להציל את העולם בדרום אפריקה

דרום אפריקה עם הריזורטים והאדמות היפות שלה היא מדינה בלי אלוהים. היא אותם הקיבוצים הנאורים שמצביעים יפה למרצ ומפגינים "נגד הכיבוש" כל עוד מדובר באדמות רחוקות, אבל מצופפים שורות ודואגים לעצמם היטב כשצריך לדבר על חלוקת משאבים וקרקעות הוגנת ● רשמי מסע
נועה בורשטיין חדד

בלילה האחרון שלי בדרום אפריקה פגשתי את "ליידי די". אחרי שבועיים שבהם ניסיתי להגיע לליבה של המדינה הזו, לחתור – כמו בסאפ שהשכרתי באיזו לגונה – תחת כל היופי שמוצג לי כתיירת: תחת הריזורטים היפים למעמקי הטאון-שיפס (יישובים לא מוכרים שהחלו להיבנות בסמוך לערים בתקופת האפרטהייד והפכו לעיקר מקומות המגורים עבור האזרחים השחורים של המדינה), תחת הסדינים הלבנים והיפים לעובדות שמותחות אותן, מנקות אחרי כל צעד שלי, מפלטרות לי את המציאות בקשת של צבעים לבנים: חום בהיר, חום בהיר יותר, הכי בהיר שיש, לבן.

אחרי כל זה פגשתי את ליידי, עומדת בשולחן שלה בבר "Commons" שבמוזנברג. היא מיד אמרה לי: "קווירית, שחורה, אישה… אני לא נושאת את זה עלי. זה פשוט מי שאני. דרום אפריקה".

אחרי זה השווינו בין המעילים המקומיים שלנו. היא השקתה אותי בקוקטיילים שהיא מכינה מרוביוס, התה המפורסם של דרום אפריקה. קשקשנו על ראפ ועל פמיניזם. סיפרתי לה על 'פוליטיקלי קוראת' והיא סיפרה לי על המדינה ההזויה שהיא נולדה, גדלה וחיה בה. אחרי זה כבר התערבבתי בשלל הצבעים מעיירת הגולשים שבה סיימתי את הטיול שלי. רקדתי, אכלתי, שיחקתי שחמט וצפיתי בסרטונים על הכרישים שנוהגים לפקוד את החוף. אבל בסוף חזרתי אליה, לחיבוק מקומי. רציתי שתעטוף אותי במילים החותכות שלה. שבועיים שאני נעה בתוך פילטרים ולא משנה כמה מאמץ השקעתי, לא הצלחתי למצוא שורשים.

לפני שטסתי לכאן, סבתא שלי אמרה לי, כרגיל: "בכל מדינה יש אדמה, אנשים ואלוהים". היא אומרת לי את זה לפני כל נסיעה לחו"ל ולפחות בשניים מהדברים היא צודקת: זו תמיד אותה האדמה ותמיד אותם האנשים: טיפשים, עצלנים ומלאים בכוונות טובות. רק האלוהים שונים.

חוף הים במוזנברג. צילום: נועה בורשטיין חדד

לברוח מהבית

לדרום אפריקה הגעתי במסגרת פרויקט פוליטי מסקרן שאפשר לי ללמוד על המדינה הזו ועל המהלך ההיסטורי שעבר עליה, ממקור ראשון. פגשתי שלושה א.נשים שהשתתפו ממש באותה מהפכה מעוררת השראה, אז – לפני שלושים שנה, שסיימה את האפרטהייד. התביישתי להגיד להם, בסופו של דבר, שיש לי תחושה שהאפרטהייד לא נגמר בזכותם. שאולי השליטה המערבית בדרום אפריקה מצאה נתיבים אחרים ללכת בהם ומעגנים אחרים להיאחז בהם. שהיא כבר לא זקוקה לכלי האגרסיבי של ההפרדה המוחלטת בין שחורים ללבנים, כדי להמשיך ולהחזיק במשאבים. יש לה דרכים אחרות, אסתטיות, מתוחכמות יותר, פוטוגניות, לעשות את זה.

באחד הימים של הפרויקט, כשעלינו במדרגות של המרכז הקהילתי של קייליצ'ה, קיבלנו את החדשות של פטירתו של פרדריק וילם דה-קלארק: הנשיא הלבן האחרון של דרום אפריקה. הוא ששחרר את האסירים הפוליטיים מהכלא והוא שזכה, ביחד עם מחליפו בתפקיד, נלסון מנדלה, בפרס נובל לשלום. הכותרות בישראל דיווחו בפשטות שנפטר הנשיא שהביא לסיום האפרטהייד.

