה על חולשה פוליטית של השמאל אלא מחמירה אותה. השמאל מצטייר כמי שעוקף את התהליך הדמוקרטי – כלומר את ציבור הבוחרים – כדי לכפות את עמדותיו. חקיקת חוק הלאום והנסיונות לרסן את כוחו של בג"ץ הם חלק מתגובת-הנגד לנטייה זו של השמאל. שמאל המבקש להיות ולהצטייר כדמוקרטי חייב להפנות את עיקר מרצו להתמודדות על עמדותיו בזירה הפוליטית. שמאל דמוקרטי, הבוטח בעמדותיו ובפופולריות שלהן, ישים את העמקת התרבות הדמוקרטית במקום מרכזי בסדר יומו הפוליטי, ויפעל באופן מעשי לעודד מעורבות אזרחית ושמיעת קולות רבים ומגוונים ככל האפשר, אם דרך מפלגות, תנועות חברתיות, ומנגנונים מוסדיים. שוב, תנועת "עומדים ביחד" מספקת דוגמה טובה לתנועת שמאל המיישמת גישה ופרקטיקה דמוקרטיות.

האתגר התרבותי: האמונה כי הצדק שבליברליזם הוא כה ברור ומוחלט עד שאין זה אלא עניין של זמן עד שכל עמי העולם יאמצו אותו – התבדתה ובגדול. לצד התפשטות ערכי האינדיבידואליזם והשוויון הליברליים, לא פג כוחם של ערכים "ישנים": לכידות שבטית, אדיקות דתית, נאמנות למסורת ולמבני סמכות היררכיים. זה נכון גם בחברות בעלות תרבות ליברלית מושרשת. המשך שגשוגן של תרבויות דתיות אורתודוקסיות, בישראל כמו בשאר העולם, מעיד על קיומם של הגיונות תרבותיים לא-ליברליים העונים בהצלחה אף הם על צרכים אנושיים. יש להכיר במציאות של מגוון תרבותי-ערכי עמוק, ובכך שכפייה והכנעה במישור הערכי אינן דרך אפקטיבית או ראויה לחתור לחברה ליברלית. הכרה זו מחייבת גישה יותר פרגמטית וענווה מצד שמאל ליברלי, כזו הנפרדת מתפיסת עליונות וצדק מוחלט והמסוגלת לקיים שיח מכבד ולא מתנשא עם שפות מוסריות שונות על "טוב משותף". בעניינים הנוגעים לצביון המרחב הציבורי ולנוכחות של סממני דת ומסורת, למשל, על שמאל ליברלי לחתור פחות להכרעות משפטיות של מנצחים ומפסידים ויותר להסדרים פוליטיים שכל הצדדים יוכלו לחיות עימם.

התייצבות מול אתגרים אלה, כל אחד לחוד ובוודאי כולם יחד, היא משימה קשה ומורכבת, אך לא כזו הדורשת ויתורים ערכיים בהכרח. הזכרתי דוגמאות מבטיחות שכבר קיימות בשטח לשינויים בשיח, בסדר-יום ובדרכי פעולה של ארגוני שמאל, שמתמודדים עם האתגרים. אם השמאל ישכיל להבין את הצורך בשינוי, התסכול יוכל להתחלף בתקווה: תקווה להיווצרות מחנה רחב ומשפיע, המייצג נאמנה את ערכי השמאל – בין אם תחת השם "שמאל" או לא – והשונה מאוד ממחנה השמאל המוכר לנו היום.

גבעת עמל, 15.11.2021. צילום: כרמן אלמקייס
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עפר כהנא

    אני מייחל לרגע שבו ״ימנים״ ו״שמאלנים״ ינשמו עמוק וישבו לדבר ברצינות על תפיסות היסוד השונות דרכן הם מתבוננים על המציאות וימצאו דרכי פעולה משותפות חדשות.
    המאמר הזה הוא בעיני צעד בכיוון הנכון.
    יש שני ספרי יסוד שמומלץ לקרוא כדי להתחיל את הדיון הזה:
    – ״עימות בין השקפות – המקורות האידיאולוגיים למאבקים פוליטיים״ של תומס סואל
    – ״The Righteous Mind: Why Good People are Divided by Politics and Religion״ של Jonathan Haidt