סיפור סינדרלו צ'יליאני מעורר תקווה

סיפור אמיתי (לא אגדה) עם מוסר השכל פוליטי, על עלייתו לשלטון של דור חדש בעקבות בחירתו לנשיאות צ'ילה של גבריאל בוריץ', מנהיג מפלגת השמאל האוטונומי. זהו דור שהתגבר על טראומת הדיקטטורה הצבאית של דור ההורים, ולא הסתפק במחאה ברחוב, אלא הבין שכדי לשנות יש לבנות כוח פוליטי.

הסיסמה של בוריץ' הייתה "בצ'ילה נולד הנאוליברליזם באמריקה הלטינית, וכאן הוא ייקבר". הוא בנה כוח פוליטי עצמאי יחד עם חברים באגודת הסטודנטים (Izquierda Autonoma), ולקראת הבחירות לנשיאות ב-2021 הצליח לגבור בגדול על מועמדים מוכרים יותר ממפלגות שמאל ותיקות בפריימריז הפנימיים של "החזית הרחבה" (Frente Amplio) של מפלגות השמאל, והביס ב-10% את מועמד הימין הקיצוני בסבב השני של בחירות.

צ'ילה נמצאת בקצה הדרומי של העולם, מערבה לארגנטינה (כמובן הכל יחסי למפת העולם שיצר הקולוניאליזם האירופאי, שהתנשא על הדרום והמזרח, וראה במערב שטח הפקר להשתלטות והשמדת המקומיים). בוריץ', נכד למהגרים מקרואטיה וקטלוניה, נולד בעיר פריפריאלית, (MAGALLANES), יותר מ-1000 קילומטר דרומה מעיר הבירה סנטיאגו, באזור שבו חי עדיין השבט הילידי המפוצ'ה, שהצליח לשרוד את הכיבוש הספרדי. המשפט השני שלו בנאום ההכתרה היה בשפת המפוצ'ה, כדי להדגיש את הכבוד לעם הילידי והמשמעות המכילה של שלטונו.

ב-2006 בוריץ' היה תלמיד תיכון, ויצא יחד עם חבריו במרכז לשביתה כללית של תלמידי תיכון נגד הפרטת החינוך שביצעה החונטה הצבאית, ובתביעה לחינוך חינם, שוויוני ואיכותי. אז שלטה קואליציה של שמאל-מרכז (CONCERTACION) שמרנית ביותר, שלא העזה לבטל חלקים עיקריים של הרפורמה הנאוליברלית של הדיקטטורה של פינוצ'ה, ככל הנראה מתוך הטראומה של השלטון הצבאי הרצחני. בעקבות מרד "הפינגווינים" ב-2006 (כך קראו לתיכוניסטים) נפלה אחרי 20 שנה הקואליציה של שמאל מרכז, ונבחר מנהיג ימין, שהתבסס על קואליציה חברתית שתמכה גם בדיכוי האלים של הסוציאליסטים והקומוניסטים על ידי החונטה הצבאית.

ב-2011, אותה מנהיגות שהובילה את מרד ה"פינגווינים" הייתה כבר הנהגת הסטודנטים, הבולטים שבהם קמילה ווייחו, ג'יורג'יו ג'קסון וגבריאל בוריץ' (בתמונה בתקופה הסטודנטיאלית). הם הובילו שוב גל מחאה עצום מהגדולים, הרחבים והיצירתיים שהיו ב-2011. הם גייסו את ארגוני ההורים והמורים, את האיגודים המקצועים, ארגוני התיכוניסטים והארגונים האינדיאנים לתמוך בתביעתם, ולא אפשרו למפלגות השמאל הוותיקות לדבר בשמם או לקחת לידיהן את המיקוח מול הממשלה, מתוך חוסר אמון מושרש שיצרו קואליציות השמאל-מרכז בעבר.

לקראת הבחירות ב-2013 הם נכנסו לפוליטיקה, כל אחד בדרכו, הקימו מפלגות חדשות (ג'קסון ובוריץ') או הצטרפו לוותיקות (ווייחו במפלגה הקומוניסטית) והובילו להקמת קואליציה חדשה של מפלגות שמאל חדשה, "החזית הרחבה", אשר הובילה לניצחון בבחירות. שבעה מנהיגי סטודנטים נבחרו לפרלמנט ב-2013, ביניהם גבריאל בוריץ', מטעם מפלגת שמאל עצמאית. למרות הבטחתה לחינוך חינם, היא גיבשה פשרה שלא השביעה את רצון הסטודנטים, והחינוך הפרטי נמשך עם סובסידיות לסטודנטים. התפקוד של ממשלת החזית השמאלית איכזב, ובבחירות 2017 שוב ניצח הנשיא הימני הקודם, פניירה. בבחירות אלה מפלגתו של בוריץ' שמרה על קו עצמאי-ביקורתי כלפי ממשלת החזית הרחבה בראשות מישל באשלט, והתמודדה כשמאל אוטונומי. אי שביעות הרצון כלפי השמאל והמשך מדיניותו הנאוליברלית, עמדו בלב המחלוקת עם באשלט ומפלגות השמאל האחרות.