קייליצ'ה היא הטאון-שיפ הגדולה ביותר בקייפ המערבי. היא החלה להתרקם כשכונה בפאתי קייפטאון בתקופת האפרטהייד, כשבשנת 1985 הועברו אליה אנשים שחורים בכוח. כשבוטלו חוקי האפרטהייד, היגרו אליה אלפים רבים מרחבי המדינה שחיפשו עבודה בעיר. ה"שכונה" הלכה וגדלה בקצב מסחרר והיום היא מכילה כשלושה מיליון תושבים – שלפחות מחצית מהם, על פי נתונים רשמיים, חיים בבתים ארעיים, בצריפים ובפחונים. השכר הממוצע למשפחה בקייליצ'ה הוא 20,000 ראנד בשנה (4000 ₪). העבודות הנפוצות הן עבודות בית ועבודות כפיים למיניהן. המשטרה והשכונה לא מיודדות ובאיזורים מסוימים בקייליצ'ה אפשר לשמוע סאונד של יריות כמעט בכל לילה.

בשנים האחרונות, הפרויקטים הקהילתיים בקייליצ'ה גדלים ומתרבים. זכינו לפגוש כמה מהם בסיור קצר במרכז הקהילתי עצמו וברחובות השכונה. בשלב מסוים, בעודנו עומדים במרכז שדה ריק שיושב בלב השכונה, שאלתי את סיה, הבחור שהדריך אותנו, אם הוא אוהב את השכונה. "אני לא יודע לענות על זה", הוא אמר. ואני רציתי לשאול עוד ועוד, על התחושה הזו – של בית שאיננו בית. של בית מסוכן. של בית שמצד אחד מונע ממך להמשיך לגדול וללמוד, ומצד שני מאפשר לך להכיר את עצמך במנותק מהמבט הלבן הקבוע. האם אתה רוצה לשרוף אותו עד אפר ולזחול אל העולם הגדול? או שאתה לוקח חלקים ממנו איתך גם אם החלטת לצאת מהדפוס של מה שמיועד לאנשים שנולדו שם, כמוך?

בדיעבד, אני חושבת על בית האדון שלא ניתן לפרק בכליו. בדרום אפריקה אנחנו יודעים מי האדון – אבל של מי לעזאזל הבית? ובאילו כלים מדובר?

אני חושבת על בית האדון שלא ניתן לפרק בכליו. בדרום אפריקה אנחנו יודעים מי האדון – אבל של מי לעזאזל הבית? ובאילו כלים מדובר?

קייליצ'ה היא לא הטאון שיפ היחידה בדרום אפריקה. בסמוך לכל עיר כמעט, ניתן יהיה למצוא את הפחונים האלה, את הצריפים ואת המבנים הארעיים, עומדים ביחד בשורה או בטור, יוצרים רחוב. מספרה פה, מוסך שם. עיר אלטרנטיבית בסמוך לערי המערב. אבל אי אפשר לעשות רומנטיזציה לדבר הזה. כי מים זורמים אין להם וגם חשמל בקושי וגרוע מכך, סיה מספר לנו על תקרות הבטון שמוצבות מעל אלה שגדלים בטאון שיפ ועל אפס השאיפות שמאפיינות אותם.

מלך האריות

ארבעה ימים אחרי הסיור הזה אני כבר תיירת חופשית. לוקחת רכב משדה התעופה ומתחילה את המסע הפרטי שלי בדרום אפריקה. ראשונים בתור: הפינגווינים. מיד אחר כך – צוק התקווה הטובה. המקום אליו הגיעו המתיישבים הראשונים – ה"בורים", מאירופה לאפריקה. בשביל האפריקנרים (צאצאי אותם "בורים", שהזהות הפוליטית והלאומית שלהם השתנתה והתגבשה במשך שנים בעקבות היסטוריה של אלימות ושל כיבושים שלהם – ואותם), לצוק יש מקום חשוב בהיסטוריה. אבל הרפרנס היחיד שעולה לי בראש הוא מלך האריות.

בדרך חזרה מהצוק אני שומעת חבטה. הנהיגה בצד שמאל של הכביש מוציאה ממני את המיטב – עליתי על מדרכה. פנצ'ר. איתי ברכב שני טרמפיסטים שאספתי מהטאון שיפ הסמוכה. הם מסטולים, מסריחים מעשן ולא מפסיקים לדבר. אני מנסה להקשיב לרכב, מתמלאת בחרדה. אולי הם בכלל לא מסטולים אלא מתכננים לרצוח אותי? אולי הפנצ'ר הזה יהיה האקדח של סוף המערכה? כל האזהרות ששמעתי מאז דרכה רגלי על אדמת דרום אפריקה מהדהדות לי בראש. החרדה מטפסת במעלה הצוואר ואני משתגעת. אני בכלל לא בטוחה שכדאי לי לנסוע ככה, על גלגל מפונצ'ר, אבל אין לי ברירה. הדבר היחיד שאני שולטת בו עכשיו זה ההגה, ואני חייבת להגיע למקום בטוח.

כשאנחנו מגיעים לסיימונס' טאון, הטרמפיסטית מבקשת ממני לעצור. "Thank you LALA!" היא מכריזה, ומתחילה לצעוד יחד עם אחיה החבוש בכומתה אדומה לכיוון הנמל. לא קולטים לרגע את הדרמה הקטנה שהתחוללה בתוכי במהלך הנסיעה המשותפת שלנו.

אני עדיין לא שקטה, נכנסת לחניון. הבחור עם הווסט הכתום בכלל לא מתקרב אלי. במקומות כמו סיימונס' טאון, השירות הזה של "שומרי החניה" מאופק ונעים.

"שומרי החניות. הם פשוט המציאו לעצמם מקצוע", אני מספרת לאחותי בטלפון מאוחר יותר. "אבל את יודעת מה? להמציא לעצמך מקצוע, לפעמים זה כל מה שאתה יכול לעשות".

אני מתחננת לעזרה במבט והבחור עם הווסט הכתום קולט אותי ממרחק ומתקרב אלי בדילוגים. הוא כל כך יפה – כמו פיה באמצע הרפתקה שהשתבשה. הוא בצבע שלי ובצורה נחמדה כל כך הוא אומר לי – שומעת, אני לא טוב בזה. אבל אני אקרא למישהו. תוך חצי דקה הוא חוזר, יחד עם איש שחור שמחזיק בג'ק ובכמה לבנים. הוא מרים את הרכב שלי, מחליף את הגלגל. אני לא עושה כלום מלבד להסתכל. כשהוא מסיים אני שואלת אותו אם אפשר לשלם לו על השירות הזה. "לא. אי אפשר. אבל את יכולה לבוא לחנות שלי ולקנות מזכרת מדרום אפריקה למשפחה שלך".

**

"למה אתם לא מקימים גסטהאוס בטאון-שיפ?" אני שואלת את לואיזו. "אני יודעת שאני הייתי באה לישון".

"They will eat you alive", הוא אומר לי וצוחק. אחרי זה הוא מוסיף – "זה רעיון טוב. אבל אם אני רוצה להקים גסטהאוס, אני צריך אישורים. אני צריך לעבור בירוקרטיה והדבר הראשון שישאלו אותי הוא האם יש לי כסף. אם רוצים לעשות במדינה הזו כסף, צריך לבוא מכסף".

את לואיזו הכרתי בספארי קופים סמוך לנייזנה. בעיקרון, הוא היה מדריך הקופים שלי, אבל היום הגשום הבריח את כולם למרומי העצים ונותרנו רק שנינו ביער, מנצלים את הזמן לשיחת חולין. בהתחלה הוא עצבן אותי. זרק בדיחה שחוקה על העובדה שהקופים פה גונבים ממך הכל – "בכל זאת, הם קופים מדרום אפריקה, מה לא ככה?" – שנאתי את זה שהוא צוחק על עצמו. הרי הוא לא מתכוון לומר שכולם בדרום אפריקה גנבים, רק השחורים. והקופים.

לא צחקתי. הוא כיווץ את הגבות שלו. אבל קצת אחרי זה נשבר בינינו הקרח, כשהוא שאל אותי על ישראל: "זו מדינה באירופה נכון?". עכשיו היה תורי לצחוק. "בטח", אמרתי לו. "באירופה של המזרח התיכון".

זה היה כבר אחרי יותר משבוע שבו טיילתי לבד, מנסה להבין את המדינה הזה. עד כה, שחורות זוהתה אצלי, במרחב הדרום אפריקאי, עם מצוקה, עוני ואלימות. גם העובדים השחורים שפגשתי עבדו בעבודות כפיים מאד מסוימות, לעומת הלבנים שנעו על ציר רחב יותר: מקבצנים ועניים מרודים לבעלי ריזורטים וכרמים, דרך לוחמי צדק לשעבר שבנו את ביתם בקייפטאון מאז נפילת האפרטהייד.