ב-2019 פרצה מחאה חברתית רחבה ואף מכילה עוד יותר מזו שב-2011 נגד מדיניות הממשלה, ובמרכזה הגנה על הפנסיה, ובה ארגוני הסטודנטים, האיגודים המקצועיים, וארגוני העמים הילידים גבשו חזית חברתית רחבה. בעקבות המחאה הוכרזו בחירות למועצה מחוקקת, שתנסח חוקה חדשה עבור צ'ילה, ותבטל את החוקה שחוקקה החונטה הצבאית.

לקראת הבחירות ב-2021 מפלגת השמאל האוטונומי של בוריץ' החליטה להתמודד יחד עם החזית הרחבה. בוריץ' התמודד על המועמדות של החזית לנשיאות וניצח ב-20% הפרש את המועמד של המפלגה הקומוניסטית. בבחירות מול מועמד הימין הקיצוני הוא יצא שני, עם 23% מהקולות מול 27%.

לקראת הסבב השני היה חשש גדול שלא יקבל את תמיכת מפלגות השמאל-מרכז הוותיקות, עקב תדמיתו הקיצונית של "קומוניסט", כפי שסומן על ידי מפלגות הימין. אולם המסר הרדיקלי שלו היה בעיקר ביחס לצורך לפתח סדר יום חדש, לא רק כלכלי אנטי-נאוליברלי, אלא גם אקולוגיסטי, פמיניסטי, רב תרבותי, וכזה שמכבד את העמים הילידים. לצורך גיוס תומכי מפלגות השמאל-מרכז הוותיקות מהדור הקודם, שהיו עלולים להירתע ולא להצביע עבורו, קיים בוריץ' שיחות פוליטיות והופעות פומביות שבמהלכן הרגיע את חששותיהם, עד שקיבל את ברכתה של באשלט, נציגת המפלגה הסוציאליסטית, ונשיאת צ'ילה בשנים 2017-2013, שהבינה שסכנת הימין הקיצוני גדולה מדי, וקראה לצאת לקלפיות ביום הבחירות ולהצביע להצביע לבוריץ'. ואכן הפער הגדול מול מועמד הימין הוא תוצאה של שיעור ההשתתפות הגבוה ביותר בבחירות לפרלמנט מאז נפלה החונטה. מספר מצביעים כזה השתתף רק ברפרנדום נגד החונטה ב-1988 ובבחירות לאסיפה מחוקקת ב-2019, שהוקמה בעקבות מחאות הפנסיה.

שום דבר עדיין לא מובטח, כמובן, והכהונה שלו עלולה להיכשל, כמו זאת של באשלט, אבל נראה שבוריץ' מבין את החשיבות של מעורבות החברה האזרחית בתהליך הפוליטי וקבלת ההחלטות, ואולי יצליח לעשות את הבלתי יאומן, לחולל מהפך של 180% במדיניות הנאוליברלית, בתמיכת ההמונים. "לא אני נכנס ללה מונדה (בית הנשיא)", הכריז, "אלא ההמונים באים איתי". הלוואי, אמן, אינשאללה.

האם יש יסוד לתקווה ששלטון חדש באמת ייווסד? כדאי לזכור, צ'ילה לא הייתה רק המקום הראשון שבו יושמה המדיניות הנאוליברלית של מילטון פרידמן (השנייה הייתה ישראל, דרך אגב) ולא רק יצרה את הדיקטטורה הצבאית הארוכה ביותר, שני אלה היו תגובה, בתמיכה אמריקאית, לניצחון המופת של הסוציאליזם הדמוקרטי בראשות איינדה, שהחל ברפורמות יסודיות, עד להפיכה הצבאית שרצחה אותו ואת מרבית ההנהגה הפוליטית שהובילה אז למהפך הדמוקרטי. יש לקוות שהפעם האמריקאים לא יעזו לבדוק את כוחם על ידי עוד הפיכה צבאית כפי שארגנו בבוליביה. במקרה כזה המוני החברה האזרחית באמת לא יתנו להם לעבור. הדור החדש הוא דור ללא פחד, ורוצה תקווה לעתיד טוב יותר.

מוסר השכל. אין מעבר קל ממחאה חברתית לעשייה פוליטית. עבודה פוליטית לוקחת הרבה זמן של בנייה, בניית חזיתות, בניית שפה משותפת, תוכניות, וכוח של החברה האזרחית וכוח קהילתי. יש חשיבות למנהיגות דורית שאיננה מפחדת (להבדיל מהדור הקודם, שעוד פחד מהדיקטטורה), יש חשיבות לשפה חדשה, לשינוי השיח וסדר היום. לא מומלץ ליפול לדיכוטומיות שבטיות של שמאל-ימין, ומוטב לנקוט עמדה ביקורתית ועצמאית (אוטונומית). ומעל הכל, נדמה לי, לפני שמחליפים את השלטון צריך לחשוב היטב איך מתקנים את האופוזיציה.