לואיזו משייך את עצמו לקהילה שנקראת בדרום אפריקה "צבעוניים", "coloured" – אמנם זה מושג שחשבתי שנעלם מהעולם אבל דרום אפריקה כמו דרום אפריקה, הפכה למחסן של כל אותם מושגים שאנחנו, בחסות הפי.סי, כבר נמנעים מהם. בהקשר הדרום אפריקאי, "צבעוניים" נקראים כל אותם אלה שדם לבן וגם שחור (או אסיאתי) זורם להם ביחד בוורידים. הקהילה הזו נוצרה עם המתיישב הלבן הראשון ביבשת – לא מסיבות הרואיות של אלו שלא מבחינים בין דם לדם אלא בשל מין שכפו מעבידים על משרתותיהם. היא צמחה כקהילה נפרדת שכן הן האוכלוסייה השחורה והן האוכלוסייה הלבנה התנכרו אליהם. הצבעוניים קוטלגו כגזע בפני עצמו בתקופת האפרטהייד והוקצו להם אזורי מחייה משלהם. גם הצרכים הפוליטיים והתרבות הפוליטית של הקהילה התפתחו בנפרד, כצפוי.

"I am coloured and you are colored" לואיזו אומר לי. במובן מסוים, הוא צודק. שנינו מעורבבים, נושאים בפיגמנטים שלנו היסטוריות של אימפריות עתיקות, של מהגרים ממרחבי הזמן והיבשות, של חיבורים שלא יכלו להתקיים לולא הגיע המערב בסירות הגדולות שלו לחופי אפריקה והחליט להשתלט.

לא היינו פה אם לא זה. אז מה זה אומר?

קייליצ'ה. צילום: נועה בורשטיין חדד

האיש הכי גזען בעולם

פריד גר איפשהו בין קייפטאון לפורט אליזבת'. פגשתי אותו בערב שהעברתי בבר של גסטהאוס היפי למדי, שמכיל תרמילאים מכל העולם. "אני חושבת שכולם שם היו על מיקרו-דוזינג, לכל הפחות", אגיד בדיעבד לליידי. "אין לי ספק שאת צודקת", היא תענה.

בין איש לבוש בשק שרוקד עם דלי (לבן, בטח לבן) לבין מוזיקאי שמפיק קולות של תזמורת שלמה מהגרון שלו, התיישב מולי אותו פריד, ביחד עם אשתו. "הבן שלי הוא הברמן פה", הוא סיפר לי בגאווה. "ומה את עושה?" סיפרתי לו שאני עיתונאית, אבל כרגע אני בחופשה. "הוא כל כך אוהב חדשות!" התערבה אישתו בשיחה. "אני בכלל לא מבינה את זה. החדשות עושות אותו כל כך עצבני…" פריד הביט בה באהדה. כשהשיב את המבט אלי, סיפר לי שהוא הבעלים של חברת בנייה שעוסקת בבנייה ירוקה.

"תראי", הוא אמר והציג לי תרשים בנייד שלו. "אנחנו לא בונים בכלל על האדמה. את רואה את הכביש? הוא עולה על עמודים ונכנס עד לחניון של הבניין, שמוצב מטרים רבים מעל האדמה. הרסנו את העולם מספיק, עכשיו צריך לדאוג לו". הוא סוגר את הנייד וזוקף את גבו בגאווה, מצפה לתגובה. "תראי את זה! תפיצי את הבשורה הזו אצלכם בישראל!" צועקת לי אשתו מבעד למוזיקה. אני מהנהנת בהתלהבות. מנסה לרצות את הזוג החמוד הזה שמנסה להרשים אותי, שבקושי סיימה תואר ראשון. "אבל את יודעת מה הבעיה?" מתקרב אלי פריד בהבעה חדשה. "הבעיה היא העובדים. השחורים פה… אני לא מוכן לעבוד איתם. הם עצלנים מאד".

"אם אני מביא עובד שחור, דבר ראשון הוא שואל אותי מתי יש הפסקת צהריים. ואת יודעת מה? הם רוצים לאכול בזמן העבודה, לעשות הפסקות וגם המשכורת אף פעם לא מספיקה להם! אז אני לוקח עובדים מקונגו – אנשים טובים מאד. או ממוזמביק – אלה אנשי עבודה"

"במה מתבטאת העצלנות הזו?" אני מתעניינת לפתע. האוזניים שלי מתחדדות. "אם אני מביא עובד שחור, דבר ראשון הוא שואל אותי מתי יש הפסקת צהריים. ואת יודעת מה? הם רוצים לאכול בזמן העבודה, לעשות הפסקות וגם המשכורת אף פעם לא מספיקה להם! אז אני לוקח עובדים מקונגו – אנשים טובים מאד. או ממוזמביק – אלה אנשי עבודה".

כשפריד חוזר על התיאוריה שלו שוב, אני מתנצלת והולכת להזמין עוד דרינק מהבן שלו. הכל הם עושים נכון, אני חושבת לעצמי. הכל חוץ מאת הדבר הפשוט, הדהוי הזה, של שוויון זכויות.

אני תוהה אם פריד לוקח הפסקות בזמן העבודה, אם הוא מוותר, כמו שהוא מצפה מהעובדים שלו, על ארוחת צהריים מתישהו במהלך שמונה-תשע השעות בהן הוא במשרד. אני כבר יודעת שהשכר שמקבלים עובדים מהסוג שהוא מדבר עליו, הוא 25 ראנד לשעה. מדובר בחמישה שקלים, לשם ההשוואה.

על קוויריות ועל פחד

בנייזנה החלטתי ללכת על מלון מפנק. שילמתי קצת פחות ממאתיים שקל ללילה בשביל לקבל חדר עם נוף לים, עם עיצוב פנים ייחודי ותכלכל, ארוחת בוקר ועובדת קבלה (מקונגו, חיה פה כבר עשרים שנה) שלא מפסיקה לקרוא לי Ma’am. בשלב מסוים ביקשתי ממנה שתפסיק ותפנה אלי בשם הפרטי שלי וכאילו יצאנו עכשיו מסרט היא ענתה לי: "ok, ma’am".

מי אני לעזאזל?

אהבתי מאד את נייזנה: את שני הראשים ואת הלגונה החמימה, את העיר המעורבת הראשונה בה נתקלתי עד כה, את הילדים שחוזרים מבית הספר דרך הים ויושבים לצידי על החוף, את החדר המפואר שלי. שם פגשתי את טיילור וחברותיה, שסיימו עכשיו תיכון ומתלבטות מה לעשות הלאה. הן ישבו איתי בחוף וסיפרו לי על מסיבות קוויריות שמתרחשות בטאון-שיפ הסמוכה. האינסטגרם כבר גילה לי שמדובר בטאון-שיפ ששווה לחקור (עם שכונה שלמה של ראסטפרים, הגדולה ביותר בדרום אפריקה) אבל הפחד כמו הפחד, הציף לי את החזה. אין מצב שאני יוצאת לטאון-שיפ אחרי שהזהירו אותי מפניהם כל כך. סיכמנו שנדבר עוד בהמשך ובערב התגנבתי החוצה מתוך עצמי, לקחתי את הרכב ונסעתי לטאון שיפ. דרך החלונות הסגורים והדלת הנעולה שלי, הצלחתי לשמוע את הבאסים, לראות – בחושך הגדול של שכונה שהיא אחות חורגת, שאיש לא דואג לשים בה נורות רחוב – את בני האדם מצטופפים, לבושים יפה, מרוגשים לקראת ערב, נכנסים לתוך פחון או צריף או מבנה ארעי שפועם כמו לב מרוב מוזיקה וריקודים. קינאתי בהם. כעסתי על עצמי – כעסתי בעיקר על הפחד שלי. אבל החלטתי להיות אחראית, חזרתי למלון שלי.

דרום אפריקה היא מדינה בלי אלוהים. היא מגרש המשחקים שהמערב חיפש לו. היא הנופים הפראיים. היא האנשים השחורים המסוכנים, כמו שאוהבים להביט עליהם. ואי אפשר, אני לא מצליחה להתנגד לזה. היא העושר ועושר ועושר ומעט מאד אושר

החדר שלי סודר. הסדינים נמתחו, הרצפה נשאבה, קפה ותה מולאו בעמדה שמעל המיני-מקרר. בטלוויזיה שודר סרט דוקומנטרי על נשים אפריקאיות ששינו את העולם, בכך שהתנגדו בכל תוקף למפעלים המזהמים שניסו לבנות בכפרים שלהן ("women hold up the sky"). שוב חשבתי איזו מחשבה. דרום אפריקה היא מדינה בלי אלוהים. היא מגרש המשחקים שהמערב חיפש לו. הנה פה תמצא אדמה פורייה לבנות בה כרמים ויקבים וחקלאות וריזורטים. היא הנופים הפראיים, חיות הטרף הסגורות בכלובים (גם יהיו בגודל 1000 קמ"ר, הם עדיין כלובים), מטרת חייהם אחת היא: לשעשע. היא האנשים השחורים המסוכנים, כמו שאוהבים להביט עליהם. ואי אפשר, אני לא מצליחה להתנגד לזה. היא העושר ועושר ועושר ומעט מאד אושר. כי אף אחד שפגשתי במדינה הזו, כולל העשירים ביותר, לא היה מרוצה.

אולי חוץ מהמארחת שלי בסוולנדם – עירה שהגעתי אליה בסוף של יום, נואשת למצוא מקום לישון והיא קיבלה את פניי בחיוך שמח לאיד כשאמרה "אל תדאגי, אצלנו אין הפסקות חשמל יזומות ואין מחסור במים. יש לנו שלטון אחר, הרבה יותר יעיל מהשלטון 'שלהם'".

**

"את יודעת מה מטריף אותי במדינה הזו שלכם?" אני שואלת את ליידי. "מה?" היא מתעניינת. "מטריף אותי שאני נוהגת ואני מקשיבה לרדיו ובאמת, you’ve got it all together. הפרסומות כאילו יצאו מהעיתון הפמיניסטי שאני עורכת. אתם משתמשים במושגים כמו "פמיסייד" ו"ג'נדר בייסד ויולנס" בתחנות הכי מיינסטרימיות ברדיו. אתם מדברים על אנשים בעלי מוגבלויות ורואים אותם בתכנון העירוני שלכם. אתם בונים בבנייה כל כך ירוקה שהיא בקושי נוגעת בקרקע". אני מדברת ותוך כדי עולה במוחי על בריקדות. "אני אפילו לא מתחילה לדבר על הניקיון של הרחובות. אלוהים, התביישתי לזרוק פה אפילו בדל של סיגריה מהחלון של האוטו. ואת יודעת מה? אפילו בעיירה הכי נידחת, הכי לא מוכרת, הצלחתי למצוא קווירים ומועדונים לבלות בהם. קהילות שבכל מקום בעולם יחשבו "פרימיטיביות" מקבלות את הלה"טבים שבקרבם בחיבוק. יש לכם הכול! אבל בכל הקשור לגזענות – נתקעתם בתקופה הוויקטוריאנית".

אני לא זוכרת אם היא צחקה או הרצינה. אני חושבת שבשלב הזה כבר היינו מספיק שיכורות כדי לנהל את השיחה הזו, שנמנעתי מלעשות אותה עם כל אחד אחר. אבל היא הסכימה איתי. וזה הפתיע אותי, כי חשבתי שבכל זאת, אני בסך הכל תיירת. איך יכול להיות שהבנתי באמת את הסיפור של המדינה הזו?

אולי כי אחרי הכול, האלוהים של דרום אפריקה לא מאד שונה מהאלוהים שלנו.

שכונת בו-קאפ בקייפטאון. צילום: נועה בורשטיין חדד

ב-24.11.21, חמישה ימים לפני תום הטיול שלי ויום אחד לפני היום הבינלאומי לציון המאבק נגד אלימות כלפי נשים, פונה המאהל של האימהות החד הוריות ביפו. הפינוי התרחש במקביל לעלייתו של רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, לבמה באירוע המרכזי של אותו היום, שעוצב והופק על ידי ארגונים פמיניסטיים ישראלים. הערב היה בסימן "הקשיבי בקולי, הקשיבי בקולך", כשבטכנולוגיית דיפ-פייק מצמררת, עלו סרטונים של נשים שאינן איתנו עוד – כי נרצחו על ידי בני זוגן – מפצירות בנשים אחרות ללכת, לברוח, לפני שיהיה מאוחר מדי.

אני תוהה אם רק לנשים עשירות מותר לברוח. כי אם אין לך לאן? ואם את יוצאת ממערכת יחסים אלימה ומבקשת דיור בר השגה ועיריית תל אביב מפנה אותך ומוסדות הרווחה מגלגלים אותך מאחד לשני ובסופו של דבר את מוצאת את עצמך, ביחד עם נשים אחרות במצבך, מקימה מאהל מחאה ביפו – ומפונה גם ממנו, ביום הבינלאומי לציון המאבק נגד אלימות מגדרית. אז מה יש לומר? אפשר פשוט לעלות על הנתיב המהיר לדרום אפריקה – שהרי זאת בדיוק הדיסטופיה שמציע לנו השמאל הליברלי.

לא יכולתי להתעלם מהדמיון לישראל. דרום אפריקה היא ה"וילה בג'ונגל" שדוחפים לנו גם בלי להשתמש בטרמינולוגיה המדויקת. היא העליונות הלבנה שמאפשרת נישואי להט"בים ופונדקאות, אבל לא רואה את חלקה באי השוויון – או את הקשר בינו לבין צבע

לא יכולתי להתעלם מהדמיון. כי דרום אפריקה היא ה"וילה בג'ונגל" שדוחפים לנו גם בלי להשתמש בטרמינולוגיה המדויקת. היא העליונות הלבנה שמאפשרת נישואי להט"בים ופונדקאות, אבל לא רואה את חלקה באי השוויון – או את הקשר בינו לבין צבע. היא שלטון שונה: יעיל, מושג, ברור, נטול מחסומים בירוקרטיים, עבור צבע אחד ושלטון שמעמיס עליך קשיים, עבור צבע אחר. היא שר בריאות להט"בי שמקדם את ביטול הוועדות להפסקת היריון אבל מתחמק מלפגוש את הנציגים של עמותת "עמר"ם" כבר חודשים ובכך, מתחמק מלהכיר בפעם הקודמת שממשלת ישראל ומשרד הבריאות התערבו לנשים (חומות) ברחם.

דרום אפריקה והכרמים, הריזורטים והאדמות היפות שלה, היא אותם הקיבוצים הנאורים שמצביעים יפה יפה למרצ ומפגינים "נגד הכיבוש", כל עוד מדובר באדמות רחוקות מהם, אבל מצופפים שורות ודואגים לעצמם היטב כשמגיע הזמן לדבר על חלוקת משאבים וקרקעות הוגנת. אותם אזרחים שיהנהנו בעצב, ויגידו, בעברית או באפריקנס: "אבל השלטון אצלם כבר שלושים שנה, למה הם לא דואגים לאנשים שלהם?" ובעיוורון אסטרטגי יתעלמו מהקשר בין העובדה שהבית שלהם חולש על אלפי קילומטרים רבועים של אדמה פורייה לכך שבמרחק שני קילומטרים מכאן חיים צפופים, פחון אחד על גבי פחון שני, מיליוני אנשים כהים.

היא שרת תחבורה שהכניסה לכנסת טרמינולוגיה של לשון נקבה והקימה קבינט מגדרי אבל ביטלה את הרכבת הישירה היחידה משדרות לתל אביב. היא אותם האנשים שיאשימו את ה"הם" באלימות, לא יצליחו להסביר אותה, יגידו – בעדינות מרבית, שאולי זה משהו גנטי… כן. דרום אפריקה היא ראש עיר שעולה לבמה בערב שכולו "פמיניזם", בזמן שאנשיו ומשטרתו מפנים נשים חד הוריות ממאהל שהקימו באחת מהשכונות בעיר שהוא מנהל.

דרום אפריקה היא סידור נהדר ללבנים, שדוחפים את כל מה שמכוער ועני החוצה מהערים שלהם. סוגרים אותם בגטאות עשויים פח ומיתממים כאילו שאין להם כל קשר לזה. שמשלמים מחיר של ביטחון אישי אבל פותרים אותו באמצעות גדרות חשמליות ומאבטחים שחורים בשכר מינימום. ודרום אפריקה היא זריקת רעל איטית ומתמשכת לכל השאר. זריקה שמטשטשת את השורשים, מטשטשת כל היסטוריה שחורה להיאחז בה, מטשטשת כל תרבות מקומית והופכת אותה למזכרות לתיירים, זהות לחלוטין בכל מדינה ביבשת הזו, מצמצמת את הטווח הרחב של מיליוני בני אדם עם מאות שונות של תרבויות אל תוך קערה מאבן שמצויר עליה פיל כחול. מוחקת את כל מה שהיה ומייצרת במקום זה, תלות שלא ניתן לנתק עוד במערב: בבתי החולים שלו, באופן בו הוא תופס חינוך, בצורה בה הוא מסדר הכל בהיררכיות. בצורת השלטון שהוא מכיר, באופן ההסתכלות שלו על העולם. מערבבת אותנו. מי פה בעל הבית? מי האדון? והאם נותרו לנו עוד כלים?

 

הכי דרומה שאפשר

קצת לפני שפגשתי את ליידי, נסעתי ל"ל'אגולס". הקצה הדרומי ביותר בעולם (אם מתעלמים מהעובדה שמדובר בכדור). יש כאלה שמכנים את היישוב הזה "עיר הרוחות", ואולי זו הסיבה שהתאבססתי כל כך על להגיע לשם. במוזיאון המגדלור מזהירים אותך לפני שתעלי למעלה, שתחזיקי טוב את המשקפיים והטלפון – כי הרוח כל כך חזקה שהיא פשוט תחטוף אותם ממך. וזה נכון. בלילה אני שומעת את קול הגלים, הכי חזק ששמעתי בחיים שלי, אפילו שבכלל לא ישנתי על חוף הים. אני סוגרת את החלונות (בכל זאת, רוחות רפאים משוטטות כאן) ועדיין שומעת אותו.

ל'אגולס זכתה למוניטין הזה, של עיר של רוחות, בשל היותה הקצה הדרומי של היבשת. לכאן הגיעו הספנים הראשונים וכאן נטרפו הספינות של הכובשים הראשונים שרצו את אפריקה לעצמם. "נקמת האדמה", אני מתרגמת לעצמי מחדש את השם בעודי מסתובבת, נעמדת מול המקום בו הים ההודי פוגש את האטלנטי. אני תוהה אם באפריקה עדיין קיימת האופציה לאלימות.

בארוחת שבת נדיבה שהזדמנתי אליה, מצטרף המארח שלי למחשבותיי כשהוא אומר "אני מבקש מהילדים שלי לעזוב את דרום אפריקה. זו מדינה בלי עתיד. אנחנו יושבים על חבית נפץ ומתישהו הכל יתפוצץ"

ביום שישי, בארוחת שבת נדיבה שהזדמנתי אליה, מצטרף המארח שלי למחשבותיי כשהוא אומר "אני מבקש מהילדים שלי לעזוב את דרום אפריקה. זו מדינה בלי עתיד. אנחנו יושבים על חבית נפץ ומתישהו הכל יתפוצץ, אף אחד" – הוא אומר ומתכוון לשחורים – "אף אחד לא יכול לחיות ככה לאורך זמן".

אני מברכת על נקודת המבט הזו, הפנימית-חיצונית ותוהה אם כל החלומות שבנינו על הסיפור היפה של דרום אפריקה – סיום האפרטהייד בדרכי שלום – הם רק עוד מאותו כיבוש מערבי איטי של העולם ושלנו. הרי האפרטהייד כאן לא באמת נגמר, הוא פשוט מצא דרכים מתוחכמות יותר להתקיים. ובלי השם המפורש ובלי שכל המדינות בעולם מחרימות אותך, יכולת התמרון שלך גדלה והולכת. כמה קל להשתלט על כל האדמות, כגוף לבן אחד שנע בקצב אחיד – ולומר בפאתוס פוליטי – "מי שרוצה מצליח. הימים החשוכים של ההיסטוריה כבר מזמן מאחורינו".

"גזלייטינג"! פתאום אני נזכרת במילה הזו, משאילה טרמינולוגיות מעולם הפמיניזם. גזלייטינג ומערכת יחסים מתעללת.

ל'אגולס, הנקודה הכי דרומית בדרא"פ. צילום: נועה בורשטיין חדד

קצת לפני שחזרנו הביתה, הודיעה מדינת ישראל שהשבים מדרום אפריקה צריכים לעבור בידוד ארוך יותר בשל הווריאנט החדש. אני יושבת עם מינה – חברה חדשה שלי שפגשתי בקייפטאון. היא מנהלת חנות בדים ובגדים, תופרת לתיירים לבנים כמוני מעילים בהזמנה. היא לא מתחסנת וכך גם כל אדם שחור אחר שפגשתי פה. האזרחים הלבנים, לעומת זאת, עומדים בתור בשביל חיסון הבוסטר. עניין של אמונה במערכת, אני חושבת לעצמי. אם עד עכשיו היא דפקה אותך, למה שתטרחי לבטוח בה פתאום?

אני בחרדות אבל מינה מבטלת אותן בהינף יד. "זה הכול שטויות, זה ספין של הממשלה. הם רוצים שנלך להתחסן. אבל אני לא מאמינה לחיסונים שלהם". היא אומרת. אני מבינה את המקום שממנו היא מגיעה, אבל זה לא מרגיע אותי. אני רוצה לחזור כבר לעיר המטונפת שלי, איפה שאנשים זורקים בדלים של סיגריה מהחלון וכלבים מחרבנים על המדרכות. לפני שבוע קניתי אצל מינה מעיל ולבשתי אותו כשהלכתי לראות פינגווינים. כשעמדתי מול המראה, תהיתי אם גם אני בעצם מממשת איזהשהו פטיש עמוק שקיים אצלי – לשחורות, לאפריקה. ואולי גם אני משתמשת ביבשת הזו בסך הכל כדי להעביר נקודה.

כשיצאתי מהגסטהאוס להיפרד בפעם האחרונה מהפינגווינים האפריקאים שהקימו התנחלות בחוף הכי יפה בעולם, האיש השחור שמשגיח על החניון הסתכל בי. תהיתי אם הוא רואה בי עוד לבנה כזו, שמסרסרת בתרבות שלו, האפריקאית. אולי הוא תהה אם יש לי איזהשהו ידע על ההיסטוריה של הבד הגנאי שאני לובשת. אם אני מרגישה איזהשהו חיבור אליו, או שכמו כולם פה פשוט חוטפת כל מה שנראה קצת אפריקאי ולוקחת. רגע אחרי זה החזקתי את שער הברזל עבור שתי נשים לבנות מבוגרות שהיו כנראה באיזה סוג של הליכת בוקר. הן בירכו אותי בבוקר טוב וכשעניתי להן באנגלית, הן נעצרו להתפלא על המבטא המקסים שלי.

פלא פלאים. בחורה חומה מדברת כל כך יפה אנגלית. מנומסת כל כך. מחזיקה את השער עבורן, כמו שלימדו אותנו בבית. להגיד שלום יפה, לקבל את האורחים. גם אם הם באים לעשות פה בלגן, גם אם הם אף פעם לא הולכים.

נועה בורשטיין חדד היא העורכת הראשית של אתר החדשות הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.